אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/כב

יום חמישי ב אדר א' תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף כב

בל תשחית ב'קריעה'

דעת הר"ן שהקורע כמה חלוקים עובר בבל תשחית

בגמרא במסכת מועד קטן (כב:) אמרו: על כל המתים כולן קורע טפח, על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו. אמר רבי אבהו, מאי קרא, "ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם" (שמואל ב' א יא), ואין אחיזה פחות מטפח. על כל המתים כולן אפילו לבוש עשרה חלוקין אינו קורע אלא עליון, על אביו ועל אמו קורע את כולן.

וכתב הר"ן: ולי נראה, דאם קרע את כולן [- את כל העשרה חלוקין, שלא על אביו ועל אמו], עובר משום בל תשחית. והיינו דקאמר, אינו קורע אלא עליון, דמשמע עיכובא, ולא קאמר רצה קורע רצה אינו קורע כדאמר בהני אחרניאתא, עכ"ד. וכוונתו למובא מגמרא בהמשך הסוגיא: על כל המתים כולן, רצה מבדיל קמי שפה שלו, רצה אינו מבדיל. על אביו ועל אמו, מבדיל. וכן לענין קריעה ביד: על כל המתים, רצה קורע ביד, רצה קורע בכלי. על אביו ועל אמו, ביד. ומכך שלגבי קריעת עשרה חלוקין לא כתוב בגמרא 'רצה קורע את כולן, לא רצה אינו קורע אלא עליון', משמע שאין הדבר תלוי ברצונו, ואם קורע את כל העשרה חלוקין, עובר בבל תשחית.

ואמנם יש לדון בהבנת דברי הר"ן, שכן בדברי הגמרא מצינו שלש נוסחים שונים בנוגע לאופן הקריעה: א' לענין קריעת כמה מלבושים - אינו קורע אלא עליון. ב' בנוגע להבדלת השפה - רצה מבדיל רצה אינו מבדיל. ג' בנוגע לשיעור הקריעה - קורע טפח. וכתב הר"ן שהלשון "אינו קורע אלא עליון" משמע עיכובא, ושוב המשיך "ולא קאמר רצה קורע רצה אינו קורע". ויש לדון בנוגע לשיעור הקריעה, שהלשון הוא "קורע טפח", ולא כתבה הגמרא "אינו קורע אלא טפח", אך גם לא כתבה "רצה קורע טפח רצה קורע עד שיגלה את לבו".

המקרע על מת יותר מדאי לוקח משום בל תשחית

ובהערת המהדיר לר"ן בהוצאת מוה"ק, כתב בביאור דברי הר"ן על פי המבואר בגמרא בבבא קמא (צא:): אמר רבי אלעזר, שמעתי שהמקרע על מת יותר מדאי לוקה [או: עובר] משום בל תשחית. ועפ"ז כתב לבאר דברי הר"ן שכיון שאפילו במקרע יותר מדאי אמרינן דלוקה משום בל תשחית, כ"ש כשקורע עשרה חלוקים כשאינו מחוייב לקרוע אלא החלוק העליון. והבין שסוגיית הגמרא בבבא קמא, עוסקת בקריעת יותר מטפח, ולמד בכ"ש לקריעת עשרה חלוקים.

אמנם התוספות שם (ד"ה עובר) הקשו על המבואר בגמרא שם שהקורע יותר מדאי עובר משום בל תשחית, מדברי הגמרא במועד קטן (כד.) שם מבואר ששמואל קרע עליה דרב תליסר איצטלי דמילתא. ויישבו, שכיון שהיה צורבא מרבנן, לא חשיב יותר מדאי. ועכ"פ מבואר בפשטות מדברי התוספות שפירשו דין הגמרא על קריעת כמה מלבושים. אא"כ נפרש שאף התוספות הקשו מכח הכ"ש, שכיון שמבואר בגמרא שם שאסור לקרוע בשיעור גדול מטפח, אם כן כל שכן שאסור לקרוע יותר ממלבוש אחד, ועל זה הקשו סתירה.

ובטל תורה (ב"ק שם) העיר על מה שכתב בשלטי גיבורים (עא אות ב) שהקורע על מת אין בו בל תשחית כיון שאין הבגד נשחת לגמרי, ולכאורה נסתר מדברי הגמרא שם שהמקרע יותר מדאי עובר בבל תשחית. ויישב, שהמקרע יותר מדאי היינו שקורע באותו בגד יותר משיעור קריעה ועל ידי זה נשחת טובא, ואילו השלטי גבורים איירי בקורא כמה בגדים בשיעור טפח, שקריעה בשיעור זה לא חשובה השחתה. וכתב שלפי זה יש ליישב קושיית התוספות, שכן שמואל אכן קרע תליסר איצטלות אך בכל אחת לא קרע יותר משיעור טפח ובכך לא השחית הבגד. ולפי דבריו מבואר מדברי השלט"ג שאין ללמוד מאיסור קריעה יותר מכשיעור בבגד אחד, לאיסור קריעת כמה בגדים כשהקריעה בכל בגד היא בשיעור טפח.

השמטת הפוסקים לאיסור קריעה יותר מטפח וביאור הגמרא בב"ק על קריעת כמה בגדים

והשו"ע (יו"ד סימן שמ ס"ג) פסק: שיעור קריעה טפח. אך לא הזכיר, וכן לא הזכירו שאר הפוסקים, שאין לקרוע יותר מטפח. ובספר פני ברוך (סימן א סט"ו הערה מט) הביא שהגר"ז מרגליות (הל' קריעה ס"ג) הוסיף דין זה שאין לקרוע יותר מטפח, וכבר מפורש כן בפתחי תשובה (סק"א) בשם הברכי יוסף. וכ"כ הקיצור שולחן ערוך (סימן קצה ס"ג) שאין לקרוע יותר משום בל תשחית [והזכיר כן בסתם, הן על דין בגד עליון והן על שיעור טפח]. וכן הביא החיד"א בספרו חיים שאל (סימן כג) שכן מבואר בהגהת סמ"ק (סימן קעה) בשם רבינו יונה שאסור לקרוא יותר מדאי, וכן בריטב"א (מו"ק כד.). אמנם הפני ברוך הביא שם מה שתמה החיד"א, מדוע לא נזכר דבר זה בפסוקים, ובאמת היא גמרא מפורשת במסכת בבא קמא (צא:) אמר רבי אלעזר שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית.

ובהערות הגרי"י פישר הנדפסות בסוף הספר כתב על כך שמשם אין ראיה כלל כי מה שאמרה הגמרא שהמקרע על המת יותר מדי לוקה משום בל תשחית, אין הכוונה לקורע בבגד יותר מטפח, אלא שקורע כמה בגדים. ואמנם יתכן שבגד שקרע בו קרע שאינו מתאחה, ובכך כבר נפסד הבגד, אפשר לומר שאינו עובר על בל תשחית אם מוסיף וקורע יותר מטפח כיון שכבר הופסד הבגד. והוסיף הגרי"י פישר, שביאור זה בדברי הגמרא שכוונת הגמרא לקורע כמה בגדים, כן מבואר להדיא בדברי התוספות והרא"ש. [ויעו"ש שהבין שכוונת המחבר לשאול על החיד"א מדברי הגמרא במסכת בבא קמא, אך באמת החיד"א הוא שתמה על הפוסקים שהשמיטו הלכה זו המפורשת בגמרא, וכן העיר הגרמ"מ קארפ המצויין בסמוך].

והגרמ"מ קארפ שליט"א (משמרת שמחות, ח"א פ"ג סכ"ב) הביא מחלוקת אם מותר להוסיף על שיעור הקריעה או שאסור משום בל תשחית, וציין בדבריו למו"מ דלעיל בין הפני ברוך והפוסקים שציין ובין הגרי"י פישר, וביאר דקדוק הגרי"י פישר מדברי התוספות (ד"ה אלא האי) שנקטו בלשונם "מקרע בגדים", ולכאורה אפשר להביא ראיה פשוטה יותר מדברי התוספות שמקשים מהגמרא במועד קטן העוסקת בקריעת כמה בגדים, אך אפשר לדחות כפי שדחינו שהתוספות הקשו כן מכח ה'כל שכן', שאם הגמרא אוסרת קריעה בשיעור גדול כ"ש שתאסור קריעת כמה בגדים.

דקדוקי הגר"ש דבליצקי בדעת הרמב"ם והשו"ע שמותר לקרוע כמה חלוקים

ובעיקר דעת הר"ן שהקורע על שאר מתים כמה חלוקים עובר על בל תשחית, העירו כמה אחרונים שמלשון הרמב"ם (אבלות פ"ח ה"ב) שכתב: אינו חייב לקרוע אלא בגד עליון, משמע שרק אינו מחוייב בקריעת שאר חלוקים, אבל אם רוצה יכול לקרוע כולן ואינו עובר על בל תשחית. וכן יש שכתבו לדקדק מלשון השו"ע (יו"ד סימן שמ ס"ט): על כל המתים קורע עליו טפח בבגד העליון ודיו, ועל אביו ואמור קורע כל בגדיו אפילו הוא לבוש עשרה עד שמגלה לבו. ומלשון 'ודיו' שכתב השו"ע משמע שרק אינו צריך להוסיף ולקרוע שאר הבגדים, אך אם רצה הרשות בידו.

גם בספר זכרון בצלאל (ס"ט ד"ה ודיו) דקדק רבי שריה דבליצקי זצ"ל כנ"ל, והוסיף לדקדק עוד מהמבואר במסכת שמחות (פ"ח) במעשה ברבי עקיבא שמת בנו וקרע עליו את בגדיו, ומשמע מזה שקרע עכ"פ כמה בגדים על בנו, ומשמע שמותר לקרוע כמה בגדים אם רוצה [ולכאורה יש להעיר שאפשר והיה בנו גברא רבה שמותר לקרוע עליו כמה בגדים כמו שכתבו התוספות].

עוד כתב הגרש"ד להביא ראיה להתיר קריעת כל הבגדים על שאר קרוביו, ממה שקרע דוד המלך את בגדיו על אמנון כמבואר בקרא (שמואל ב' יג לא), ומשמע שקרע את כל בגדיו. וכן העיר הגר"נ געשטטנר זצ"ל בספרו דברי בן עמרם (מו"ק כא.) ויישב עפ"י דברי התוספות הנזכרים שמותר לקרוע כמה בגדים על צורבא מרבנן, וכעין זה המלך קרע את בגדיו במילתא יתירתא על שאמרו לו שהכה אבשלום את כל בני המלך ולא נותר מהם אחד. ועכ"פ הכריע הגרש"ד להלכה כפסק החידושי הר"ן, כיון דפסיק ותני שעובר משום בל תשחית. ומיהו, אם עושה כן מחמת הספק, כגון שמסופק באיזה בגד אם הוא אפרקסת [- שא"א לקיים בה מצות קריעה], אז מותר לקרוע את אף הבגד שתחתיו כיון שעושה כן מחמת הספק.

עוד הוסיף לדון שם, לדעת הראשונים שמותר לקרוע כל בגדיו על שאר קרובים, שמא מותר אף להאריך קריעתו בבגד יותר מטפח. אמנם לעיל נתבאר שאפשר לחלק בין הדברים, ואין להוכיח מהיתר קריעת כמה בגדים להיתר קריעת בגד אחד יותר מטפח. ומ"מ הכריע שם שלא לקרוע בשאר קרובים יותר מטפח.

קושיית השלטי גבורים איך דוחה קריעה דרבנן איסור בל תשחית דאורייתא

והנה כבר הביא השדי חמד (כללים, מערכת ק אות ס) מה שהקשה השלטי גבורים (ע"ז יג.) בעיקר דין קריעה על מת, כיצד הותר לקרוע על מת, והלא דין קריעה אינו אלא דרבנן, ובקריעתו עובר על איסור דאורייתא של 'בל תשחית'. ואמנם כל הקושיה היא רק לדעת הסוברים שבל תשחית דאורייתא אינו רק באילן מאכל כדעת החינוך (מצוה תקכט) וכדמשמע ברמב"ם (מלכים פ"ו ה"י), אלא אף בשאר השחתות, וכדמשמע ברמב"ם בספה"מ (ל"ת נז) ובתוספות (ב"מ לב: ע"ש ברש"ש), והאריך בזה המהר"צ חיות (ב"ק צא:). ובדרך זו יישב בתוספת ברכה (דברים כ יט) את קושיית השלט"ג, שכיון שכל איסור בל תשחית בשאר דברים אינו אלא דרבנן, משום כך אפשר שחיוב קריעה ידחנו מפני כבוד המת ולפכוחי צערא.

ובספר הדרת קודש לרבי יהודה ליב צירלזון זצ"ל מקעשנוב (מכתב לו) כתב ליישב, שכיון שהקריעה נעשית לכבוד הנפטר כמו שקורעים על המלכים, וכן קורע כשהתרגשותו באה למרום קיצה ובקריעת בגדו הוא כעין קורע את עצמו, ממילא חשיב צורך האדם, ומותר, שכן בל תשחית על גופו שלו עדיף - ואם ישהה את התרגשותו בלא לקרוע, יזיק בזה לגופו.

כעין זה הוסיף בספר דברי טובה (שמואל ב' א יב), שכיון שהבגדים נקראים כבוד האדם, כמו שאמרו חז"ל (ב"ק צא:) שרבי יוחנן היה קורא למאני [- לבגדים] מכבדותא, אם כן זהו כבוד האדם האמת שיקרעו את הבגדים לכבודו. ואם כן נמצא שהבגדים ממשיכים בקיום עניינם, שעד עתה היו לבוש ושימוש לכבוד האדם החי בלבישתם, ועתה לכבוד המת בקריעתם.

שבירת כוס בחתונת בנו שיתעצבו רבנן אם יש בה משום בל תשחית

וכבר מצינו כעין זה בדברי הגמרא בברכות (ל:-לא.) באמוראים ששברו כוס יקרה בחתונת בנם כדי להעציב לב רבנן כששמחו יותר מדי. ובהגהות מהר"צ חיות שם כתב שכיון שעשו כן כדי שיהיו עצבים אין בכך משום איסור בל תשחית. וציין עוד לדברי הט"ז (יו"ד סימן קיז סק"ד) שנהגו הסוחרים לקנות עורות של תיישים שנחרו אותם ולא נשחטו, כיון שבכך היו עורותיהם משובחים יותר, ולכאורה היה מקום לאסור זאת משום בל תשחית שכן אי אפשר לאכול את בשרם. ומכל מקום הכריע הט"ז שמותר לעשות כן כיון שיש לו בכך הנאה שהעור מעולה יותר, ואם כן אף שמפסיד גוף הדבר כיון שיוצאת לו הנאה צדדית מכך, מותר.

ואמנם, אעפ"כ כשקורע על מת יותר מדאי מבואר בגמרא שאסור, וכתב הרשב"א (צא: ועיקרי הדברים כבר מבוארים בתוספות שם), שקמ"ל בגמרא שאף שיש לו הנאה בקריעה זו שככל שמרבה בקריעה "נהנה בו שעושה נחת רוח ליצרו", מכל מקום דבר זה אסור משום בל תשחית. הרי שלא כל הנאה מתירה איסור בל תשחית.