ריטב"א/חולין/קיא/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רשב"א מאירי ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח. כך הגרסא במקצת ספרים. ויש גורסין אסו' לחתוך בה והיא גרסת רש"י ז"ל והכל יוצא לדרך אחד. ונר' מדברי רש"י ז"ל דהגעלה בעי שכן כתב ז"ל איידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט ע"כ וכן כתב ר"ז הלוי ז"ל וזה לשונו מדקא פסיק ואמר אסור לאכול בו רותח דומי' דקערה שמלח בה בשר אלמא צריך הגעלה בחמין ע"כ. וגם רבי' הרמב"ן ז"ל כתב מדקא אמרי' אסו' סתם משמע עד שיכשירנו הכש' גדול שהוא הגעלה או שיפה או ליבון וש"מ איתי' ליה לשמואל בית השחיטה רותח מדאמרינן נמי בקערה שמלח בה אסור לאכול בה רותח ואמרינן שמואל לטעמי' מליח הרי הוא כרותח אלמא כל היכא דאתמ' אסו' סתם משום שהוא רותח ע"כ ולפי זה נראה דליתא להא דשמואל דהא קיי"ל בפ"ק גבי סכין טריפה כמאן דאמ' בצונן ולא אמרינן בית השחיטה רותח. וכן נראה משמעתינו שהביאו סתם בלא שום פלוגתא ולא אמרו דפליג מההיא דהתם וי"ל דהתם בשוחט את הטרפה אע"ג דבית השחיטה רותח ונבלע בסכין דם וגם שמנונית דאיסורא מ"מ די לה בהדחה בצונן לגבי שחיטה כשירה לפי שאין בית השחיטה מפליט מ"מ איסור הבלוע בה לפי שהוא טרוד לפלוט דם ואיידי דטריד לפלוט דם דידי' לא מצי מפליט למבלע בליעה דסכין: אבל בכאן שבא לאכול בה רותח דעלמא הא ודאי אותה רותח מפליט בליעות הסכין שחוז' ובולעו. ומה שאמרו שם בשוחט בסכין של גוי שהוא קולף דאלמא בית השחיטה בולעת איסור שבסכין. ההיא כבר פרישנא שם דמיירי בשיש טיחת שומן על פני הסכין הא כל שהוא מודחת יפה בצונן מותר לשחוט בה. א"נ דשאני סכין של גוי דבלע איסורא טובא בפעמים רבים והוא שבע מאוד מאיסור ויש כח בבית השחיטה להפליטו מה שאין כן בסכין ששחט בו טרפה או כשירה שאינו בולע כ"כ מחמת בית השחיטה שלא היה תשמישו כל כך וגם שלא היה רותח גמו' ומיהו נראה שאם חתך בדיעבד אפילו רותח בסכין ששחט בה או בסכין של נכרי דיו בקליפה דכל רותח שניטל מעל גבי האור דיו בקליפה כמו שאמרו בפסח שני גבי צונן לתוך חם וחם לתוך צונן וכן דעת רבי' ז"ל בזה.
צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי' לה לא בעי הדחה כך גרס' במקצ' הספרים ולפי גרס' זו אסכין קאי להכשירו לחתוך בה צונן וסתם הדחה בצונן משמע ואיכא למידק שהרי לפירש"י ז"ל ושאר רבותי שכתבנו למעלה. רישא בסכין מודחת מיירי ומשום איסור הבלוע בה אסרוהו וכיון דכן לגבי צונן מאי הדחה בעי דהא כל שהוא צונן אינו מפליט כלום. ויש שאמרו שהצונן אינו מפליט דבר הבלוע' הרבה אבל מה שהוא קרוב לחוץ שבלוע מפני הכלי כי חתיך בי' אגב דוחק' דסכינא מפליט ליה אפי' הצונן. ולפיכך צריך הדחה בצונן יפה להפליט אותו האיסור הקרוב לצאת. ומה שאמרו לקמן גבי קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בו רותח דמשמע דצונן מות' לאכול בה. משום דהתם ליכא דוחקא לכמפליט ממנו כולם ודוחקא דסכינא וכיון דכן אפי' הדחה לא בעי לצונן. ומם שאמרו לעיל בפרקין דצונן וצונן הדחה בעי התם בנוגע בגופו של איסור שהוא בעין. ויש שהפריזו במדה זו דאפי' קערה בעלמא אע"פ שאין איסור על פניה צריכה הדחה יפה לצונן כי כיון שנירתחה בתחלה לעולם היא רותחת בפנים קצת. וצריכה הדחה כעין סכין זה. וזה דעת הראב"ד ז"ל. ויש שהפריזו עוד להצריכ' הדחה בחמין קצת מן הטעם זה ומורי הרב ז"ל אומ' שכל אלו דברים אינם של טעם כלל שאין לך צונן בעולם שיפלוט כלום לא בדוחקא דסכינא ולא בכיוצא בו. והא דאמרי' הכא דבעי הדחה לצונן היינו משום דסתם סכין אף ע"פ שמקנחין אותו יפה לעולם יש שם שיורי שומן או דם מודבקין ולמעוטי דלא סגי לן בקינוח אמרו כאן דבעי הדחה בצונן יפה יפה. ואמרינן לה דלא בעי הדחה ובקנוח סגי כיון שאין על פניה שומן אלא דם. ויש גורסי' בעיני הדחה ולא בעי' הדחה. כלומר שאותו צונן שחתך בו בעי הדחה והוא מן הטעמים שכתבנו לאידך גרסי' ומורי הרב הלוי ז"ל היה מפרש דהא דקתני ברישא אסור לחתוך בה רותח היינו בלא הדחה ובשיש דם יבש על פניו בסתם דאלו בהדחה בצונן אפי' רותח גמור חותכין ואוכלין בה דבית השחיטה צונן הוא ואינו מבליע כלום בסכין כדאמרינן גבי סכין ששחט בה טריפה והיינו דאמרינן דלצונן אמרי' לא בעי הדחה: דאע"ג דאיכא טיחת דם על פניו. ובעלמא אמרינן דצונן וצונן הדחה בעי זהו לגבי שמנונית דאיסורא. אבל לגבי דם שנתייבש אינו דבר המתדבק אלא שנפרך ונופל ואינו נדבק כלל. והכא ע"כ בסכין שאין בו אלא דם יבש מיירי דאילו בלח ליכא למ"ד דלא בעי הדחה ולכן לא הוצרך לפרש: והפי' הזה הוא נכון בטעם אלא שלא פי' כן רבותי המפרשים ז"ל כמו שכתבתי לעיל: גם לשון אסור לאכול בה רותח אינו נראה כן כדמוכח סוגיין: ועוד שכיון שיש לו תקנה בהדחה היכי קאמר אסור סתם. דאלו בלא הדחה פשיטא דאסור כיון שיש איסור על פניו. ואין לנו אלא כפי' ראשון שפירשו רבותי' ז"ל וכן פירשו בתו' וגם הרמב"ם ז"ל:
קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. פי' בלא הגעל' ומטעם דמפרש ואזיל דמליח הרי הוא כרותח ובלעה הקערה דם במליחה ומפלטי' ליה ברותח זה ו"א דהא אפי' כשהיתה הקערה מנוקבת כדין כלי שמולחין בה. שאע"פ שהיא מנוקבת לא סגי ליה שלא תבלע מן השיורין ע"י שפע הדם היוצא במליחה וכן דעת הראב"ד ז"ל. וגם כן פי' רבינו הרמב"ן ז"ל: ומה שמולחין בכלי מנוקב פעם אחר פעם בלא הכשר ואף ע"ג דמליח כרותח שאני התם שהבשר שמולחין בו בפעם אחרונה איידי דטריד למיפלט דם לא בלע דם מה שאין כן בבא לאכול רותח דעלמא ואפי' אינו כרותח דצלי שהוא מפליט דם שבקערה ובולעו. ואחרי' כתבו דהכא בסת' קערה שאינה מנוקבת ודרך בני אדם לאכול בה איירינן אבל אם היתה מנוקבת בהדחה בצונן סגי' ליה. וכן דעת רבי' ז"ל וכן נראה דעת האו'. ועוד כתבו שם ומה שרגילין העולם למלוח בשר על גבי קערה בפניה אין הקערה נאסרת לפי שנשרק הדם ונופל: מ"מ צריך ליזהר שלא יהא שם גומא בגב הקערה דא"כ הקערה נאסר דמליח הרי הוא כרותח: וכל הדברים האלו הולכין כדעת האומרים דאפי' מליחה שלנו חשיבא מליח שאינה נאכל מחמת מלחו דאלו מליח שנאכל מחמת מלחו אינו כרותח כדאיתא לקמן ובהדחה סגי' לה:
ההוא פינכא פירש"י ז"ל קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה ומשום הכי תברה. וא"ת ישהנה לצונן: י"ל דכיון דאורחא בחמין ולא חזיא להכי אסור להשהותה לצונן שמא יבשל בה. וא"ת ינקבנה וישתמש בה במליחה: וי"ל דהא שלימה היתה כשמלחו ויאסור הבשר שנמלח בה לפי שנבלע בו דמו וחזרו כנבלה ונבלע איסורא בפינכא זו וכי הדר מלח בה נהי דטריד אותו בשר למפליט ולא בלע דם אבל שמנונית בלע ואומר רבי' ז"ל שלא אסרו כלי חרס האסור שלא להשתמש בו צונן אלא דוקא בשלנו ומן הטעם שאמרנו אבל בכלי חרס של עכו"ם להשתמש בו צונן לפי שעה בלא הגעלה מותר: ואפי' בשלנו דוקא בכלי שרוב תשמישו בחמין כעין האי פינכא. ושמעינן מהכא דקדירה אסורה בלאו בת יומא אסורה בכלים אסורים שלנו. דאי לא לשהויי' עד למחר וישתמש בה אפילו בחמין. ובדין הוא שהיה יכול ר' אמי למכר' לעכו"ם דכיון דישנה היא ליכא למיחש שימכרנה לישראל אלא דלא חש לה:
צנון שחתכו בסכין מותר לאכול בכותח: מ"ט אמר אביי האי היתרא בלע והאי איסורא בלע פרש"י ז"ל צנון שחתכו בסכין שהיה שומן על פניו מותר לאכול בכותח. ואע"ג דאגב חורפי' הוא בולע משמנונית הסכין הקרוש עליו והוי האי צנון נותן טעם ראשון שהרי בלע שומן ממש והוי כבשר מותר לאכלו לאותן צנון בכותח שיש בו נסיובא דחלבי כדמפרש טעמא כי כשבלע מן השמנונית היתרא בלע. ומתקיף ליה רבא דסוף סוף היתרא דאתי לידי איסורא הוא כשיתנו בכותח אלא אמר רבא וכו' והאי מותר דקאמר כגון שטעמו תחלה ולא היה בו טעם שמנונית עכ"ל. ונראה שלכך פירש"י ז"ל כך משום שאם לא היה שומן על פני הסכין בלא טעימה נמי מותר דה"ל נ"ט בר נ"ט וכדגים שעלו בקערה. וא"ת והשתא דטעמי' ליה וליכא טעמי' דבשרא פשיטא שהוא מותר בכותח. ומאי קמ"ל דרב הונא אליבא דרבא. וי"ל משום דסד"א דכיון שבלע בשר בעין שנחמיר בו מפני חומר דבשר וחלב וכמו שהחמירו בפת שאפאו בתנור שאסור לאכלו בכותח משום ריחא דבשרא בעלמא ואע"ג דבעלמא ריחא לאו מילתא היא כדאמרינן בפסח שני קמ"ל כנ"ל. תו ק"ל ולאביי היכי ס"ד דלישתרי משו' דהיתרא בלע א"כ יהא מותר לבשל בשר בקדירה של חלב דהא היתרא בלע דה"נ אגב חורפי' דצנון בלעה כמו שפירש"י ז"ל לכך נראה דאביי סבר דכיון דחתיכה זו צונן בצונן הוא אינו מבליע כל כך. ולא אמרינן אגב חורפי' דצנון בלע ולא אמרינן נמי אגב דוחקא דסכיא בלעה. ולא חשיב לה אלא כנ"ט בר נ"ט ובהדחה בעלמא סגיא ליה או בגרירה והא דאמר לקמן רב חזקי' משמיה דאביי צנון שחתכו בסכין אסור לאכול בכותח דהיינו בתר דאהדרי הכא. רבא דהא שתיק ליה אביי אבל ליכא למימר דלא אהדרי' רבא והכא אליבא דרב הונא הוא דמפרש לה חדא דכיון דנקט להדיא האי היתרא בלע מכלל דאיהו נמי מודה בה דאי לא הוה לן למימר קסבר רב הונא האי התירא בלע וכו' ועוד דכל כה"ג הוה לן למיפרך בגמרא ולשנויי הכא דהכא אליבא דרב הונא קאמר לה אלא ודאי כדאמרן ומיהו לפום פרושא דרבא יש לנו לומר דלא פליגא הא דרב הונא אפסקא דאביי דלקמן והא דאמר לקמן אסור לאוכלו בכותח מיירי בדאית ביה טעם דבשרא ואלו בדגים שעלו בקערה אע"ג שיש בהן טעם מותר לאכלן בכותח משום דקליש איסורא דהוי נ"ט בר נ"ט וקליש לן אפי' מריחא דאתי מממשו של בשר כההיא דפת שאפאו בתנור שאסור לאכלו בכותח דהכי קים לן כיון דאקליש כולי האי לא יהיב טעמא כלל בכותח שהוא שלישי אבל צנון שחתכו בסכין שיש בו ממשו של בשר והוי נ"ט ראשון כדפרש"י ז"ל אסור לאכלו בכותח כבשר כיון דאית בית טעמא. והא דפסיק ואמר אסור לאכלו בכותח משום דמסתמא ועל הרוב שיש בסכין ממשו של בשר ואגב חורפי' דצנון הוא נ"ט בו וכדמפרש ואזיל הא כל היכא דלא יהיב טעמא מודה אביי שהוא מותר כדאסיק רבא הכא אליבא דרב הונא דהא אביי משום מאי דאהדריה אומר לה וכן פרש"י ז"ל לקמן בדאביי דהיינו טעמ' דדגים שעלו בקערה מותרין וצנון שחתכו בסכין אסור לפי שסתם קערה מקונחת ואין בה מן הממש וה"ל דגים נ"ט בר נ"ט אבל סתם סכין יש בו שמנונית בפניו והצנון מן הממש בלע והוי נ"ט הבא מן הראשון ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא נמי פליט סכין ובלע צנון עכ"ל: הרי שמן הסתם דנין בצונן שבלע מן השומן שעל פני הסכין והוא נ"ט הבא מן הממש וכמו שפירשתי והכי מסתבר דלא לדחויי' לדרב הונא ולשוויי' פלוגתא בכדי בין אמוראי: ועוד האיך היה אביי בתחל' מיקל כל כך משום דהיתרא בלע ואחרי כן יחמיר אותו מרבא לאסור אע"ג בדלא יהיב טעמא. וכ"ת הא דידיה הא דרב הונא הא פרישנא דליכא למימר הכין מדלא פרישי' לה בגמרא ומדלא קאמר אמר רב הונא ועוד למה יקל בדברי רב הונא להתיר אפי' בטעמא מה שהוא אוסר אפי' בלא טעמא. היה לו להעלות על דעתו דלא שרי רב הונא אלא בדטעמיניה כדמפריש רבא אלא ודאי מיסבר סביר לה אביי לדרב הונא ומעיקרא הוי שרי אע"ג דיהיב טעמיה כדין דגים וכי אהדרי' רבא הדר ביה ואסר והוי רב הונא ורבא ואביי בחדא שיטתא וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל וכן מצאתי בתוספות. ומיהו ר"ח וריא"ף ז"ל גורסין בהא דהכא לחם צונן שחתכו בסכין והשתא לא פליגא אאידך דאביי דלקמן. ושומין ובצלים וכיוצא בהם מדברי' חריפים דינם כדין צנון וזה פשוט וכן כתבו רבותי' ז"ל.
דגים שעלו בקערה פירש דגים רותחים שעלו בקערה שאכלו בה בשר רותח והיא מקונחת יפה והיינו דהוה דגים נ"ט בר נ"ט ומותר לשמואל אע"ג דיהיב טעמא משום דאיקלש אסורה ואפילו כריחא דבשרא לא חשיב. וי"א דדוקא נקט קערה שהוא כלי שני אבל אם נתבשל בקדיר' שעל גבי האור רותחת או צלי בשפוד של בשר אע"פ שלא היה בה ממשו של איסו' אסורין. דלא גרוע מצנון שחתך בסכין שהוא אסור ותדע דתניא אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה עד שיוסק את התנור אלמא אם לא הוסק להגעילו אע"פ שקנחו יפה אסו' ואמאי והא נ"ט בר נ"ט הוא האליה בתנור והתנור בפת. וכ"ת דהיסק לאו דוקא וה"ה בקינוח אלא דהיסק שייך בתנור הא ליתא דהא פרכינן מינה על רב דאמר קדרות בפסח ישברו. ואמרינן וליעבד ליה הסקה כי הא דתניא עד שיוסק התנור דאלמא היסק דוקא הוא למיעבד הגעלה אלא דודאי דכל שנתבשלו הדגים בכלי ראשון הרי הם אסורים בכותח ורבינו הרמב"ן אומר דהא ליתא ולעולם אפילו בקערה שהוא כלי ראשון שרינן ולא אסרו אלא בסכין וצנון שיש בסכין ממשו של בשר בעין כדפרש"י ז"ל וההיא דפסחים כי פרכינן מינה היינו לרב דאמר הכא נ"ט בר נ"ט אסור אבל לשמואל דשרי יוסק לאו דוקא אלא ה"ה בשקנחו יפה ועם כל זה בעל נפש יחוש לדברי התוספות דכיון דאמרינן דמרדה יהיב טעמא טובא אפשר דכלי ראשון נמי יהיב טעמא טובא וכאילו הוא ממשו של איסור:
יהיב טעמא כולי האי. והקשה רבינו הגדול ז"ל דהא לא דמיא דהכא בנ"ט שני הוא דיהיב טעמא דאלו שייפא בצעא נותן טעם ראשון וצעא בבישולי שני ואנן שלישי הוא דשרינן כי הדגים הם שנים והיתרא בלע והם מותרין בכותח שהוא נ"ט שלישי. ותירץ דבשייפא לא היה שם ממשו אלא טעמא ובשולא נותן טעם שלישי הוא. ולי נראה דלא קשה דאנן שרינן שלישי משום דאף בשני לא יהיב טעמא אלא פורתא והכא היינו כיון דחזי דיהיב טעמא טובא והיינו לישנא דקאמר יהיב טעמא כולי האי.
חס ליה לזרעיה וכו' וא"ת והאיך אמר שמואל לרבך יהיבנא ואכל. י"ל כי מגזם היה דבריו שאלו היה נותן לרב' היה אוכל כלומר שיקפחנו בדברים עד שיאכל ומורי נר' פי' דרבך דקאמר ליה לאו משום רב קאמר אלא משום חד דרבנן דה"ל אבל רש"י ז"ל פי רבך רב.
דליספי ליה מידי דלא סביר ליה: וא"ת א"כ היכי דחי ליה לעיל ואמרי ולא היא שאני התם דנפרש מדרה. י"ל דהכי קאמר דכי איתמר מעיקרא מהאי כללא איתמר וליתיה להאי כללא דלאו מהאי סברא אמרה אלא מגמרא ודכוותיה בפרק גיד הנשה בשמעתין דבשר שנתעלם מן העין:
גריר לבי פסקו פי' האי גריכא הוא במקום הדחה דצונן בצונן קיימא דהדחה לא שייכי בדבר רך דכ"ש דמובלע לך טפי. ולמעלה מגרירה קליפה ולמעלה ממנו נטילת מקום כדאיתא בפסח שני כתב הרב בעל התרומות ז"ל דאע"ג דנ"ט בר נ"ט מותר אם הודחו קערה של בשר וקערה חולבת באחת במים רותחים במחבת בת יומא אע"פ שמקונחת הרי הם אסורות כי המים נאסרין ע"י פליטת שתיהן וכאלו הוא בשר וחלב וחוזרים ונבלעים בקערות ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב דהא ליתא שהרי פליטת כל א' וא' לגבי המים נ"ט בר נ"ט הוא וכשחוזר ונבלע בקערה הוי טעם ג' שהוא מותר אבל אם לא היו מקונחות אז נאסרו המים ונאסרו הקער' ודין נ"ט בר נ"ט לא שייך בדבר של איסור כלל ולא הוזכר אלא בבשר וחלב כי הנותנים טעמים הראשונים הם היתר גמור ודכוותא לענין חמץ בפסח דגים שעלו בקערה של חמץ בין לבישול בין למליחה קודם זמן איסורו הרי הם מותרין בפסח משום דהוי נ"ט בר נ"ט דלא חשיב איסור כלל ומש"ה אע"ג דחמץ בפסח איסוריה משהו לית לן בה דכל כה"ג לא חשיב דאיכא חמץ כלל בשלישי וכבר נתבטל גם בשני דחמץ לפני זמנו בטל הוא בס' וכן עמא דבר:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |