רש"י/סנהדרין/כד/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות יד רמ"ה מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א קרן אורה ערוך לנר רש"ש |
בעדים פסולים ודיינין כשרין. בעל דין פוסל הדיינין והעדים ונמצאו דבריו אמת על העדים ומשום הכי מהימנינן ליה אפי' לגבי דיינין:
סיפא. שנמצאו דבריו אמת על הדיינין שפסולין הם ומשום הכי מהימנינן להו אעדים אליבא דר"מ ורבנן לית להו מיגו:
איכא בי דינא אחרינא. ואינו נוגע בעדות:
רבין סבר. אמרינן מיגו בעלמא כדקיימא הכא טעמא משום מיגו הוא ואי לאו הכי הוא לא הוה פסיל רבי מאיר ולרב דימי לא אמרי' מיגו בעלמא:
וטוחנן זה בזה. מטיח ומקיש זה בזה אלמא חריפא טובא הוה מקרי ליה לר' מאיר דרך ענוה פה קדוש:
אמר רבינא. ומאי תמהא והלא ר' מאיר עוקר הרי הרים הוא כלומר אלים וגבר טפי טובא:
בא וראה כמה. כלומר לא אתמוהי קא מתמהי אלא הכי קאמר בא וראה כמה בני ארץ ישראל מחבבין זה את זה דהא ריש לקיש חריף וחכים טובא הוה וקרי ליה לר' מאיר פה קדוש דקא מחבב ליה ומיישב את הדבר להתקיים:
להטמין את הצונן. מים צונן ומתיירא שלא יוחמו אסור להטמינן בחול צונן (לצורך שבת) [בשבת]:
הורה זקן. ר' יוסי דאזלינן בתריה:
ממלא מקום אבותיו. חשוב כאביו:
מחבלים. בלשון עז וחמה מקשין זה לזה ובני א"י נוחין יחד ומעיינין יחד ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור:
משמנין. נוחין כשמן:
איפה. זה יצר הרע:
שתי נשים. חנופות וגסות הרוח:
ורוח בכנפיהם. לשון גסות הרוח:
ככנפי החסידה. זו חנופה שמראין עצמם חסידים:
לבנות לה בית. ולא כתיב (להם) אלמא האחת לבדה נתישבה שם:
עניות תורה. בעילם היא דניאל בעילם הוה דכתיב (דניאל ח]) ואני (הייתי) בשושן הבירה אשר בעילם המדינה ולא רבץ תורה עזרא הוה בבבל ולמד חק ומשפט בישראל:
במחשכים הושיבני. שאין נוחין זה עם זה ותלמודם ספק בידם:
מתני' נאמן עלי. להיות דיין:
אבא. פסול מן התורה לדונני לא לזכות ולא לחיוב דנפקא לן בפירקין (דף כז:) מלא יומתו אבות על בנים וגו':
דור לי. לשון שבועה:
יכול לחזור בו. ולישאל שבועה גמורה:
גמ' דקבליה עליה בחד. דיינא ואע"ג דאיכא תרי אחריני בהדיה א"ר מאיר יכול לחזור בו:
במחול לך. אי תובע אמר לנתבע נאמן עלי אבא או אביך אם יזכוך יהא מחול לך התם קאמרי רבנן אינו יכול לחזור בו דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא זכאי:
אבל באתן לך. דנתבע אמר לתובע אם יחייבוני אבא או אביך אתן לך:
דברי הכל יכול לחזור. דהואיל והממון בידו אין בו כח לתובע להוציא אלא בדיינין כשרין:
טעמיה דנפשיה קאמר. ופליג אתרוייהו: