רש"י/חולין/קיא/ב

רש"י חולין קיא ב

שפיד. נותן בשפוד ולא היה חש למה שהכבד יהיה עליון:

בי דוגי. שנותנין כלי לקבל השומן כדרך שאנו עושין לאווזין והוא נקרא בי דוגי בלשון ארמי:

בשרא עילוי כבדא נמי אסור. לפי שדם הכבד נוטף לתוך הבי דוגי ונמצא אוכלו:

ומ"ש מדמא דבשרא. והרי אף דם הבשר כשאין שם כבד זב עם השומן ואנו אוכלין אותו:

ומשני דמא דבשרא שכן. יורד לשולי הכלי והשומן צף למעלה ומניחין לתוך הכלי מראה אדמומית שבשולים:

קפי. צף למעלה כמו (מלכים ב ו) ויצף הברזל ומתרגמינן וקפא פרזלא. והלכות כחל כבר למדנו למעלה לצלי בעי קריעה שתי וערב ואם לא קרעו מותר כלישנא קמא דרב דהא תניא כוותיה ולקדרה קורעו שתי וערב וטחו בכותל:

סכין ששחט בה. איידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט בו:

צונן. ואם חתך בה צונן:

בעי הדחה. ההוא צונן:

קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה דבר רותח. לפי שנבלע בה הדם ונותן טעם ראשון הוי כאיסור גמור:

הא דרבין. דאמר רבי יוחנן מיקל ליתא:

דההיא פינכא גרסינן. קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה:

מכדי רבי אמי תלמיד דר' יוחנן כו'. אביי מסיק ליה למילתיה:

וצנון שחתכו בסכין. אע"ג דאגב חורפיה דצנון איגר"ש בלע"ז הוא בולע משמנונית הסכין הקרוש עליו והוי האי צנון נתינת טעם ראשון שהרי בלע איסור ממש והוי כבשר:

מותר לאכלו. לאותו צנון בכותח שיש בו נסיובי דחלבא כדמפרש טעמא דכיון שבלע מן השמנונית דהיתרא בלע:

והאי איסורא בלע. קערה בלעה דם:

סוף סוף האי היתירא לידי איסורא אתי. כשנותנו בכותח:

האי. צנון אפשר לו לישראל לטועמו קודם שיתננו בכותח והאי מותר דקאמר כגון שטעמו בתחלה ולא היה בו טעם שמנונית:

והאי. דם הקערה:

לא אפשר למטעמיה. לפי שאסור הוא הלכך אין לו תקנת היתר:

קפילא. נחתום עובד כוכבים:

כי קאמינא. דאסור לאוכל בה רותח בדליכא קפילא:

דגים שעלו בקערה. מן הצלי כשהיו רותחין נתנן לתוך הקערה שאכלו בה בשר:

אסור לאוכלן בכותח. לפי שהבשר נותן בהם טעם:

נותן טעם בר נותן טעם הוא. אם היו מבושלים עם בשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם ואינה כבשר:

שייפא. משיחה מסממנים:

בצעא. קערה:

רמו בישולא. באותה קערה לאחר זמן:

אמר יהיב טעמא. בקערה:

כולי האי. שחוזר ונותן טעם בבישול ומאן דשמע סבר דאית ליה לרב נתינת טעם בר נתינת טעם נמי בעלמא:

ולא היא. דגבי סממנים נפיש מררייהו מרים הם מאד:

קאים קמיה. משמש לפניו בסעודה:

לרבך. רב שלמדת ממנו שאסור:

אבא בר אבא. אבוה דשמואל הוה וחסיד גדול היה:

דליספי לי מידי דלא סבירא לי. לא היו דברים מעולם:

בהך גיסא דמברא דסורא. שהיה הנהר מפסיקן:

תאנים וענבים. לא אתו לליפתן וקיימא לן (ברכות מא:) דברים הבאים לאחר סעודה כלומר הרגילים לבא לאחר סעודה טעונין ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם אפילו הביאן בתוך הסעודה דכיון דאינן ליפתן אין הפת פוטרתן:

יתמא. בלא דעת:

קישות

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף