רמב"ן/מועד קטן/כב/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רמב"ן מועד קטן כב ב

ת"ר על כל המתים כלן רצה חולץ אינו רצה אינו חולץ. על אביו ועל אמו חולץ. פי' חולץ כתפו ומוציא זרועו מן הקרע של חלוק ננוצאת כתפו עם זרועו מגולין. כך כתיב בהלכות וכך פירשו כל הגאונים. ענין אחר מפי ר"ש חולץ פושט כסותו העליון מעליו שנראה כמתעסק בצרכי המת. א"נ כמתאונן ואינו יודע מה לעשות. ושמא מפני זה נהגו במקומות הללו להלוך לבושי חלוקים לבנים לפני המטה. אבל פירוש משובש הוא ואינו אלא כמו שפירשו הגאונים.
והתם אמרינן (ב"ק די"ז ע"א) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי [כתף]:

ומעשה בגדול הדור (ב)אחד שמת אביו ובקש לחלוץ ובקש גדול הדור שעמו לחלוץ ונמנע ולא חלץ. מאן גדול הדור ר' יעקב ב"ר אחא ולא חלץ על אביו כדי שלא יחלוץ רבי עמו. וא"ת ומה הכבוד הזה שנוהגין כאן לעבור על המצות ולהקל בכבוד אביו שלא יחלוץ בנו עליו. י"ל שהיה ר' יעקב אדם גדול זקן ואינה לפי כבודו לילך בשוק חלוץ כתף ובשרו מגולה ורצה רבי לנהוג בו כבוד ולחלוץ עמו שלא יתגלה יחידי. והוא חשש לכבודו אעפ"י שלא הי' חושש לכבוד עצמו ונמנע ולא חלץ דכבוד תורה עדיף. והתם אמרינן קידושין (דל"ג ע"ב) בנו והוא רבו מהו שיעמוד מפניו של אביו. ולא פשטו, כל שכן במלתא דאית בה זילותא לצורבא מרבנן דלית ליה למיעבד לכבוד אביו. דתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם, הא כיצד זקן ואינה לפי כבודו, וכן מצינו באבל רבתי (פרק ט') דתניא על המתים כלן אינו חולץ אלא על אביו ועל אמו, אף על אביו ועל אמו אם אינו ראוי לחלוץ ואחרים ראויים לחלוץ אף על אביו ואמו אינו חולץ. ומעשה שמת אביו של ר"ע וחלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ.
והרב רי"ץ בן גיאת ז"ל כתב ומנעו רבי לחלוץ על אביו של ר' יעקב, ושמעי' מינ' הרב לגבי מאן דפחית מיניה רצה חולץ רצה אינו חולץ. בשאינו גדול הדור או ראש ונשיא. אבל אם גדול הדור הוא או נשיא ואב ב"ד אינו חולץ. ואין לשון הגמרא נסכם לפירושו. וכ"ש שהדבר מתבאר מאבל רבתי כמו שכתבנו:

על כל המתים כלן קורע טפח. על אביו ועל אמו עד שמגלה את לבו. אמר ר' אבהו מה קראה ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם. ואין אחיזה פחותה מטפח עד שמגלה את לבו. ירושלמי אמר ר' שמואל בר אבדימה בר תנחום מפני שבטלה ממנו מצות כיבוד, על כל המתים כלן אפילו לבוש עשרה חלוקין אינו קורע אלא עליון, על אביו ועל אמו קורע כלן. ואפרקסותו אינה מעכבת. אחד האיש ואחד האשה. ר' שמעון בן אלעזר אומר האשה קורעת את התחתון ומחזירתו לאתוריה וחוזרת וקורעת את העליון. אפרקסותו פירש"י ז"ל שהוא הסודר שעל ראשו ונופל לפניו. וכן פירש הרב ר' אברהם כענין זה. ולפי שאינה מלבוש אינה מעכבת שכבר קרע כל בגדיו. ולפי דבריהם בשאר מתיב הוה ליה למיתניא דהא בגד עליון הוא.
ור' נתן בעל הערוך ז"ל פירש שהוא לבוש התחתון ופתוח בכתפו וכשלובשו קושרו. וכדתנן בסוף מקוואות הקשר שבאפרקסין שבכתף. ותניא בדרך ארץ הנכנס למרחץ כיצד יעשה חולץ מנעליו ומסלק כובעו וטליתו ומתירחגורו ופושט חלוקו ואח"כ מתיר אפרקסותו התחתונה וכשיצא מניח אפרקסותו ולובש חלוקו וחוגר חגורו ומתכסה בטליתו ומניח כובע ונועל מנעליו. ועוד אמרו בירושלמי בפ' היה קורא אפרקסון היה לבוש מבפני' ולפי שאינו (לא) [אלא] קשור ואין עושין אותו ללביש' אלא שיקבל הזיעה ולא יתטנף מלבושיו כדאמרי' מבליע באפרקסותו לפיכך אינו מעכב בקריעה.
וכתב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל נראה לי מדלא קאמר ואינו צריך קריעה מכלל דלכתחלה צריך לקרעה על אביו ועל אמו. אלא שאם לא קרעה אינו מעכב את המצוה ויצא ידי קריעה. מכלל שאם לא קרע את הבגדים כלן לא יצא ידי קריעה. וגוערין בו כעובר על מ"ע מדברי חכמים. ועוד שכל זמן שאותו הבגד עליו אומרים לו קרע אותו. ואפילו לאחר שלשים. דהוה ליה כמי שאין לו חלוק לקרוע ואח"כ נזדמן לו חלוק שחייב לקרוע על אביו ועל אמו מפני שלא קרע בשעת חיוב. וגם זה כמו כן לא קרע כל צרכו בשעת חיובו. ואינו נראה לנו שאינה מעכבת את הקריעה אפילו לכתחלה מדלא תני ואם לא קרע את אפרקסותו לא עכב. ובאבל (פר' ט') תניא אפרקסותי אינה מעכבת את הקריעה. ר' בנימין אומר משום ר' עקיבא קורעין את אפרקסותו הא לת"ק אין קורעין אותו כלל:

על כל המתים כלן רצה מבדיל קמי שפה שלו רצה אינו מבדיל. על אביו ועל אמו מבדיל ר' יהודה אומר כל קרע שאינו מובדל קמי שפה אינו אלא קרע של תפלות. ופסקו הגאונים הלכה כת"ק:

כי אתא רבין א"ר יוחנן על כל המתים כלן קורע בכלי. על אביו ועל אמו קורע ביד. אמר ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן על כל המתים כלן קורע מבפנים על אביו ועל אמו קורע מבחוץ. פי' ר"ש מבפנים בחדר שלא בפני העם מבחוץ במקום רואין. והרב רי"ץ בן גיאת ז"ל פירש מבפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורע. ומסתבר' כוותי' מדקאמרי' מבפנים ומבחוץ. ולא אמרי' בפנים ובחוץ:

אמר ר' חסדא וכן לנשיא. נשיאה שכיב א"ל רב חסדא לרב ענן כפי אסיתא וקום עלה ואחוי קריעה לעלמא. מדאמר רב חסדא בקריע' מבחוץ וכן לנשיא ש"מ בשאר מילי חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים וכן רבו שלמדו חכמה אינו אלא כשאר כל המתים. דתניא בהדיא לא השוו לאביו ולאמו אלא לענין אחוי בלבד. ואקשינן עלה דר"ח מאי לאו אפילו נשיא. לא לבר מנשיא. כלומר דדמי לאביו לענין קריעה מבחוץ הא נשיא בשאר דברים ורבו שלמדו חכמה אפילו בקריע' מבחוץ אינן שווין לאביו ולאמו.
והר"מ ז"ל כתב בנשיא ורבו עד שמגלה את לבו. ואין דבריו נכונים כמו שפרשתי. ועוד שגילוי הלב הוא דבר מיוחד באביו ואמו. רמז שבטלה ממנו מצות כבוד כמו שהזכרנו בירושלמי. והרי אמרו בגמ' בקריעה טפח. מה קראה. ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם. ואין אחיזה פחותה מטפח. והא דוד קרע על נשיא ואב"ד ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח.
באבל (פ"ט) ת"ר על חכם חולץ מימין על אב ב"ד משמאל על נשיא מכאן ומכאן. מדלא קתני אביו מהיכן חולץ. ש"מ רצה מכאן חולץ רצה מכאן חולץ רצה שתיהן חולץ. וכן רבו שלמדו חכמה אם רצה חולץ עליו שתי כתפיו. ומעשה שמת ר' אליעזר וחלץ עליו ר"ע שתי ידיו והיה מכה על בשרו והדם שותת והיה קורא עליו אבי אבי רכב ישראל ופרשיו:

על כל המתים כלן נכנס לבית השמחה לאחר שלשים על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש. ומדאמרינן הכא שנים עשר חודש ואי אפשר לשנים עשר חדש בלא רגל שמע מינה שאין רגל מפסיק כלום באבילות באביו ובאמו בין בשמחה בין בתספורת וגיהוץ אלא עד שיגיע זמן שקבעו להם חכמים אמר רבה בר רב הונא ולשמחת מרעות מותר ליכנס לאלתר והני מילי בפרענותא אבל באריסותא לאחר שלשים פי' שמחת מרעות היא סעודה שעושין רעים זה לזה אוכלין ושותין עם זה היום וחוזרין ואוכלין עם זה למחר כענין שכתוב ועשו משתה בית איש יומו ואף על פי שאוכלין ושותין ושמחים אין בה שמחה כל כך כמו שיש בחופת תתני' ומשום הכי מותר והני מילי לפרוע היום שאכל עם חביריו אבל שיתחיל הוא לעשות להם מרעות אסור עד לאחר שלשים. כתב רבינו ז"ל בהלכות על אביו ועל אמו עד לאחר שנים עשר חדש.
באבל תניא על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שימלאו לו שלשים על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש ואם היתה חבורה לשום מצוה כגון קדוש ראש החודש מותר. וכתב הראב"ד ז"ל וכן משיא יתום ויתומה או עני ועניה לשם שמים שאם לא יעשה הוא ולא יכנס לשם יבטל המעשה מותר וכל זה לא התירו אלא משלשים ואילך באביו ואמו אבל תוך שלשים לכל סעודת מצוה שבעולם אסור שהרי אפילו לישא אשה אסור כדאמרינן כל שלשים יום לנישואין. ולי נראה דחבורת מצוה כגון ראש חדש וכן אכילת קדשים וחבורת הפסח אף על פי שאוכל בחבורה ויש שם משתה ושמחה מותר לאחר שבעה ובריי' דקתני ואם היתה חבור' מצוה ארישא נמי תניא ומשיא יתום ויתומה איני מחוור להתיר לזה סעודה שלהם ונהגו מקצת החכמים להקל בכניסת בית המשתה ולהסב שם בשעת שמחה ובשעת סעודה והם אומרים שלא אסרו אלא לאכול עמהם במשתה אבל כניסה בלבד מותרת שאין שמחה בלא אכילה ושתיה. ובהלכות הרב ר' יהודה הנשיא אל ברגלוני ז"ל כתוב כך וכתב אחד מן המחברים הכי על כל המתים סועד בבית המשתה לאחר שלשים על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש שנכנסין בתוך שנים עשר חדש לחופו' לשמוע ברכה או לבקר אבל לא לאכילה ויש שמחמירין שאין נכנסין כלל עד כאן. ולדעת המקילין קשה לי אם כן שמחת מרעות בפרענותא למה התירוה יעשה להם משתה ויסב עמהם ולא יאכל. ויש לומר אין זה כבודן של חברים לאכול בביתו של זה על שלחנו והוא לא יאכל עמהם ומסתב' אסור ליכנס לבית השמחה אמרו בין לאכילה בין ליכנס שם בשעה שהן עסוקין במזמוטי תתן וכלה שאין אבילות במקום שמחה כדאמרינן בריש פירקין דבאלו מגלחין אבל אינו נוהג אבילות ברגל דכתיב ושמחת בחגך דאלמא ימי שמחה לאו ימי אבילות וימי אבילות לאו ימי שמחה. והכי נמי משמע בפרק(כ"ה ע"ב) דקאמרינן וליכלו בסוכה שני וסוכה וליחדו בסוכה וכולה שמעתא דהתם משמע דשמחה דחתן בר מאכילה דסעודה היא והכי נמי משמע בירושלמי הכתוב למעלה בשער הזה:

ת"ר חכם שמת בית מדרשו בטל אב בית דין שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטלין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן היושבין בצפון יושבין בדרום והיושבין בדרום יושבין בצפון נשיא שמת בתי מדרשות כלן בטלין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין שבעה ויוצאין. ר' יהושע בן קרחה אומר לא שיצאו ויטיילו בשוק אלא יושבין ודווין ואין אומרים שמועה והגדה בבית האבל. פי' חכם שמת בית מדרשו בטל כל שבעה לפי שמספידין אותו ואין עוסקין בבית מדרשו כלל שלא יתעצלו מהספידו כלל. אבל שאר בתי מדרשות עוסקין בתורה אפי' בשעת הספד שאין מבטלין תלמוד תורה להספד. אב בית דין שמת כל בתי מדרשות מבטלין תלמוד תורה כל שבעה כדי שיהו כולן פנויין ומתעסקין בהספדו והרגילין להתפלל בבית הכנסת משנין את מקומן בקר וערב כשהם נכנסין שם להתפלל. נשיא שמת כל בתי מדרשות שבכל המקומות שמספידין אותו כולן בטלין ובני הכנסת אין נכנסין לבית הכנסת אלא ביום שקורין שבעה בתורה ויוצאין ומתפללין בביתו של אבל כשאר כל ימי ההספד. והיינו דאיתמר התם [כתובות ק"ג ע"ב] בצואתו דר' אל תספדוני יותר משלשים יום דלא עדיפנא ממשה רבינו והושיבו בישיב' לאחר שלשים ואמרינן נמי עד תלתין יומי ספדי ביממא ובלילא מכאן ואילך ספדי ביממא וגרסי בלילי' אלמא כל ימי הספידו של נשיא מבטלין תלמוד תורה ואין מושיבין ישיבה ואין אומרין שמועה והגדה בבית האבל ובשבת קאמר אף ע"פ שאין אבילות בשבת אין עוסקין שם בתורה לא בשמועה ולא בהגדה אבל אם בא להם מעשה מורין באיסור והיתר שלו.
ובאבל [פ"י] תני לה הכי אין אומרים לא (עת) [שמועה] ולא מדרש ולא הגדה בבית מדרשו (מפני שביהוד') נותנין שלום בכניסתן וביציאתן ללמדך שאין אבילות בשבת. ולפי זה הלשון בית מדרשו של אבל היינו בית בתי מדרשות הבטלין משום אבילות. וארישא קאי דקתני בחכם ואב בית דין ונשיא בתי מדרשות בטלין וקאמר עלה דאין צריך לומר מעסק הלימוד שבטלים אלא שמועה והגדה אין אומרים שם לא בחול ולא בשבת ואם נצרכו להתחיל לענין שאלה שנשאלה להם מתחילין בהלכות אבלים ויוצאין מענין לענין עד שתתפרש שאלתן וחוזרין להלכות אבלים. ור' חנניא בן גמליאל היה אומר שמועה והגדה בשבת מפני מנהג שביהודה שהיו שלום בכניסתן וביציאתן שהיו סוברין אין אבילות בשבת כדאתמר בגמרא דילן בני יהודה ובני גלילא הני אמרי אין אבילות בשבת וכו'. ובתשובות אמר רב סעדיה ובשבת שמת בתוכם חכם מפטירין גלה כבוד מישראל (ש"א ד כא):

< עמוד קודם · עמוד הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---