ריטב"א/יומא/עז/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גרש"י ז"ל ואימא אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה וחד לצרות דעלמא דומיא דאם תקח מי כתיב אם תקח ואם תענה אם תענה ואם תקח כתיב. ופירש"י ז"ל ודי' אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה דהיינו בלהה וזלפה וחד לצרות דאתיין ליה לבתר הכי מעלמא והכי מסתברא למימר דהאי אם תענה דומיא דאם תקח ופרקי' מי כתי' אם תקח ואם תענה צרות דעלמא קשות מן הראשונות וברישא הוה ליה לאשבועיה מצרות דעלמא והדר הוה ליה לאשבועיה מצרות דידיה דלא משתעי איניש הכי להזהירו על הקל תחל' ואחר כך על הקשה ויש בספרים גרסא אחרת ואינה נכונה:
שעינה מביאות אחרות יש שפירשו שבא עליה שלא כדרכה אבל תשמיש כדרכה אינו עינוי. ורש"י ז"ל פי' מלשון עינוי הדין כי אחר ששכב עמה והבעיר בה יצר הרע היתה מתאוה לו ולא בא עליה בימים שעמדה עמו והראשון יותר נכון. וא"ת ודילמא עינוי דהכא בביאה שלא כדרכה. הא ליתא דמסתמא לא משתעי קרא דיוה"כ בביאה שלא כדרכה דלא שכיחא. וכל משא ומתן שבשמועה זו אינה אלא להגדיל תורה ולהאדיר דהא איסור תשמיש המטה אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:
ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש וכן הנפנה לנקביו רוחץ כדרכו שאין לכלוך גדול מזה וכ"ש אם רוצה לעסוק בתורה או בתפלה שהוא מותר שהרי להקביל פני רבו התירו לעבור במים עד צוארו וכ"ש להקביל פני שכינה וכן הסכימו בתוספות והרמב"ן ז"ל. ואין להרהר בדבר ומה שאמרו לקמן במטפחת של רבי יהושע ולמחר מקנח בה פניו התם להסיר לכלוך שבעיניו ולמאן דגריס מקנח בה פניו ידיו ורגליו היינו באין ידיו ורגליו מלוכלכות ואינו יוצא מבית הכסא אלא שרוצה לקררם ויש בזה להרמב"ם ז"ל דברים שאינם מחוורי':
שלא רצה להאכיל בידו אחת. יש שפירשו שהיה חושש שמא יגע בלחם בידו האחרת ולפיכך גזרו עליו והתירו לו לרחוץ שתי ידיו ולישנא דגזרו עליו לא דייק להאי פרושא. אלא הנכון שהיה חולק על דברי חכמים וסבור שאסור' לרחוץ להאכיל לתינוק וגזרו עליו כנגד המשחיתים שיטול ויאכיל בשתי ידיו:
משום שבתא. פרש"י ז"ל שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלם שחרית ושם השד שבתא ולפי' זה כל שנטל ידיו שחרית ובא להאכיל אינו צריך נטילת ידים. ור"ת ז"ל הקשה שאותה רוח רעה בת מלך שמה כדאיתא בפרק שמונה שרצים ועוד דהכא סתמא מיירי ואפילו בחצי היום לכך נראה לו כפי' הערוך דשבתא היא רוח רעה ששורה על התינוק וחונקת אותו כשמאכילין אותו בלא נטילת ידים. ובזמן הזה אין נזהרין בו שאין רוח רעה ההיא מצויה בינינו ש"ל.
עובר במים עד צואריו ואינו חושש והא דלא חיישי' שמא יבא לידי סחיטה כדחיישי' בפרק אלו קשרים גבי מי שפגע באמת המים. פי' ר"י ז"ל דלאו משום דהוי לדבר מצוה דהא בסמוך שרינן לנטורי פירי למעבד הכי אלא טעמא דהכא כיון שלא התרת לו אלא על ידי מלבוש זכור הוא וכדאמרי' בפ"ב דביצה גבי נדה הטובלות בבגדה. ומשום שריתו של בגד זהו כבוסו שאמרו בפר' דם חטאת ליכא בכיוצא בזה שאין בו לכלוך וכדפריש' התם ובמסכת שבת בס"ד: שומרי פירות עוברין עד צוארן ואינם חוששין פי' דאע"ג דבעלמא לא דחי' איסורא דרבנן משום ממונא שאני הכא דכיון דאין איסור זה אלא משום הנאה וזה עובר דרך מלבוש ואינו מכוין ליהנות מוכחא מילתא דלא להנאה עביד
ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת חפת חלוקו. פרש"י ז"ל שלא יגביה שולי חלוקו על זרועו שאינו נראה כמלבוש אלא כנושא על כתפו שחייב חטאת עכ"ל. ולפי' זה אפילו ההולך חוץ לנהר אסור להוציא ידו מתחת חפת חלוקו משום משוי והכא נקט לה תלמודא משום דאורחא למעבד הכי בחול. ובתוס' פירשו שאין הטעם אלא שלא יראה כמי שמתהנה מן המים וגם שיהא זכור שלא יבא לידי סחיטה כלל. ואעפ"כ ראוי לחוש לדברי רש"י ז"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |