רב פעלים/ג/אורח חיים/י

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רב פעליםTriangleArrow-Left.png ג TriangleArrow-Left.png אורח חיים

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שאלה מת"ח אחד. אתמול היינו לומדים ש"ע א"ח בחברה, ולמדנו סימן ר"ם, ונתקשינו בו בכמה דברים שלא ידענו לפותרם, ובאתי היום להציעם לפני מעכ"ת כדי לבאר אותם לנו:

תחלת הכל נתקשינו מאחר דעונה היא מ"ע מן התורה, למה לא תקנו עליה ברכה, וגם כיון דאיכא בה הנאה ג"כ ראוי לתקן עליה ברכה כשאר ברכות הנהנין:

והב'. מצינו בסעיף ג' שמנה בכלל בני תשעה מידות את בני תמורה, וכתב בבאר היטב צ"ע הלא יעקב נתכוון לרחל ובא על לאה, וציין על מג"א, וראינו הישוב במג"א ולא נתרווה צמאונינו בזה, ואנחנו נתקשינו עוד מן דוד הע"ה, דארז"ל ישי בא על אשתו, וחשב שהיא פלגשו ויצאה דוד הע"ה מביאה זו:

והג'. מנה בכלל התשע גם בני שנואה, והלא מצינו שאמרה לאה שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה, וכן נמי כתוב וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, ואיך יהיו בניה ח"ו בני שנואה חלילה, ילמדנו האמת ושכמ"ה: תשובה. מה ששאלת למה אין מברכים על מצות עונה, הנה הרב הלכות קטנות ח"א סי' קנ"ז נשאל בדבר זה והשיב בתשובתו תשובה על דבר, ומפני שידעתי שלא יתרווה צמאונך בה לא העתקתי לך דבריו בזה, ואמרתי מצוה להביא מן החדש איזה טעמים שחנני השי"ת להשיב בדבר זה, הא' לא תקנו ברכה על מצוה זו, מפני שמצוה זו תלויה ברצון אחרים היא אשתו של אדם, ושמא כשיבא לשכב תשמט מתחתיו ולא תרצה להבעל ונמצאת ברכתו לבטלה. ועוד נ"ל בס"ד טעם כי בשעת תשמיש משמש ערום, ואפילו אם משמש בהיות עליו כתונת או בגד מוכרח שיפשוט המכנסים והחגורה, וא"כ לבו רואה את הערוה ואסור לברך, ואם יברך קודם שיפשוט יהיה שהיה בין ברכה לתשמיש. גם עוד המעשה של הפשטת בגדו בין ברכה לתשמיש כיון שהיא צריכה ומוכרחת הפסק, וכמ"ש בדיני ברכות, ולכך לא תקנו ברכה על מצות עונה, ועוד קרוב לזה דאם בא על אשתו ולא הזריע לא קיים מצות עונה ואם יברך קודם תשמיש ישהה מצד טבעו ולא יזריע עד אחר ד' וחמש דקים, ונמצא שהיה גדולה איכא בין ברכה לבין המצוה שהיא ההזרעה ולכך לא תקנו ברכה בזה, ובטעמים אלו תתיישב קושיא זו גם על מצות יבום וחליצה אמאי לא יברך, אלא הדבר כמ"ש כאן דתלוי הדבר ברצון אחרים, וגם משום דאיכא שהיה בין ברכה למצוה:

ועוד נ"ל, כיון דאם מחלה לו העונה אין כאן מצוה לכך לא תקנו לזה ברכה. ועוד נ"ל בס"ד, דכאן אין חיוב העונה ברור ושוה אצל כל אדם, דארז"ל כמה שיעורין בזה, והיינו הטיילין בכל יום, ועושין מלאכה במ"א בכל שבוע, ועושין מלאכה במקומן ב"פ בשבוע, וחמרים פ"ע בשבוע, וגמלין פעם אחת בחדש, וספנין אחת בששה חדשים, ות"ח בליל שבת דוקא, וכל אלו אם יעשו ביאה יותר מכדי חיובן אין באותה ביאה חיוב מן הדין ואין ראוי לברך עליה, ובלי ספק הכל עושין יותר מכדי חיובן, ונמצא אלו פעם מברכים ופעם לא יברכו והוי כחוכא ואטלולא, וא"א לעמוד על זה בדבר השוה בכל הזמנים ובכל אדם, לכך לא תקנו ברכה:

ואשר כתבת, כיון דאית בה הנאה יתקנו בה ברכה כשאר ברכות הנהנין, זה אינו, כי האיש בתשמיש יוצא ממנו כחו וחילו, ואע"פ דלפי שעה הוא מתענג בתשמיש, הנה הוא מפסיד כוחו, ובפרט אם ירבה בתשמיש יותר מכדי שיעורו, לכן לא חשובה הנאה זו כשאר הנאות דמברכין עליהם, ועוד אין זו הנאה מעשית הנכנסת לגוף כאכילה ושתיה וריח טוב אלא זו הנאה חיצונית שאין בה ממש, ודמיא להנאת סיכה ורחיצה דלא תקנו בהם ברכה אע"פ שהאדם נהנה גופו מהם:

ואשר שאלת על בני תמורה, שיעקב אע"ה בא על לאה וחשב שהיא רחל, וישי בא על אשתו וחשב שהיא פלגשו, ותירוץ הגאון מג"א לא הרווה צמאונך, כן הוא, וגם תראה עוד להגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף שהביא ב' תירוצים מן הראב"ד ז"ל והקשה בתרוצים אלו קושיות חזקות ע"ש. ואנא עבדא נ"ל בס"ד בזה כי צדיקים גמורים כמו יעקב אע"ה וישי ע"ה בעת התשמיש אין להם תאוה גשמית בזה, ואע"פ שהגוף טבעו מתאוה לדבר זה הם דוחים מדעתם כונת הנאה הגשמית הגופניית ורק מתכוונים לתאוה רוחנית נפשיית, ודומה לזה עונג שבת דאע"פ שהגוף מתענג באכילה ושתיה, עכ"ז הצדיקים מצמצמים כונתם במצוה בלבד לקיים מצות אז תתענג על ה' שהעונג שלהם הוא רק לשם שמים, וכן הענין בתשמיש המטה שלהם, ולא עוד אלא שבשעת התשמיש ממש שהוא דבקות גופא בגופא מפשטים כונתם ממעשה התשמיש הגופניות שעושים למטה על מטתם וחושבים בכונות עמוקות ביחוד הספירות ושמות הקודש בזווג המידות למעלה, ואין מרגישים במעשה ואין מחשבים ומציירים בדעתם בעת דבקותם גופא בגופא את האשה שלהם שהם משמשים עמה וכאלו אותה שעה אינו משמש עם אשה, ועל כן מה שייך לומר לגבי דידהו ענין תמורה, דהא יעקב אע"ה בשעת מעשה בדבקות גופא בגופא מחשבתו היתה פונה למעלה בזווגי המידות העליונות, ולא באה רחל במחשבתו ולא נתכוון לה ולא נתן על על לבו לא רחל ולא אחרת, וכן ישי בעת התשמיש ממש שדבק גופא בגופא לא בא במחשבתו לא פלגשו ולא אשתו ולא הרגיש עם מי הוא דבק באותם רגעים של התשמיש, ועל זה אמרה אשתו של ר"א דומה כמי שכפאו שד, כלומר מצד הנאה הגופניית והגשמית דומה בשעת מעשה כאלו כפאו שד, שאין לו כונה ומחשבה בגופניות וגשמיות, כי מחשבתו קשורה בזווגי המידות למעלה, ככה דרכן של צדיקים הגדולים, ולכן לא שייך בהו ענין בני תמורה:

ומ"ש הרב מג"א שבספר עשרה מאמרות כתב משום זה לא נטלו שבט ראובן חלק בא"י, אלא בעבר הירדן ע"ש, דע כי בספר הלקוטים הנדפס בעה"ק ירושלים בסוף פרשת שמות כתוב שם וז"ל כתוב בשם אחד מתלמידי הרב זלה"ה סוד בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה שלא נכנסו לארץ, דע כי יעקב אע"ה כשנזדווג עם לאה היה סבור שהיא רחל כנודע, ונשמתו של ראובן היתה מסוד הדעת, ומפני שהיה זווג יעקב אע"ה שלא מדעת לכן לא נכנסו בניו של ראובן לא"י, ובני גד ג"כ לפי שגד היה ג"כ בלא דעת יעקב וכו' שלאה לקחתה בדברים והביאה אותה אצל יעקב והיה סבור שהיא לאה ונזדווג עמה אותה הלילה ובא גד שלא מדעת, על כן לא נכנסו בניו של גד לא"י עכ"ל, וגם על חצי שבט מנשה נתן שם טעם אחר ע"ש, ודברים אלו לאו בר סמכה נינהו, כי הם הפך דברי רבינו הגדול רבינו האר"י ז"ל, יען כי בשער הפסוקים באותה הפרשה מפורש הטעם מה שלא נכנסו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה לארץ, ולא נאמר טעם זה שם, ולא נזכר חסרון זה לומר שהיה כן מפני שלא נתעברו מבטנו של יעקב אע"ה, ואין שם שמץ מדבר זה כלל, וגם מ"ש דגד ג"כ בא שלא מדעת יעקב אע"ה, לא מצאתי דבר זה בדברי רז"ל, וקרוב לומר שהתלמיד הנז' חידש מדעתו כדי ליישב הטעם ולא ידע טעמו של רבינו האמתי שקבל מפי אליהו זכור לטוב:

ואשר שאלת על בני שנואה ממ"ש וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, וכן פסוק ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי, הנה הגאון הלבוש תירץ שלא היתה שנואה בעת התשמיש כי אם שלא בעת תשמיש, דבעת תשמיש היה אוהב אותה, וכן תירץ הראב"ד ז"ל הביאו בברכ"י, ועוד תירץ שם כי היתה שנואה לגבי רחל שאהב אותה אהבה יתירה אז נראית כאלו היא שנואה ע"ש. ואנא עבדא נ"ל בס"ד כי יעקב אע"ה לא שנאה אלא רק בבוקר כשראה שהערימה עליו ובאה במקום אחותה וחשב שאבדה רחל ממנו והוא היה חפץ ברחל יותר מפני שהיתה בת זוגו לפי בחינתו ושרשו שהיה באותו זמן במדרגת יעקב ולא הגיע למדרגת ישראל, וחש פן לבן לא יתן לו את רחל, ונמשכה שנאתו בשבוע ראשון, אך בשבוע שני שלקח את רחל לא נשאר לו שנאה עם לאה, כי ידע כי מאת ה' היתה זאת, וכבר מטרת לבו נעשית כרצונו, וכן בשבוע שני כתיב ויאהב גם את רחל מלאה, משמע דהיה אוהב את לאה אך לרחל אהב יותר ממנה, דאם היתה שנואה לא שייך למנקיט לשון זה, דאין אומרים זה טוב מזה אלא כששניהם סוג אחד ולא הפכיים, ומ"ש הכתוב כי שנואה לאה, היינו מה שהיתה שנואה בבוקר וכל אותו שבוע ראשון, ומ"ש לאה כי שנואה אנכי ג"כ כונתה על מעיקרא ואמרה לכן נתן לי זה כדי שיוסיף לי אהבה תחת אותה שנאה ששנא בשבוע ראשון, על כן לעולם בודאי אחר שנשא את רחל בשבוע שני אהב את רחל, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.