ריטב"א/מועד קטן/טז/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
קרן אורה
רש"ש
שיח השדה

שינון הדף בר"ת


ריטב"א TriangleArrow-Left.png מועד קטן TriangleArrow-Left.png טז TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


רבי שמעון אומר וביום בואו יקריב דראוי לביאה ראוי להקרב' דאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה:

אמר רבא דמנא לן דמשדרי' שליחא פירש וכל היכא דלא שלחו ליה שליחא אי לא אתי לא חשיבא אפקרותא ולא ציית דינא ואע"פ שהזמינו בעל דינו בעדים דכתיב ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו י"מ מרע"ה היה שליח השם להזמין לפניו קרח וכל עדתו וי"מ דקרח הי' שליח להזמין לעדתו:

את ופלניא פירש שצריך שאמר לבעל דין שיהא מזומן לדין עם פלוני ולא שיאמר לו השליח היה מזומן לדין והטעם כדי שידע מי תובעו בדין ויזכר אם יש לעשות לו כלום ויפייסנו וגם שיתן על לבו מה שישיב לו בדין:

ודוקא בעינן זמנא בתר זמנא פירש אע"פ שלא בא לזמן הראשון אין לב"ד לכעוס עליו כדי לקונסו כי אולי לא היה לו פנאי ואנוס הוא:

כדכתב קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד פירש שצוה הקב"ה על נבוכד נאצר לבוא על מצרים להחריבה לזמן נועד ומצינו שלא בא למועד ההוא שהרי היו המצריים ופרעה ועמו שמחים ומעבירי' קול שאון שכבר העביר מהם נבוכדנצר המועד פיר' שהקב"ה אע"פ שמצינו שלא בא נבוכדנאצר למועד לא כעס עליו הבורא יתברך ולא בטל שליחותו שהרי אנו רואין שבא על מצרים להחריבה:

דכתוב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה פירש ואלמלא שא"ל כן השליח מנא ידע משה בדבר ובודאי כי שולחו של משה כשר הי' ואלמלא שא"ל כן שיש לו רשות לומר לא היה אומר וטעמא דליכא בהא משום לישנא בישא משום דליזדהר כל אינש דלא דתפקד בבי דינא:

ומנא לן דמשמתי' פי' שמנדין למאן דלא אתי לדינא אפי' בלשון שמתא שיש מיתה בו כדאמר לקמן מאי שמתא שם מיתה:

דאכיל ושתי בהדי' ויתיב ד' אמות פירש כל זה אסור הוא לעשותו עם המנודה ואסור להצטוות לו ומיהו מאן דעבד הכי אינו מנודה אלא א"כ פירשו בדבר וקמ"ל שיש רשות ביד ב"ד להחמיר בנדויו הן בגופו הן בממונו הן להאריך זמן נדויו ולקנוס כל הנטפלין לו ועוזרו וכיוצא בדברים כגון שלא יזדמן בג' ולא יתפלל בי' ולאסור פתו ויינו הכל כפי העביר' וכן מוכח בירוש' בפירש וכל זה יזהר ב"ד לעשות הדבר בשם שמי' ולא בדרך איבה וכמו שכתב הראב"ד ז"ל:

גרסת הספרים הישנים מאי הרדפה אמר רב פפא חצבא ויפירושו בו שקושרין קנים זו אצל זו וחובשים אותו ביניהם כדי שלא יעמוד בריוח ואח"כ גורסין מימר' באנפי נפשה אמר רב יהודה וכו' אבל בנסחאות שלנו ובפרש"י ז"ל ה"ג מאי הרדפה אמר רב יהודה משמיה דרב מנדין אותו לאלתר כלומר שרודפין אותו נדוי אחר נדוי עד שיחזור כו'

אמר רב חסדא שני וחמישי שני פי' שאין מנדין אותו מיד עד שיתרו בו ג' פעמים שני וחמישי שני וה"מ לממונא אבל לאפקרותא שהעיז פניו לחרף שום חכם או על דבר עבירה מנדין לאלתר בלא התרא' והא דאמרינן לממונ' אוקימנ' בפרק הגוזל כגון דלא אתי לדינא אבל אי אתא לדינא וחייבו אותו ולא ציית דינא לא מחרמינן ליה כלל ואין שונין לאחר ל' אלא לבתר דיהבי ליה זמנא ב' וה' וב' כתבי' פתיח עליה דהיינו שטר נדוי שנותנין ביד בעל דינו ולבתר תשעין יומין נחתי' לנכסיה וכדאיתא התם:

קא בעי רבנן מיזל ויש גורסים קא בעי רבנן אפטורי מיעל והכל לענין א' שרוצין להפט' ולהכנס לדרך לשוב לביתם ושוב לא יוכל להתירם כדדייקי' מינה בסמוך דסבר אביי דהני בתלתא דמשמתי' לא מצו אחריני למשרי ולמאן דמפרש קא בעו ליה רבנן לקנות בשר לא ידענא מהיכן דייקינן ההיא דבסמוך וגם אין ללשון הזה משמעות לענין הזה:

הכי אמר שמואל טוט אסר טוט שרי פרש"י ז"ל בשופר נדוהו ובשופר יתירוהו כלומר ואין צריך להמתין ל' ואפילו לאפקרותא מכיון דפייסיה לבעל דיניה שריא ליה והקשה ר"י ז"ל שלא מצינו שופרי בשעת התרה אלא בשעת נדוי סימן תרועה ושברון וכדאמר לקמן מאי שפורא שנפרעי' ממנו וי"ל דלישנא בעלמא נקט ובתוספות פירשו מלשון טט בכתפי שתים זוג של ת"ח אסרו וזוג של ת"ח יתירו ולהאי פירש קשה מאי אהדר לי' מ"מ לאפקרותא וכו' וי"ל דבכלל טוט שרי תנא דטוט שרי ואפילו לאלתר וכ"ש כשהמנדין עצמן רוצין להתירו ויש מחלוקת בין החכמים שאומר כי אפילו נדוי שקבעו בו זמן צריך התרה לסוף הזמן ואינו ניתר מעצמו שאפילו נדוי על תנאי ונתקיים התנאי צריך התרה כדאמרי' במס' מכות וכן אומר רש"י ז"ל בכל מקום שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כדאמר היו נכונים לשלת ימים ומפרש הוא ז"ל כי אפילו קבע זמן לאיסור כי ההיא דהיכי צריך התר שהרי אע"פ שקבע זמן לג' ימים להפרשה הוצרך לומר שובו לכם לאהליכם וזה ודאי פלא גדול כיון שקבעו לו זמן תהא בנדוי עד יום פלוני למה יהא צריך התר מתחלתו ומה חומר יש בזה מבנדרים וחרמים ושבועת וההיא דסיני להפרשה קבע זמן שיהו טהורים ליום מתן תורה אבל לא אמר היו מפרישין עד יום ג' בלבד אלא שהטעם נראה מסברא כי כיון שהטעם מפני קבלת התורה כי כיון שקבלו התורה יהו מותרין בנשותיהם ואע"פ כן מכיון שלא נקבע בו זמן קצוב הוצרך התר וכן למדו משם לכל גזרה שנגזרה סתם מפני טעם אחד שאע"פ שבטל הטעם זמן הותר מאליו ולא הוצרך התר אלא בשנידוהו סתם או שנדוהו לזמן ופייס בעל דינו בנתים ובאין להתירו וההיא דנדוי אפילו על תנאי צריך הפרה כבר פירשנוה במקומ' לדעת רבינו נ"ר ואעפ"כ המחמיר בזה במקום שנהגו להצריך התר אין מבטלין המנהג ובכל הארצות האלו לא נהגו כן ואסיקנא דבהני בי' תלתא דאסרי אתו תלתא אחרינא ושרו ומיהו אמרינן רבנן ז"ל והוא שיהו שקולין בראשונים בחכמה ובמנין וכדאמרינן לקמן גברא רבה כרב יהודה ליכא הכ' דלשרי לך וכדמוכח מעובדא דשפחתו של בית ר' וסברא נמי האי שאין הקטן יכול להתיר איסורו של גדול אבל הרמב"ם ז"ל כתב כי ג' הדיוטות מתירין הנדוי ואינו נכון:

שם ת"ש מנודה לרב מנודה לתלמיד פירש אף על פי שלא נדיהו אלא לכבודו במילתא דלית בה אפקרותא כולי האי מנוד' לתלמיד אינו מנודה לרב דאע"ג דאמרי' יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך בהא אינו חולק לו כבוד:

מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת נראין דברים דהא דכות' בריש' דמנוד' לכבוד' לעסק' דאלו במנודה לאפקרותא אפי' על נדוי של קטן מנוד' לכל ישראל וכשם שהמנודה לתלמיד מנודה לרב כך מנודה לרבו כו' ומנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו אומר הראב"ד ז"ל שאפילו שקולה דעירו ולעירו הוא דאינו מנודה הא לשאר עיירות דשנו לדידה מנודה וא"יכ מנודה לעירו שהיוא מנודה לעיר אחרת דוקא כשהי' שוה לו אבל לא כשהיא גדול' ממנ' ועוד כתב הראב"ד ז"ל דהא אמרינן במנודה סתם שהוא חייב בדיני המנודה דוקא במנודה לב"ד שהוא מנודה לכל אדם משום דלא אתי לדינא או משום דלא ציית לדינא או לאפקרותא או לדבר עבירה בין שנדוהו ב"ד בין שנדוהו כל אדם שהרי נדויו שוה בכל בין לעירו בין לעיר אחרת ואפילו לנשיא כגון זה ודאי אסור בכל דיני המנודה אבל במנודה לחצאין כגון תלמיד שנדה לכבודו וכן מנודה לעיר אחרת כיון שאינו מנודה לכל אינו אסור בדיני המנודה אלא שבני אדם מרוחקין ממנו כדי לביישו אבל אבלות אין עליו שאין אבלות לחצאין עכ"ל וי"א דהא דאי בעי' לעיל מנודה מהו בתשמיש המטה בכי הא מיירי שאין מנודה לכל דאי במנוד' לכל פשי' הרחקה גמורה בעי ואפילו לבני ביתו ואינו נכון כלל דהא ההיא בעי' דעיל בסוגיא דסתם מנודה איתמר אלא הטעם כמו שכתבתיו למעל' שאין בנדוי על בני ביתו מן הסתם כתב הראב"ד ז"ל על הא דאמר בהני בי תלתא דמשמתי דאתו בי תלתא אחריני ושרי נ"ל שכל אותן שנמלכו בהן בשעת השמתא והסכימו עמהם גם הם נחשבי' מן המנדים כמותם וצריך מניין כמותם להתירו:

שם ת"ר אין נדוי פחות מל' יום יש שפירשו שאין יכולין להתירו פאות מל' יום ואפילו פייסי' לבעל דינו וכדאמ' אביי לעיל דלאפקרות' אע"ג דמפייס לבעל דיניה אין מתירין אותו עד ל' יום אבל רבינו אלפסי ז"ל כתב דלית' דלאביי והביא ראי' ממעשה דר"ל דלקמן וממעש' דרב הונא בפ"ק דנדרים דשמע' לההיא אתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה ושמתה ושרי לה לאלתר ואמרינן עלה שמע מינה תלת שמע מינה השומע אזכר' השם מפי חברו חייב לנדותו וש"מ נדהו שלא בפניו מתירין אותו שלא בפניו וש"מ אין בין נדוי להפרה כלום וכו' והא דאמר שמואל טוט אסר טוש שרי אפילו לאפקרותא היא ולדברי רבי' ז"ל י"ל דהא דאמרינן אין נדוי פחות מל' יום דהיינו לכתחלה שכל המנדין לאפקרותא ובאין לקבוע זמן לנדויו לא יהא הזמן פחות מל' יום א"נ שאין חוזרין לנדותו או להחרימו שלא בא ותבע נדויו עד שיעברו עליו ל' יום וכההיא דאמרי' לעיל שונין לאחר ל' ומחרימין לאחר ס' ואחרים תירצו דהבע' בדלא פייסיה לבעל דיניה ואפ"ה ל' יום מתירין אותן שכבר קבל דינו כמי שלקה וקבל דינו והוא שבא לשאול שיתירוהו שאלו לא חשש לבוא לישאל על היתרו אין מתירין אותו כלל ובפחות מל' אין מתירין אותו ואע"פ שבא לשאול להתירו אם לא פייס בעל דינו אם לא חזר תשובה שלימה ואין פירש זה נכון ויש לפרש ברייתא כפשטא וכסבר' דאביי דלעיל והראיות שהביא הרב אלפסי ז"ל ליתנהו וכדכתבינן בפ"ק דנדרים ירושלמי אין נדוי פחות מל' יום דכתיב עד חדש ימים עד אשר יצא וגומר:

ואין נזיפה פחות מז' ימים. פירש נזיפה לא שיהא חייב לנהוג בעניני מנודה כלל אלא שינהוג ריחוק בעצמו לנהוג עצמו נזוף ונכנע ולהתבודד בביתו ואין הנזיפה צריכה לא התר ולא פיוס כי הנזיפה שהוא נוהג ונכנע בעצמו זו הפיוס כדכתב הלא תכלם ז' ימים כאדם שהוא מוכלם ועומד בביתו ומתחבא מפני אדם וממעט בעסקו ובדבורו ובשחקו כמי שהוא מרוחק מגדול ממנו אבל בשאר דברים אינו אסור וכן כתב הראב"ד ז"ל:

הא דאמרינן וש"מ כל אח' ואח' מפר חלקו י"מ שאע"פ שנסמכו רוב המנדים להתירו אינם יכולין להתירו עד שיסכימו כלם ו"מ שאין צריך שיתקבצו כלם ביחד להתירו אלא כיון שהפר כל אדם חלקו בהכי סגי ושמעי' לה מדקתני חלקו אינו מופר הא חלקם מופר אלו הפר זה חלקו ואע"פ שלא היו ביחד וזה נראה נכון והלשון מתיישב בו ואעפ"כ הדין הראשון אמת הוא:

והאי דאמרינן ממי לאו אינו מופר כלל ופרקי' אינו מופר עד דאתו תלתא ושרו לא דק דלמה לי תלתא בחד דוכתא סגיא ואם אין אחד מהם שוה לו אפילו הם רבים לא יתירו נדויו וכדמוכח מעובדא דרב יהודה ושפחתו של רבי אלא ודאי לא דק ונקטיה אגב ריהטא דלישנא קמא דקאמר אתו בי תלתא אחריני ושרו:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון