אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/טו

יום חמישי כה שבט תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף טו

עטיפת הראש באבל בזמן הזה

ביאור התוספות בטעם שלא נהגו בעטיפת הראש בזה"ז

בגמרא במועד קטן (טו.) איתא: אבל חייב בעטיפת הראש, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כד יז) "ולא תעטה על שפם", מכלל דכולי עלמא מיחייבי.

ונפסקה הלכה זו בשו"ע (יו"ד סימן שפו ס"א): אבל חייב בעטיפת הראש, דהיינו שיכסה ראשו בטלית או בסודר ויחזיר קצתו על פניו ועל ראש החוטם. אמנם הרמ"א כתב: ויש אומרים שאין נוהגין במדינות אלו בעטיפה. וכן המנהג פשוט, ואין להחמיר לשנות במה שלא נהגו אבותינו.

ובטעם הדבר שלא נהגו כיום לעטוף הראש, כתבו התוספות (מו"ק כא. ד"ה אלו): ועוד יש ליתן טעם בעטיפת הראש שלא היה מביא כי אם לידי שחוק, ענין עטיפת ישמעאלים, ע"כ. דהיינו שכיום שאין המנהג ללכת כעטיפת ישמעאלים, אם ילכו האבלים באופן זה יעורר הדבר שחוק, ע"כ. ויסוד דבריהם על פי המבואר בגמרא (כד.) דאמר שמואל... וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. וכיון שהעטיפה הנצרכת היא כעטיפת הישמעאלים, ודבר זה מביא לידי שחוק, לכן לא נהגו בעטיפת הראש.

והנה התוספות לא פירשו דבריהם מה בכך שמביא לידי שחוק. וכעין דבריהם כתב במחזור ויטרי (הל' אבל אות כב): עטיפת הראש לאבלים כל שבעה יומם ולילה. אבל הרבה יש שאין נוהגים בו, מפני שאומות העולם משחקים עליהם, ואף בני הבית משחקים עליהם, ומתוך כך הם באים לידי שחוק ומתגנים בשחקם על הבריות.

וגם בדברי המחזור ויטרי יש להעיר שתחילה ביאר שאומות העולם משחקים עליהם, ומשמע שמטעם זה לא נהגו לעטוף הראש. ושוב הוסיף שמתוך כך הם באים לידי שחוק ומתגנים על הבריות, ומשמע שהטעם שלא נהגו כן משום שמביא את האבלים עצמם לידי שחוק ועל ידי כך מתגנים על הבריות.

איסור הנחת תינוק בחיקו משום שמחה או שלא יתגנה על הבריות

ודוגמא לדבר הביא המחזור ויטרי מדברי הגמרא במועד קטן (כו:): ואמר רב פפא, תנא באבל רבתי, אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו, מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות. ובפירוש רבינו חננאל שם כתב: לא יניח תינוק בחיקו מפני הרבים, מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות. הרי שהוסיף תיבות 'מפני הרבים', ומזה משמע שכל החשש הוא רק במה שעושה כן בפני הרבים, וכן משמע מהטעם המובא בגמרא שנמצא מתגנה על הבריות, וכמו שכתב הנימוקי יוסף שמתגנה על הבריות במה שמשחק ואינו מתאבל על מתו.

ובשו"ת שלמת חיים לרי"ח זוננפלד זצ"ל (ח"ב יו"ד סימן קכו) הקשה השואל שממשמעות לשון הר"ח משמע שאם עושה כן בצינעה מותר להחזיק התינוק בתוך חיקו. והעיר שהשו"ע (יו"ד סימן שצא ס"א) כתב בסתמא: אבל אסור בשמחה, לפיכך לא יקח תינוק בחיקו כל שבעה שמא יבוא לידי שחוק. ומשמע שהאיסור הוא אף שלא בפני הרבים.

והוסיף להעיר על עיקר הטעם המובא בגמרא שהחשש הוא מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות, מה הוצרכה הגמרא לטעם זה ש'נמצא מתגנה', בלאו הכי יש לחוש שמא ישמח ע"י החזקת התינוק ואבל אסור בשמחה - וכדמשמע מלשון השו"ע. [ועי"ש מה שיישב, וצ"ע].

ובהערות רבינו הגרי"ש אלישיב כתב שהראשונים פירשו בדין זה שני טעמים; א' מצד מה שיכול לבוא על ידי זה לשמחה, ואבל אסור בשמחה, וטעם זה שייך אף בצנעה. ומלבד זאת יש איסור לעשות כן בפני אנשים מצד מה שבא לידי שחוק ומתגנה על הבריות.

ובספר עטרת אבי ביאר הטעם שלדעת הר"ח אין איסור בעצם אלא רק מחמת ראיית הרבים, לפי שהשחוק הבא ע"י התינוק אינו שחוק אמיתי ואינו מקל ראשו באמת אלא רק שוחק מן השפה ולחוץ כדי לשמח התינוק. ועוד ביאר שלפי דברי הטור יש לומר שהוי"ו בתיבת 'ונמצא' אינה וי"ו החיבור אלא וי"ו החילוק, ושני טעמים יש כאן. אלא שעדיין צ"ב למה נצרכו לשני הטעמים ואם אסור מצד עצם שמחתו ואפילו בצנעה, למה לנו להוסיף הטעם שמתגנה על הבריות ובפרט שאינו שייך אלא ברבים.

וכעין הערה זו יש להעיר גם על דברי המחזור ויטרי, מדוע הוצרך לפרש שטעם ביטול דין עטיפת הראש הוא משום שבאים לידי שחוק ומתגנים בשחקם על הבריות, ולא פירש שכיון שבאים לידי שחוק הרי אבל אסור בשמחה, ולכן לא נהגו לעטוף וביטלו דין עטיפת הראש כדי שלא יבוא האבל לידי שמחה. וכך היה משמע מפשטות לשון התוספות שלא היה מביא כי אם לידי שחוק, שמשמע שאין כל טעם בעיקר העטיפה, כיון שעל ידי העטיפה היה בא האבל לידי שחוק הפך כוונת האבילות. ולא משמע שכוונת התוספות שרק על ידי שישמח יתגנה על הבריות, וכל זה בבחינת עיקר חסר מן הספר.

תמיהת התפארת ישראל כיצד בטלו דינא דגמרא מפני שחוק האומות

והתפארת ישראל (קופת הרוכלים, כללי שמחות אות ח) הביא מה שלא נהגו בעטיפת הראש, ותמה איך ביטלו מלתא דיליף בש"ס מקרא, מפני שחוק האומות, ולימוד ערוך הוא בידינו שאל יתבייש אדם מפני המלעיגים עליו בעבודת בוראו. ואף אם אין החיוב אלא מדרבנן, והפסוק אסמכתא בעלמא, מכל מקום חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה (כתובות נו.).

התפא"י גם שולל שאין ליישב טעם הדבר על פי הכלל הנודע שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, שדין זה הוא דוקא כשמתבזה על ידי דבר אחר, כגון שנפסקה ציציתו בכרמלית בשבת, שאם יפשטנה ימצא ערום. אבל חס ושלום שנחוש שיתבייש מהמלעיגים על המצוה בעצמה.

ויישב: וצריך לומר, דקל הוא שהקילו באבל, לחוש אפילו בכהאי גונא לכבוד הבריות. וכדרך שמצאנו באבל שהתירו לו לגלח שערות ראשו כשתכפו אבליו, או אם גילח חצי זקנו ואמרו לו שמת אביו שמותר לו לסיים תגלחתו.

היתר האבי העזרי ללכת בנעילת הסנדל בתשעה באב ברחוב הנכרים

ובהערות תפארת יעקב שם ציין לעיין באו"ח סוס"י תקנ"ד. וכוונתו למה שכתב שם הטור בשם אבי העזרי לענין איסור נעילת הסנדל בתשעה באב, שבזמן הזה שאנו בין הגוים, אין לחלוף אלא כשנכנס ברחוב היהודים או בבית ישראל. וכן פסק הרמ"א (סי"ז): וכן במקום שדרים בין הכותים לא יחלוץ כי אם ברחוב היהודים, וכן נהגו.

והבית יוסף ציין שכ"כ גם רבינו ירוחם (ני"ח ח"ב קסד:) בשם אבי העזרי, וכתב על דבריו שהיא קולא גדולה. וכ"כ היתר זה בהגהות מיימוניות (פ"ה אות ר) בשם רבי מאיר מאינגליטיר"א שאמר כן מפי רבי שמשון. והמרדכי (מו"ק סימן תתקלד) כתב: ההולך בדרך מותר בנעילת הסנדל עד רחוב הקהל בזמן הזה משום רשעות. וביאר הבית יוסף שאף הוא כוונתו להיתר הנ"ל, שמשום רשות הגויים שמלעיגים על ישראל כשהולכים יחפים התירו נעילת הסנדל עד רחוב היהודים. אמנם הסיק שם הב"י: ולענין מעשה אין להקל בדבר, ואם ילעיגו עליו הגויים מה בכך.

וכן הביא המשנה ברורה (סקל"ו) בשם החיי אדם: ההולכים בין העכו"ם ונוהגין ללבוש המנעלים, אף שאין למחות בידם שיש גדולים המתירים, מכל מקום אין לזה טעם, דמה בכך שילעיגו עלינו, בלאו הכי מלעיגים עלינו.

תמיהת הבית יוסף על היתר הסמ"ג שאבל לא יתעטף מפני שחוק הגויים

וכדרך שתמה הב"י על היתר האבי העזרי בנעילת הסנדל, כן תמה גם לענין עטיפת הראש באבל. שהביא הבית יוסף (יו"ד סימן שפו) מה שכתבו הגהות מיימוניות (פ"ה אות ע) בשם ספר המצוות (סמ"ג הל' אבלות רמו::) שלא נהגו בעטיפת אבל באלה המלכויות מפני שמביא לידי שחוק גדול מן הגוים ועבדים ושפחות שבינינו. וכתב על כך הבית יוסף: ואנו לא ראינו ולא שמענו מי שפטר מעטיפה מפני טענה זו.

ובעיקר הדבר הוסיף הב"ח שכדברי הסמ"ג שהביא הב"י כ"כ התוספות. ובאמת צ"ב שלא הזכיר הבית יוסף דבריהם. וע"פ כל זה כתב הש"ך (סימן שפו סק"א) בטעם פסק הרמ"א שאין נוהגין בעטיפת הראש, שהוא מפני שמביא לידי שחוק גדול מן העכו"ם ועבדים ושפחות שבינינו.

ומכל מקום כל הערת הבית יוסף והתפארת ישראל שאין טעם להתיר מצד מה שאומות העולם משחקים על ישראל, היינו דוקא לענין היתר הסמ"ג והמחזור ויטרי בתחילת דבריו. אבל עדיין יש מקום להתיר מצד מה שהביא המחזור ויטרי שהעיטף גורם לאבל עצמו שישחק ויתגנה על הבריות, ומצד מה שנראה מתוך דברי התוספות שהאבל עצמו ישחק ויעבור על איסור אבל בשמחה.

ביאור הגר"מ פרגמנסקי שחסר בחפצא של העיטוף שאינו נהוג כיום

הערה זו מעיר גם רבי משה שטרנבוך (מועדים וזמנים ח"ה סימן שמא), והוא מעמיד את קושייתו על דברי התוספות המפרשים שאנו בין הגויים ועטיפה כישמעאלים וילעגו עלינו: ומעולם אני תמה, מה איכפת לן אם גויים ילעגו, והלא בלאו הכי מלעיגים על כל מנהגינו ולבוש שלנו ולא איכפת לן, ואנו שומרים מצות אלקינו ית"ש בלי חשש מליעוג העכו"ם. וכל שכן בזמנינו שחופש ליהודים ב"ה בכל מקום, והרוצים בכך מצטיינים בלבוש יהודי ברחובות בלי פחד, תמהני למה נבטל דינא דגמרא דעטיפת הראש וכפיית המטה. ובפרט כאן בארצינו הקדושה שאנו בין יהודים לבד, מאיזה טעם נבטל דינא דגמרא, ולא נקיים מצות עטיפת הראש כדינא דגמרא.

ובזכרוני לפני הרבה שנים, מעיד הגר"מ שטרנבוך, שאלתי דבר זה את הגאון וצדיק רבי מרדכי פרגמנסקי זצ"ל, והוא השיב שאם אכן יש בכך מצוה, באמת אין מבטלין מצוה מחשש שילעיגו עלינו, שאין אנו חוששין ח"ו לדבר זה כלל. רק עיקר המצוה של עטיפת הראש יסודו כשזהו דרך מלבוש דוקא, ואם כן אם אין היום עיטוף דרך מלבוש אצלנו דומה לעטיפת ישמעאלים בזמנם, אם כן חסר עיקר החפצא של מצות עיטוף, שאין כן הדרך כיום להתעטף באופן זה.

חידושו של הגר"מ שטרנבוך שההיתר בנעילת הסנדל הוא רק כשחושש מהכאת הגויים

אמנם העיר על כך הגר"מ שטרנבוך שעדיין לא התיישב בדבריו מה שפסק הרמ"א לענין נעילת הסנדל, שאם נמצא בין גויים שילעיגו עליו אינו חולץ מנעליו והולך ברחובות הנכרים במנעלים. שהרי אף על פסק זה יש להקשות מאי איכפת לן בכך, הא לא חיישינן לליעוג העכו"ם.

וביאר הגרמ"ש, שעל פסק זה של הרמ"א לא קשה, שכן יש לומר שבזמנם אם היו יוצאים לרחוב בלא מנעלים כדרכם, לא היו מסתפקים הגויים בליעוג, רק היו עלולים גם להכותם, וחז"ל מעיקרא לא אסרו נעילת הסנדל במקום צער וכמבואר בגמרא שכשנמצא בדרך מותר בנעילת הסנדל, וכ"ש באופן זה שמצטער ומפחד ממכות העכו"ם.

והנה לפי זה יצא דבר חידוש, שאם נמצא כיום בין העכו"ם במקום שיש לחוש לבזיונם אך אין לחוש להכאתם, בכה"ג לא התיר הרמ"א ללכת בסנדלים ברחובות העכו"ם.

ובעיקר סברת הגר"מ פרגמנסקי יש להעיר שלכאורה לדבריו שאין עטיפת הישמעאלים דרך מלבוש בימינו, וחסר בעיקר החפצא של דין העטיפה, אם כן מה הוצרכו הראשונים ליתן טעם לדינם מפני שחוק האומות. ונראה שבאמת לא אמר כן אלא בביאור דברי התוספות, שהם לא הזכירו הטעם שהאומות משחקים על ישראל, אלא שעטיפה זו מביאה לידי שחוק, ועל זה פירש כוונתם שכיון שלבוש באופן זה מביא לידי שחוק, ממילא אין דרך לבוש בכך ולא שייך לקיים בכך דין עיטוף.

ביאור המהרש"ל שאיננו יודעים עטיפת ישמעאלים מהי

והנה ביאור מחודש בטעם שלא נהגו היום בעטיפת הראש באבילות מביא הדרישה בשם המהרש"ל (ביאורו לטור סימן שפו ד"ה הג"ה). וזאת על פי מה שאמר שמואל, כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים לא הוי עטיפה. ועפ"ז ביאר המהרש"ל שכיון שבזמן הזה אין עטיפת הישמעאלים ידועה, אם כן אין טעם להתעטף בעטיפה אחרת שאין מקיימים בה דין עטיפה.

ולענין הלכה כתב הש"ך שמ"מ יש לנהוג בעטיפה קצת, דהיינו למשוך הכובע למטה לפני העיניים. ומקור דבריו ברוקח (סימן שיג עמוד קפד) שכתב: אבל חייב בעטיפה כמו עתה שמושכין הכובע לפני העינים.