ריטב"א/מועד קטן/כג/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רמב"ן ריטב"א חי' הלכות מהרש"א קרן אורה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ואין אומר שמועה והגדה בבית האבל. פירש משום שבת נצרכה וקמ"ל כי אע"פ שאין אבלות בשבת אין עוסקין שם בתורה לא בשמועה ולא בהגדה אלא אם בא מעשה מורין שם באיסור והתר שלו ואין צריך לומר בחול ובאבל רבתי משמע דארישא קאי דבטול מדרשות וקאמר דלא מבעי' שבטלין מעסק ש"ס אלא אפילו שמועה' והגדה אין אומר שם לא בחול ולא בשבת ואומר שם שאם צרכו להתחיל פירש בשום ענין שאלה שנשאלה להם מתחילין בהלכות אבלים ופורשין לעניני אחרים כלומר שילכו מענין לענין עד שיבררו שאלתם ואח"כ חוזרין להלכות אבלים וש"מ שאין הלכות אבלים בכלל שמוע' ואגד' שאמרו בברייתא ומסתבר' שאף האבל מותר לשנות בהלכות אבלים כדכתיב לעיל ומה שאמרו עליו על רבי חנינא וכו' פרשו שם באבל רבתי שזה היה ביהוד' מפני שהיו סבורין שאין אבלות בשבת וכדאית' לקמן בש"ס דילן בני יהודה ובני גליל הני אמרי אין אבלות בשבת:
ת"ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו יש שפירשו דהאי שבת היינו ז' ודיקי ואצטריך תנא לומר דאינו יוצא ואפילו לב"ה ומיהו דייקי' דדוק' בחול הוא שאינו יוצא מבית הכנס' לפי שאינו אבלו' בשבת וכן כשאמרו למעלה שנכנסי' עם האבל להתפלל זהו בנשיא ואב ב"ד אבל בשאר כל אדם יוצא אפי' בשבת ראשונה להתפלל בב"ה וכן נראה בפרקי רבי אליעזר הגדול וקשה לפי זה ומה שאמר רבי יהודה שבת שנייה אינו יוצא מפתח ביתו היכי דמי שאינו יוצא למלאכתו בחול אמאי לא א"כ מצינו אבלות יותר מז' והא ליכא למימר ואי לב"ה ולאו ק"ו ולפי' נראין דברים כמו שפרשוה דשבת האמורה כאן היינו שבת ממש ועליה אמרו כי שבת ראשונה לת"ק או שבת שנייה לדברי רבי יהודה אינו יוצא מפתח ביתו לב"ה כשם שאין יוצא לשוק ועליה אמרו יפה כי בשנייה לת"ק או בשלישית לרבי יהודה יוצא ואינו יושב במקומו ועל מקום ב"ה שייך שפיר למימר הכי ולא על מקומו שבשוק ועתה נהגו בכל הארצות הללו לצאת לב"ה כל ז' ואפילו בחול ואמרו על רבינו יצחק בן גיאת ז"ל שכתב כן ואין לו עיקר בש"ס ויש להקל במנהג מפני שבזמן הוה ישראל מעטין ואין יכולין להתפלל עם האבל בביתו ואם יעשו כבוד לעשירים בזה לא יעשו לעיניים ונמצאו מתביישי' וכדי שלא ימנעו מתפלה בצבור הקלו להתירם ללכת לב"ה ובפרקי' ר' אליעזר אומר משחרב בית המקדש התקינו שיהו חתנים ואבלים הולכים לבית הכנסת וכו' ואף על גב דרישא דההיא בשבתות מיירי תניא כשהיה בית המקדש קיים אפשר דהשתא אפילו בחול ומן הטעם שאמרנו בתקנה ובריית' דהכא בש"ס דילן בעיקר הדין תניא ולעיקר פלוגתא דברייתא הלכה כת"ק:
שם ת"ר כל ל' יום לנשואין פירש כל ל' יום אסור לישא אשה ואפילו בשאר קרובים הא לאחר ל' מותר ואפילו על אביו ועל אמו וכן השיב רבינו האיי ז"ל בתשובת הגאונים וכן כתבו בתוספת דהא הכא סתמא קתני כל ל' יום לנשואין וכל היכא דאיכא לאיפלוגי בינייהו בהדי' מפליג לה תנא כהני דלעיל ונראה ג"כ דליכא לאיפלוגי בה בין איש אבל לאשה שהיא אבלה דאע"ג דלא מפקדא אפריה ורביה צריכה היא לבעל דלא גרעא מן האיש בשיש לו בנים וכן דעת מורי נר"ו והיה נראה לכאורה דדוקא נשואין אסורין כל למד יום ואפי' בלא סעודה אבל ארוסין בלא סעודה מותר תוך למד והרמב"ם ז"ל כן כתב שמותר ליארס אפי' ביום המית' ולא ידענו מאין לו כל הקולא הזאת דיו היה שיתיר זה לאחר ז' דמשום שלא יקדמנו אחר ברחמים לית לן לאקולי באבלות דידה דהא ודאי ארוסין קצת שמח' יש בהם ואולי למד הרב ז"ל הדבר הזה לפי שהתירו ליארס ביום ט' באב ואין הדמיון יפה לי הרבה חומרות יש באבל שאין בט' באב ככל מצות עשה שבאבל ולא העמיד רבי' ז"ל עיניו בשמעתא דפ' החולץ דמשמע דהתם בהדיא דאירוסין כנישואי' כל ל' יום גבי הא דתנן התם כל הנשים יתארסו מיד חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה הוא איבול למד יום ובמס' אבל תניא למד יום לאירוסין ל' יום לנשואין והא דמפריש סיפא לנשואין כיצד לאירוסין כיצד אסור לעשות סעודת ארוסין או סעודת נשואין עד למד יום לא דק דודאי הוא הדין נשואי' בלי סעודה לדברי הכל וכן דכוותה ארוסי' בלא סעודה וכדאי' בפ' החול' אלא דמשום דקא בעי למיתני סיפ' התירה אם הוא טבחו טבוח ויינו מזוג דשרי' אפי' סעודה נקט רישא סעודה:
שם מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים פי' ומה שהחמירו בזה יותר משאר קרובים ואפי' מאביו ואמו אינו מטעם איבול כי ודאי דייה לאשתו שתהא כשאר קרובים אלא טעם הדבר פי' בתוספות כדי שישכח אשתו ראשונה ולא יהו הרבה דעות במטה ויהיו הבנים בני ט' מדות וכדתני' ולא תתורו אחרי לבבכם מכאן א"ר נתן שלא ישתה בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואמר רבא לא נצרכה אלא לשתי נשיו ורגלים הללו יש שפירשו כי ר"ה וי"ה בכלל דהא קיימא לן לענין הפסקת רגלים כי ר"ה וי"ה ברגלים ובתוספות העלו שזה אינו דהכא לענין המתנת רגלים שהוא מפני שכחה והרחקת לב' רגלים גמורין שהם רחוקין בעי' ואם איתא דר"ה וי"ה ברגלים משכחת י"ל ג' רגלים תוך למד יום וכן פסק הרמב"ן ז"ל:
שם רבי יהודה אומר רגל ראשון וגו' ופסקו גדולי הצרפתי' וגם הרמב"ן ז"ל הלכה כרבי יהודה לפי שהוא מקל:
ואם אין לו בנים מותר לישא אשה לאלתר ונראי' דברים ודאי כמו שפר"ת ז"ל דליכא לפרושי לאלתר ממש תוך ז' כי זאת קלות ראש גמורה היא לעשות נשואי' תוך ז' וכניסה לחופה ואפי' בלא בעילה וראיה נדחת דפ"ק דכתובות דמי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג וכדכתיב התם דמיירי אפי' בבחור שאין לו עדים בנים ואמרו דאפכא לא אלא ודאי האי לאלתר ר"ל לאחר ז' או לאחר ל' וקרי ליה לאלתר לאחר ל' כלפי שני רגלים או ג' שאסרו ברישא והדברים נראין דלאלתר היינו לאחר ז' ממש וכן פר"ת ז"ל דאלו למד יום זמן מרובה קרי ליה כדאי' בסיפא דברייתא וכיון שהתרנו לו הנשואים לאחר ז' ה"ה הבעילה דהא עיקר שמחה הוא הנשואי' והוא האסור שבגזרת למד ולא הבעילה ועוד כל עיקר לא התרנו לו אלא משום פריה ורביה שהיא בעילה אלא ודאי כדאמרן והיא הנותנת דליכא למשרי נשואי' תוך ז' כיון שא"א בבעילה והא דתניא שאם יש לו בנים קטנים מותר לישא אשה לאלתר כדי לפרנסם והביאו ראיה ממעשה של יוסף הכהן שאמר לאחות אשתו בבי' הקברות לכי ופרנסי בני אחותך אפי' הכי לא בא עליה עד לאחר זמן מרוב' י"א כי בו ביום נשאת והביאה הוא שיאחר עד לאחר זמן מרובה וכן אמרו בירוש' בפי' שכנסה ולא הכיר בה עד למד יום כבר פי' רבי' ז"ל כי נשואין אלו לאחר ז' היו שהרי אמרו בזבחים פ' טבול יום כי אשתו של יוסף הכהן ערב הפסח מתה והרגל מפסיק גזרת ז' ואפי' למ"ד שאסור ברחיצה עד הערב היינו עד הלילה ממש זהו ברחיצה מפני שאפשר בלילה אבל נשואי' שא"א להם בלילה שאין נושאין נשים בי"ט מותר לישא מבעוד יום קרוב לבין השמשות כשם שהרגל מפסיק גזיר' ל' מתיר לגלח ערב הרגל ומה שאמרו שלא בא עליה עד לאחר למד יום חומר הוא שנהג בעצמו כיון שאין הנשואי' אלא מפני גדול בניו וזה אינו מעכב וא"ת יאחר הכל עד לאחר למד יום זה לא היה אפשר ועיקר ביאתו איחר פרנסת בניו הקטנים לא היה יכול לאחר ועל דעת הראב"ד ומקצת רז"ל בעלי התוספות כדין עשה כי לגבי הנושא מפני קיום פריה ורביה התירו לבעול אפי' לאחר ז' כי כל עיקר לא התרנו לו מפני כן אבל הנושא מפני פרנס' עצמו שאין לו מי שישמשנו או פרנסת בניו הקטנים הנשואים התרנו לו כדי שלא יקדמנו אחר ברחמים אבל הבעילה לא התרנו לו ואינו מחוור שהרי בלשון אחר נאמרו הדברים בברייתא בשניהן שמותר לישא לאלתר אלא א"כ נאמ' כי על זה הביאו המעשה של יוסף להיות כעין פי' שלא התירו באחרונ' אלא נשואי' בלבד ולא בעילה והסבר' הראשונ' שאמרנו ה"ה בעיני כי המחמי' על עצמו הוא ומבעלי התוספו' ז"ל מי שכתב כי בשתיהן בעילה אלא לאח' למד יום ולישא כדאמרי' היינו נשואין בלא בעילה ואפי' בנושא מפני פריה ורביה: התירו נשואי' שמא יקדמנו אחר ברחמים אבל בעילה לא התירו ובירוש' אמר בפ' מי שאין לו מי שישמשנו דינו כמי שיש לו בנים קטנים ולמדנו ממעשה של יוסף הכהן כי כשם שהתירו אבלות שלו מפני פרנסת בניו כך התירו אבלות האשה שנשאת לו שהרי אחות אשתו היתה והתירו לו וכן הדין ודאי למי שאין לו בנים ואע"ג דאתתא לא מפקדא אפריה ורביה והא דאמרי' שאין לו בנים כל שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה כדאי' בפ' הבא על יבמתו וקיימא לן כב"ה דאמרי זכר ונקבה ובני בנים הרי הן כבנים ודוקא תרי מתרי ואפי' ברא מברתא או ברתא לברא אבל תרי מחד ואפי' מחד ברא לא:
שם ת"ר כל ל' יום לגיהוץ פירש רבי' האי ז"ל גיהוץ עבורי חומרתא אמנא. ובלשון ערבי צאקל וחמרתא מסק"א לא וכדאמרי' בפ"ק דכתובות ואי אמרת נעביד גיהוץ מעבר ליה חומרתא ולפום פשטה דברייתא משמע דדין זה אפי' באביו ואמו כלומר שהוא מותר לאחר ל' יום דהא סתמא קתני לה תנא ולא מפליג בינייהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל בירושלמי אמרו על אביו ואמו עד י"ב חדש ובבבל אמרו עד שיגיע הרגל ויגערו בו חבריו כעין שאמרו בתספורת ולפי שאין מכירין בו חבריו אלא ברגל נקט הרגל דאלו תספורת כשהכביד שערו מכירין בו וכן פסקו בתוספות ונראין דברי הראב"ד ז"ל שכל הנאת הגוף אסרו בכלים מגוהצין אפי' להצניע תחתיו ולישכב עליהם דמאי שנא ואם מפני שבלילה אינו נראה א"כ נתיר לו ללבוש תחת בגדים אחרים וזה אינו נראה:
אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים היוצאין מתחת המכבס נסתפקו בתוספות אם צריך בחדשים גיהוץ ונראין דברים דכיון דקתני רישא כל ל' יום לגיהוץ ועלה קתני אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים דאף בחדשים גיהוץ לא אסרו אלא (בחדשים) במגוהצין. ומיהו נראין דברים דמאי דקתני היוצאי' מתחת המכבש אישנים בלחוד קאי שאין הגיהוץ ניכר בהם אלא בכך והיינו דלא קתני והוא שיוצאים מתחת המכבש ור' ורבי אלעזר ברבי שמעון משום דאיירי בחדשים לא הזכירו מכבש ואע"פ שזו אין ראיה דאיכא למימר דעל דברי ת"ק סומכין עכ"ז נראין דברי' כמו שאמרנו והקלו שלא לאסור ואפי' בחדשי' אלא מגוהצין היוצאין מתחת המכבש: קיימא לן הלכה כרבי אלעזר בן יעקב שהוא מקל ורבה סבר לה כותיה. ויש תימא בכאן בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב כי כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ נראה שלמד זה לפי שאמרו כן בענין ט' באב תימא שלא אמרו שם אלא להניח לאחר ט' באב מה שאין כן בכלי צמר אבל ללבוש אסור וכיון שכן הכא נמי ללבוש אסור ואם כוונת רבי' ז"ל להתירם להניח לאחר ל' מאי אירי' כלי פשתן אפילו כלי צמר נמי שלא אמרו אלא ללבוש כדאיתא התם בהדיא באבל רבתי ותו לא מידי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |