רש"י/עירובין/נד/א

רש"י עירובין נד א

בטשה ביה. בעטה בו:

תוריך חיי. שתאריך ימים:

חטוף אכול. אם יש לך ממון להנות עצמך אל תמתין עד למחר שמא תמות ושוב אין לך הנאה:

דעלמא דאזלינן מיניה גרסינן:

כהלולא דמי. היום ישנו ולמחר איננו דומה לחופה שהולכת מהר:

אם יש לך. ממון:

ואין למות התמהמה. עיכוב כי פתאום האדם מת:

חוק. מזון:

מי יגיד לך. אם נשאר בידם שמא יאבדוהו:

הללו נוצצין. כלומר כשהן גדילין גדילה פרנסתן ועושרן עמהן ואינך צריך להדאג עליהן:

והללו נובלין. מתים לשון והעלה נבל:

יפה. לחולי זה וקשה לחולי זה יפה ללב ורע לעינים:

שתשמרם בבטנך. שהן שמורים בידך שאינן משתכחין ממך:

יכונו יחד. שאתה סודרן ומוציאן בפה ולא בגימגום ובלחישה:

אימתי שמחה וכו' בזמן. שיודע לדרוש הלכות חג בחג ד"א אימתי שמחה לאיש אימתי אדם שמח בתלמודו בזמן שיש לו מענה כששואלין ממנו דבר הלכה:

שארשת. ספירת שפתיו בל תמנע סלה כשנתת בו דעת להוציא בשפתיו:

זכה. אם יש לו מזל טוב תאות לבו נתת לו שבעוד שהוא מתאוה באה לו תאותו עד שלא ישאלנה:

לא זכה. צריך להתמקמק ולהצטער:

כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף. אלמא לנצח לשון עולם הוא מדסמיך ליה וכן עד עולם סלה אלמא סלה לשון לעולם משמע:

שרף לצואר. שאינו מצומצם בדוחק סביב הצואר אלא שרפוי בריוח כך הוא נעים ומרוצה לבריות:

ונראה ואינו נראה. כשמגביה צוארו נראה מתחת זקנו ורוב פעמים שסנטרו וזקנו מכסין אותו כך אם תלמיד חכם הוא אינו רודף לצאת ולבא בשוק אלא יושב ומחזר על תלמודו מתקיים בידו:

שהכל דשין אותו. שאין לו גסות:

שהכל מתבשמין ממנו. שמלמד תורה לתלמידים:

כאבן זו שאינה נמחת. מפני דריסת רגלי בני אדם כך לחייו אינן נלאין מלחזר על למודו וללמד לאחרים:

לא נשתכחה. חרות משמע חקוק ואינו נמחק לעולם על ידי הלוחות היתה תורה חקוקה לישראל מהשתכח מהן עולמית:

על הלוחות. בשביל הלוחות היו בני ישראל בני חורין:

ממדבר מתנה. אם כמדבר הוא תורה נתונה לו במתנה ולא ישכח:

מילתא. כעס:

אמר. רבא איזיל אפייסיה לרב יוסף:

מזוג. במים:

רב יוסף סגי נהור הוה ולא היה רואהו והכירו בטעם היין שהוא מזגו לפי שהיה מכיר רב יוסף במזגו של רבא מתחילה שהיה בקי ליתן מים במדה:

כל גיא ינשא. אף על גב דלאו גבי הני קראי כתיב דרשי ליה דמי שבא לידי גיא שהושפל חוזר ומתנשא:

שדורסת ואוכלת. מיד לאחר הריגתה שאינו מקפיד על תענוגים אלא אוכל בשר בלא תבלין וכן שאר עינוגין:

שמסרחת. בטיט היינו מי שאינו הולך אחר גבהות לקוץ במאכלו אם לא נתבשל כל צרכו ל"א שדורסת ואוכלת לאחר הריגתה אוכלת מיד כך תלמיד חכם מחזר על תלמודו מיד כשמקבלו מרבו מסרחת מנבל עצמו על דברי תורה לשון זה נראה בעיני לפי שמצינו בכל הש"ס שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד ועל מלבושיהן כדכתיב (משלי ח) ולמשנאי אהבו מות:

לעני. לזה ששם עצמו כעני וללישנא בתרא ששם עצמו כעני לחזר עליה:

תאנה. אילן:

כל

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף