רמב"ן/מועד קטן/טו/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות תוספות רי"ד רמב"ן ריטב"א חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א רש"ש שיח השדה |
אבל אסור בנעילת הסנדל. מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ונעלך תשים ברגליך. מכלל דלכולי עלמא אסירי. דכתיב בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספוד ולא תבכה ולא תבא דמעתך. האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעלך תשים ברגליך. הכי קאמר ליה רחמנא ליחזקאל. האנק ודום דממת מתים. כלומר כדרך שעושין למתים. ואבל אחר לא תעשה. אלא פארך חבוש עליך ונעלך תשים [ברגליך]. אלמא הני כולהו אסירי לשאר אבלי.
ובירושלמי (ג,ה) פרישו האנק דום מתים מכאן שהוא צריך לצווח על המתים. אבל לא תעשה מכאן שצריך להתאבל, פארך חבוש עליך אלו תפילין, ונעלך תשים ברגלך מכאן שאסור בנעילת הסנדל, ולא תעטה על שפם מכרן שצריך לכסות פניו, ויכסנה מלרע, אמרין פומיה הוא חייש, ולחם אנשים לא תאכל מכאן שהקטנים הולכין אצל הגדולים, מנין שהגדולים הולכין אצל הקטני' דכתיב אל תבא בית מרזח.
באבל [ה,י] תניא: אבל ומנוד' שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיגיעו לעיר יחלוצו, וכן בתשעה באב וכן בתענית צבור, וכי אסור במנעל וסנדל. הני מילי בשל עור אבל אינפילא של בגד מותר, וסנדל של שעם נמי מותר דהתם ביום הכפורים (ע"ח ע"ב) אמרי' אני ראיתי את ריב"ל שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים. אמינא ליה בתענית צבור מאי, אמר לי לא שנא ורב הונא נפיק ברהיטני ואביי נפיק בדהוצי ורבא בדכילי ורבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק והוא הדין לסנדל של עץ, דהוצי דאביי סנדל של עץ הוא, ואין מנעל אלא של עור, דכתיב ואנעלך תחש, ואם מחופה של עור אסור וכן פסקו כל הגאונים, וכבר פירשתי טעמיהם וראיותיהם בספר מלחמות יי', והדברים עתיקים, ואם מחמת עקרב מותר, דגמרינן מיום הכפורים, והחיה תנעול את הסנדל כדעת רבינו הגדול ז"ל ביום הכפורים, וחיה שאמרו כל שלשים יום:
אבל אסור בתשמיש המטה דכתיב וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה. מכלל דמעיקרא הוה אסור בתשמיש המטה. פירוש משום אבלות הילד ולאחר שבעה [קאמר], והא דכתיב לעיל מיניה כאשר ראה דוד כי מת הילד ויקם דוד מעל הארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו, ההוא קודם שנקבר הילד עשה שעדיין לא חל אבלות עליו, ולא עשה כן אלא בשביל שהיה רוצה לבא בית ה' ולהשתחוות כדי שלא יראה פני שכינה כשהוא מנוול, אבל לאחר שבא מהשתחוות נהג אבלות שבעה עוד יש לומר כי אותו הילד בספק היה לדוד אם היה בן קיימא אם לא וכל זמן שהיה חי וחולה היה מתענה עליו שיחיה, ולא סך ולא כבס כאילו הוה אבל, וכשראה שמת רחץ וסך וחלף שמלותיו כאלו עברו ימי אבלו, לפי שאין עליו דין אבלות דאגלי ליה מלתא שלא היה בן קיימ', ומשום דחזינן ביה בדוד שהיה נוהג עליו כל דיני אבלות ברחיצה וסיכה וגיהוץ וקא מימנע נפשיה מתשמיש, שמעינן דאבל אסור בתשמיש, כל זה לשון הראב"ד ז"ל.
וזה הלשון האחרון שכתב הרב ז"ל אינו כלום, שלא היה דוד מתענה כל העינוי הזה ומתפלל כל תפלה זו על ספק נפל, ועוד מן קודם קבורה לא גמרינן מידי, דלא אבילות נהיג אלא צערא בעלמא מצער נפשיה כדכתיב ולא אכל עמם לחם, ועוד להכי מימנע מתשמיש כדי שיתפלל בטהרה, ועוד היאך אתה יודע כמה ימים ולילות חלה הילד, ולשון ראשון שכתב הרב ז"ל עולה, וכן נמי כתב הרמב"ם ז"ל, והנכון עוד לומר שאין המלך רשאי לנוול עצמו בימי אבלו, כדרך שהקלו עליו ביום הכפורים, דתנן המלך והכלה ירחצו את פניהם, וכן אמרו שאינו חייב בכפיית המט' כשהוא אבל, ובר מן דין מאי קושי' רחץ וסך להעביר את הזוהמא מעציו, והעפר ששכב לארץ, וחלף בגדים אחרים מפני הקריעה שקרע בשמת הילד, דתניא (מ"ק כ"ד ע"א) אם בא להחליף מחליף ואינו קורע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |