רמב"ן/בבא בתרא/קסח/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רשב"ם תוספות רמב"ן רשב"א שיטה מקובצת מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א רש"ש גליוני הש"ס אילת השחר |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
לימא בכופין על מדת סדום קא מיפלגי. תמהני אדרבה קשיא מאי טעמייהו דרבנן, דילמא אם נכתוב לאחר יכפור ויזקיקנו לזה להתעצ' עמו בב"ד והיאך נכרחנו לזה להתפיס זכותו ביד אחר ואפילו אם אתה מוצא שום טעם בדברי חכמים האיך הקשו בגמ' שזו מדת סדום היא.
ונראה לי בשאומר אחד מהן ניתן שניהם השכר ויהא השטר מונח בידך לזכות שנינו והשני אומר לא כי אלא שטר לעצמי אני רוצה וזו מדת סדום היא הואיל וזכותו בידו ואף ע"פ כן חלק רבן שמעון בן גמליאל ואמר אתה אומר לי כל היום להוציא לך זכותך שאתה צריך לו ותראה זכותי ותריב עמי ואין הלכה כמותו.
מתני': מי שפרע מקצת חובו והשלי' את שערו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני החזר לו את שטרו וכו'. פירשו כל המפרשים ז"ל ויגבנו כלו, וכן משמע בגמ' במציעא (קי"ז ב') ותמהני לר' יוסי במה גובה כיון שנמחל שעבודו באותו חצי שפרעו ונראה לי באומר החזר לו שערו ויגבנו ופריעה זו שאני פורעו יהא מתנה ואף ע"פ כן לר' יהודה לא יחזיר דאסמכתא היא ומכאן תשובה לאומר בערבוני מחול לך שערבנו מחול הואיל והתפיסו לא נעשה כאומר מעכשיו וכבר כתבתיה במקומה בבבא מציעא.
הכי גרסינן: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא. וה"נ אמרי' בנדרים (כז,ב) והאמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי, וכן גריס רבינו הגדול ז"ל בהלכות.
ואיכא נוסחי דכתיב בהו הלכה כר' יוסי, ויש לפרש דרב ורבה בר אבוה מעיקרא סבירא להו הלכה כר"י והדרי בהו כדהדר ביה רב נחמן גופיה דמניומי אהדדי וא"ל דשמע מרבה בר אבוה בשם רב אסמכתא לא קניא ומניומי הוה בחזרה ורב נחמן לא הוה בחזר' לפי' הדר ביה כדאיתא במציעא (ס"ו א') ודיקא נמי מדאמר ר"נ השתא דאמר רבנן אסמכתא לא קניא ושמעת מינה דמעיקא לאו הכי סבירא להו לרבותיו דאינון רבה בר אבוה, וכך פי' רבינו סעדיה גאון ז"ל.
ופי' אסמכתא כל דאי איגזים לא קני אפי' היה בידו לקיים תנאו ואי לא גזים קני אם היה בידו מתחלה לקיים תנאו כדאמרינן התם בידו אלא שתשובת רבינו הגדול ז"ל חלוק בדבר שהוא מפר' דאם אוביר ונא איעביד משום תנאי ב"ד הוא חייב אבל מדינא אסמכתא הוי ואע"ג דלא גזים ובידו וכבר כתבתיה בפ' המקבל, וכן נראה דעת ר"ח ז"ל.
וכל דאמרי' באסמכתא, הני מילי במתנה על עצמו כגון אם לא נתתי לך מכאן ועד שלשים יום החזר לו שטרו אי נמי אם אוביר ולא אעביד אשלם וכן כל אסמכתא שבתלמוד בדרך זו תמצא אותם וכן ההיא דנדרים אי לא אתינן עד תלתין יומין ליבטלן זכותאי.
אבל האומר אם תעשה כך וכך או לא תעשה, או שאמר אם באת מכאן ועד יום פלוני אם לא באת שדי נתונה לך זו אינה קרויה אסמכתא אלא זה תנאי בני גד ובני ראובן אם לא יעברו ונתתי בין שהתנאי בקיום מעשה בין שהוא שב ואל תעשה וזהו דרך כל תנאין שבתלמוד שבדיני ממונות והיינו פלוגתייהו דר"מ ורבנן בתנאי פסול דלאו במעכשיו בלחוד פליגי ועוד דאמור רבנן כל היכא דאמור מעכשיו או ע"מ לא בעי' תנאי כפול ולא אחר מדיני התנאין דהכי פירשו רבינו הגדול ורבינו הגאון בפרק מי שאחזו אלמא אע"ג דלא אמר מעכשיו כל כי האי גונא לאו אסמכתא היא וטעמא ברירא הוא דמימר אמר איהו מקיים ואזיל תנאיה דאיהו קים ליה בנפשיה טפי מינאי הילכך גמר ומקני ובהני שייכא ההיא דאמרינן בסנהדרין (כ"ד ב') גבי משחק בקוביא ורב ששת אמר כל כי האי גונא לאו אסמכתא היא פי' לפי שאין הדבר תלוי בדעת עצמו אלא בדעת חברו ובמעשה חברי וכן פרש"י ז"ל והרב א"ב ז"ל.
וקיימא לן כרב ששת, ואפילו לרמי בר חמא דאמר אסמכתא הויא בגמ' מפ' טעמא משום דתולה בדעת עצמה הוא דאמר קים לי בנפשאי דידענה טפי.
אבל תולה תנאי בדעת מי שמתנה עליו לכולי עלמא לאו אסמכתא היא ואפילו תולה בדעת אחרים כגון שאמר לחברו שדי נתונה לך אם לא בא איש פלוני מכאן ועד שנים עשר חדש משמע דלאו אסמכתא היא דהיינו תולה בדעת יונו דלא הויא אסמכתא לכולי עלמא אלא משום דבנקשא תליא מילתא ומימר אמר אנא ידענא נקשא טפי הא לאו הכי תנאיה הוי.
ואי קשיא לך אי הכי היכי אמרינן לקמן (קע"ג) לרבי יהודה דאמר אסמכתא לא קניא ערב לא משתעבד אלא משום ההיא הנאה במהימן ליה י"ל שאני התם משום דעביד אינש דפרע חוביה ואנן סהדי דאהכי סמך מעיקרא וכטועה בדעת עצמו דמי ועוד דמימר אמר אנא כפינ' ליה ופרענא לך מדידיה ואי לא פרענא לך מדידיה דאי לאו דאמר קים לי בנפשאי לא הוה מתני הכי תדע דהא ערב דלאחר מתן מעות דליכא הנאה דמהימן ליה ואעפ"כ קנו מידו משתעבד ואלו אסמכתא גמורה שהתנ' על עצמו לא קניא עד דקנו מיניה בבית דין חשוב בבטול זכו אתיא כדפריש רבינו הגדול ז"ל שמע מינה ערב לאו אסמכתא גמורה לפי שאין הכל תלוי בדעת עצמו.
ומה שאמרו במציעא (עג,ב)במאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבן ליה רב אשי אמר אפי' יין סתם נמי לא משלם מ"ט אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא והוינן בה ומאי שנא וכו' ופריק הכא לאו בידו כלומר לאו בידו לגמרי אלא שסבו' הוא שבידו שאף זה על עצמו התנ' אם לא לקחתי לך יין ואע"פ שאין התנאי מתקיים בלא חברו כיון שלא תלה תנאו באחרים ותולה בדעת עצמו הוא שאי אפשר שלא ימצא יין ליקח אסמכתא היא שכל שבנוהג העולם והתנה על עצמו אינו תנאי אלא אסמכתא דהא לרב חמא ולרב זביד ביין סתם משלם ואע"ג דלדידהו ודאי אסמכתא לא קניא.
ואי קשיא ארבעה שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה, בשלמא שומ' חנם ושומ' שכר בידו ודומיא לאם אוביר ולא אעביד אלא שואל לאו בידו וכי תימ' התם רחמנא חייביה וכלוקח דמי עד שיחזירנו א"כ האיך שומר חנם מתנה להיות כשואל זו אינה קושיא שכבר נתפ' הדבר מכלל מה שכתבנו שכל תולה בדעת אחרים לאו אסמכתא היא והוא אינו יכול לתלות בדעת עצמו שלא יבא עליו אונם ומיהו כל שומר שאמר אם לא אשמור כדיני אשלם אלפא זוזי אסמכתא היא ולא קני' והא דתניא אם אני חוזר בך ערבוני מחול לך אע"פ שבידו הוי אסמכתא דגוזמ' הוא.
והוי יודע שלא הוזכרה אסמכתא בתלמוד אלא בדיני ממונות, אבל לא בגיטין וקדושין שכמה פעמים שנינו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש אם אעבור מכנגד פניך שלשים יום וכיוצא בהן ולא בטלו דבריו משום אסמכתא בנזירות במסכת סנהדרין (כ"ה א') ההיא רבי יהודה היא משום ר' טרפון דדריש כי יפליא לא נתנה נזירות אלא להפלאה וכל דברי רבינו הגאון ז"ל בדיני אסמכתת מוצאין מכלל מה שכתבנו בין מ"ש בתשובתו בין מה שכתב בספר המקח, והאמת יראה דרכו.
ויש להסתפק בתנאי שהוא בלא תעשה ועשה אם יש בו משום אסמכתא לפי שכל אסמכתא שבתלמוד ישנן בביטול מעשה כגון אם לא נתתי אם לא באתי וסבור לעשות ולא עשה אבל מי שהתנה אם עשיתי כך וכך שדי נתונה לך ועשה י"ל הואיל ואם ירצה היה מקיים תנאו ולא חשש ועשה מעשה גמר ומקני אלא שלא מצאתי לראשונים שחלקו בדבר. והרב ר' משה הספרדי ז"ל פי' שכל האומר אם תעשה אתן לך שדה פלוני זו היא אסמכתא אבל אמר אם תעשה שדי נתונה לך והו תנאי בני גד ואינו נכון שהאומר אתן קנין דברים הוא כדכתב רבינו הגדול ז"ל בתשובה ועוד שהאו' שדי נתונה לך נמי משכחת לה באסמכתא שהרי שנינו במציעא (ס"ה ב') הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד יום פלוני הרי היא שלי הרי היא שלו ואתמר עלה בגמ' דהויא אסמכת'.
עוד יש לר"ת ז"ל סברא אחרת שכתובה על ספר היש' דהיכא בהמרו זה את זה לאו אסמכתא היא שמתוך שזה רוצה לקנות גמר ומקנה וקשי' ליה הא דתניא בבבא מציעא (מ"ח ב') דאם אני חוזר בך ערבוני מחול לך וכו' לא נתקיימו התנאי' וניחאליה דהתם שניהם רוצין בקיום המקח ואסמכתא היא דסברי וקיים המקח ואין סברא זו עולה כהוגן במס' סנהדרין (כה,א).
מתני': מי שנמחק שטר חובו. פי' חוץ מחתימתן של עדים הרי זה מעמיד עליו עדים לראות כל הכתוב בו ובא לב"ד ועושין לו קיום וכותבין פלוני ופלוני עדיו החתומין בו.
וי"א צריכין לכתוב אף העדים שהעידו שהיה כתוב בו כך כך שמא יפסלם בעל הדין או יביא ראיה שהם קרוביו ותמהני אף ע"פ שמעידים העדים שהיה כתוב בשטר שלוה פלוני מפלוני מנה שמא היו לו לשונות סתומים שאין העדים בקיאין בהן ואם יבא לבית דין ידוני עליהם וכי העדים הם דנין ולא נראה לומר שקודם שימחק יכתבו העדים בשט' משמוש שלהם כל הלשון שכתוב הכתוב בו ויעידו עליו בב"ד, דלישנ' דתלמודא לא משמע הכי אלא שסומכין על העדים.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |