רב פעלים/ב/יורה דעה/כב

רב פעלים ‏ ב יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. נשאלתי ממעלת החכמים הי"ו, אשה שיש לה בעפעפי עיניה העליונים, שערות קטנים יוצאים למטה משערות הנהוגים בעפעפיים, ואלו השערות הקטנים הסבו לה צער גדול, כי נכנסים תמיד תוך חדרי עיניה, ומבלבלים אותה, שעי"כ תרדנה עיניה כנחל דמעה, ויגדל צערה, ואמרו לה הרופאים שאין לה תרופה אלא דוקא על ידי שתדביק שערות הקטנים עם שערות העליונים אשר למעלה מהם בזפת, וכוחו של זפת נמשך שני שבועות ולמרבה חודש ימים, ואח"כ נמס מאיליו ויתפרדו השערות זמ"ז, ואז חוזרת ומדבקת אותם עוד הפעם בזפת, וכן עזה"ד, ועתה נפשה לשאל הגיעה, כדת מה לעשות בעת שיגיע זמן טבילתה אם תוכל לטבול בעוד שהשערות דבוקים זב"ז, כי א"א להפרידם בידים, וא"א לתלוש השערות הקטנים האלה בידים. וראינו להגאון פרח מטה אהרן ח"ב סי' קמ"ו, שהביא דבריו הרב סדרי טהרה סי' קצ"ח ס"ק י"ט, שנשאל באשה שעשו לה הרופאים פיזור סמים כתושים, ועי"כ נסתבכו השערות אם הוא חוצץ או לאו, והשיב לאסור, רק אם הרפואה בדוקה שאז אנחנו אומרים דכל אשה שאירע לה חולי כזה, בודאי לא היתה מקפדת על דבוק השערות שלה, כדי להסיר החולי, אז יש להקל בזה דאינו חוצץ, ורק צריך שישאר רוב שערותיה שלא יהיו נקלעין. והרב סדרי טהרה ג"כ צידד בזה להקל, דרק בכל השערות או ברובן הוא דאמרינן חוצץ בודאי, והרב חכ"א כלל ק"ה אות ה' דעתו להקל, אע"פ שהרוב דביקין, אלא שלא רצה להורות נגד פמ"א וס"ט הנז', מיהו כל זה לא יגהה מזור בנ"ד, שכבר כתב הגאון חתם סופר חלק וא"ו סי' פ"ב וז"ל, אודות האשה שרצתה לדבק שערותיה ע"י שעוה לצורך רפיאה, פשיטא דחוצץ, וע"כ לא שקלו וטרו בתשובת הרב פמ"א והרב ס"ט, אלא ע"י סמים ותחבושת, שהם בעצמן אינם חוצצים, אלא שדבוק השערות חוצץ, ואיכא שקלא וטריא אי שייך למימר דהכי רביתא, ומ"מ הסכימו לאסור, אבל ע"י השעוה שהשעוה בעצמו חוצץ, דלא שייך למימר היינו רביתא, אז פשיטא דחוצץ, וחלילה להקל עכ"ל, והביא דבריו בפתחי תשובה סק"ה, על כן יורינו כדת מה לעשות, ושכמ"ה:

תשובה. פשיטה אם הדבק ברוב השער דחוצץ, ולא וכל להתיר, מטעם היינו רביתייהו, אמנם היכא דהדבק הוא על מיעוט שער, דחציצתו מדרבנן, כיון דיש לה צער גדול הו"ל מיעוט ואינו מקפיד דאינו חוצץ, ובודאי דגם הגאון ח"ס יודה במיעוט ואינו מקפיד, אך אופן הנידון שמדבר בו הגאון ח"ס, לא נתפרש איך היה, ולהכי לא גמרינן מיניה לנ"ד. ומה שיש לנו להסתפק בנדון השאלה הוא היכא דליכא סכנה, אלא רק איכא צער גדול, אם חשבינן דין מקפדת או לאו. ומצינו להגאון רע"א בדרוש וחידוש דף ק"ג ע"א, שכתב כל שהוא מיעוט אף משום צערא מקרי אינה מקפדת, ועוד כתב שם אפילו דאיכא פוסקים דס"ל בצערא בלבד וליכא סכנה, מקרי מקפדת, מ"מ כיון דאיכא פוסקים דס"ל גם בצערא בלבד מקרי אינה מקפדת, אזלינן לקולא במיעוט כיון דהוא דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא ע"ש, וכן כתב הגאון מהרש"ק ז"ל בקנאת סופרים דף נ"ד ע"ד, דמחמת צער נחשב אינו מקפיד, ובגוף האדם תליא מלתא, אם הוא מקפיד או לאו, דבשלו הן שמין דאם אינו מקפיד אינו חוצץ, וכתב עוד כיון דמיעוט המקפיד הוא רק דרבנן, א"כ בכה"ג בדרבנן שומעין להקל, ומותרת לטבול בלי חשש ופקפוק ע"ש, ולפ"ז מ"ש הש"ך ז"ל ס"ק י"ד בשם בה"ג, דאם לרפואה חוצץ איירי בהיכא דלית ליה צער בהסרתו, וכן האמת מה צער יש לה בהסרת הכחל, על כן כל דלא הוי לנוי חוצץ, דחשבינן לה מקפדת:

גם הגאון אמרי אש ח"א יו"ד סי' ע"ה דף נ"ב כתב, ואולם ההיתר שכתב מעכ"ת משום מיעוט שאינו מקפיד עליו, נראה נכון, והראיה שהביא מעכ"ת מדברי הרא"ש היא ראיה נכונה, ויש לי להביא ראיה דאין בזה משום חציצה, דהא מבואר בפרק במה אשה, דאין אשה יוצאת בחוטי צמר וכו', ורבי מתיר בשן אפילו של זהב, ורבנן לא אסרו אלא משום דלמא מבזו לה, אבל בשל כסף גם רבנן מתירים, ואי ס"ד דחוצץ בטבילה אמאי לא ניחוש דילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ושדי ליה וממטיא ד' אמות, אלא ע"כ לומר כשהוא קבוע בחוזק אין בו משום חציצה דהוי מעוט שאינו מקפיד ע"כ ע"ש, וכן מצאתי להגאון דברי חיים מצאנז ז"ל ביו"ד סי' ס"ה, באודות האשה שיש לה רטיה על מכתה וקליעת שערה ע"פ צווי הרופאים, דאם אפשר בקל להסיר הרטיה בלא חשש כאב, בודאי תסירנה, ואם חוששת לסכנה וכאב גדול ח"ו סגי שתדיח היטב במקום הרטיה במים חמין מה דאפשר, וכן במקום קליעת שער, ותטבול ולא הוי חציצה כלל, ע"כ ע"ש:

ומצאתי להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב ח"ג סי' ק"ח דף מ"ב, שכתב, אמנם מצד החציצה לכאורה היה נראה דלא שייך כאן חציצה, כיון שעושה כן משום רפואה, וא"כ זו ודאי אינה מקפדת וכו', ובלי ספק כ"ע אי היו צריכין ח"ו לזה היו עושין כן, ואין שייך לומר דבטלה דעתה בדבר שצריך לרפואה לעשות כן, וראיה ברורה מדתניא בתוספתא וכו', וא"כ מזה ראיה ברורה דכל שצריך לרפואה דאין צריך להסירה, וזו ראיה נפלאה. ואין לומר דשאני התם, דאיכא סכנה, ובכה"ג ודאי מקפידין כל אדם וכו', עכ"פ בנ"ד דהוא כשינים, דקי"ל כל שהוא מהשינים ולפנים ושינים עצמן בכלל מחללין עליה השבת, וכמבואר בסי' שכ"ח ס"ב, א"כ שוב כל מה שיש סכנה ועשתה לרפאות הסכנה פשיטה דאינה מקפדת עכ"ל, וידוע דין כאב השינים שוה לכאב העינים, וא"כ כל מ"ש שם שייך הוא לנ"ד:

ושו"ר להגאון כתב סופר ז"ל ביו"ד סי' צ"א, שכתב בסוף דבריו בדף ס"ט מ"ד, ולהיות כי מעוט המקפיד הוא רק חומרא דרבנן, היה נ"ל לסמוך על כל מה שכתבתי להקל בנידון שלנו להלכה וכו'. ואח"כ הביא דברי ספר תשובה מאהבה ח"ג שכתב וז"ל, נשאלתי באותה רטיה שהמציאו הרופאים שצ"ל ע"ג ארבעה ושלשה חדשים רצופים, ואח"כ נופלת מעצמה, ובתוך הזמן א"א להסירה כי אם בקריעת עור ובשר עמו, והאשה אומרת שכבר רגילה ברטיה זו, ואינה מקפדת כלל, והוריתי, ההלכה רטיה שע"ג המכה חוצצת, אינה זזה ממקומה, ולא חילק ולא בילק שמעינן וכו'. ושמעתי ששאל השואל להגאון אור חדש, והגאון מהר"ר ניסן, והגאון מהרל"ף, וכולם הסכימו עמי שחלילה להקל עכ"ל, וסיים הגאון כ"ס וז"ל, להיות כי כבר הורו זקנים אלו זצ"ל להחמיר כנידון שלנו ממש, הגם שאין אנחנו יודעים על מה אדניהם הטבעו, וטעמם ונימוקם לא נתגלו לנו, בכל זאת חס לי להקל בהוראה שהחמירו בה גאוני קמאי בדור שלפנינו, עכ"ל יע"ש:

והנה מכל ספרי הגאונים האחרונים ז"ל שהבאתי לעיל, מוכח דיש להקל בנידון השאלה דידן, בהיכא דאין החציצה של הדבק אלא במעט שער, ולא ברובו, ובפרט דאית לן הוכחה גדולה שהוכיח הגאון כתב סופר ז"ל, מדין גרב ושחין שהביא מרן בב"י והרמ"א ז"ל, דמבואר מדבריהם דמעיקר הדין כל שמצטערת בנטילתו ליכא חציצה, ורק חומרא הוא דהחמירו על זה בטבילה, ובודאי במקום דחק וצורך גדול הלכה רווחת דמוקמינן לה על עיקר הדין, ולא חיישינן לחומרא, ובפרט במידי דהוא רק מדרבנן, והגאון תשובה מאהבה ושאר גאונים שזכר שם שהחמירו בדין הרטיה, אע"ג דהוי מיעוט ואינה מקפדת, נראה טעמייהו דהחמירו בזה הוא משום דאין זה דבר תמידי להאשה בכל ימיה, דודאי אין האשה צריכה לשאת הרטיה הזאת בכל ימיה, אלא זה דרך מקרה, והוא דבר עובר, ועל הרוב די לה בהנחת רטיה זו עליה פעם אחת או שתים, ועוד נמי רטיה זו אין רפואתה הכרחית, כי זו לא ניתנה לה אלא להשקיט כאב הראש, והיא ידועה אצלינו וקורין אותה יאכ'י וכן מפורש בשאלה שם שנותנין אותה למרק החלאה, על כן אשה שהיא צריכה לטבילה אפשר לה שתסבול הכאב ולא תעשנה, ולכך מאלין טעמי החמירו בה הגאונים הנז' מפני מראית העין, אבל נידון השאלה דידן שאני, שהדבק הזה הוא הכרחי, ובלעדו יהיה לה נזק גדול בעינים, וגם צריכה לנהוג בכך כל ימיה, יען כי צמח השער בעפעפיים אינו באקראי, ואינו דבר עובר אלא הוא תמיד, ובכה"ג י"ל שגם הגאונים הנז"ל יורו להקל:

על כן בנידון השאלה דידן הנז"ל יש להורות, דאם זאת האשה תוכל לכוין טבילתה בזמן שהדבק נמס מאיליו, אז תרחץ היטב ותטבול, ואח"כ תעשה הדבק, ותמתין ולא תעשה דבר חדש אלא עד אחר שתטבול פעם שנית, וכן עזה"ד, ואם א"א לכוין עניינה באופן זה, כי הדבק לפעמים נמוח בט"ו יום, לפעמים בעשרים, לפעמים בשלושים, ואם תעשהו בליל טבילה לא תוכל להמתין שלא תעשהו מחדש עד טבילה השנית, כי היא אם תעכב עשייתו ד' וחמש ימים נזוקת מאד, וכיון שאינה יכולה לכוין עניינה באופן זה, אז תהיה בטילה מטבילה כל ימיה, בכה"ג נסמוך על סברת המקילין, ובכגון דא דהוא מידי דרבנן ובמקום מצוה גדולה של פו"ר, וגם דחק גדול כזה שתהיה מובדלת מבעלה תמיד סמכינן להתיר, ובודאי גם אותם הרבנים שזכר בספר תשובה מאהבה, שהחמירו בדין הרטיה, יורו בזה להתיר:

פש גבן לברר ענין אחד בנידון השאלה, אשר טעם ההיתר בנוי על יסוד זה דהוי מיעוטו שאינו מקפיד, דיש להסתפק בזה, אם נידון הרוב והמיעוט בצירוף כל שער שבגוף, דאז לפ"ז אפילו אם יהיו כל שערות של עפעפיים מדובקים חשיב מיעוט לגבי שאר שערות שבגוף, או"ד דנים כל מקום ומקום בפ"ע, ולהכי בעינן שיהיו רוב שערות של כל עין ועין בפ"ע אינם דבוקים, ואם היו רוב שערות של כל עין בפ"ע דבוקים, חשיב רוב לאסור, והנה דבר זה הוזכר בספר סדרי טהרה ס"ק י"ז, שהביא ספק זה מהגאון פרישה, והביא דברי הרב תפלה למשה מ"ש בזה, וסיים הרב ס"ט לא ידעתי הכרע לזה ע"ש, וכיון דלא נתברר ספק צריך להחמיר בנ"ד, לדון הרוב של כל עין בפ"ע:

וראיתי להגאון מהרש"ק ז"ל בקנאת סופרים דף ט"ל ע"ב, שכתב, הרמב"ם ז"ל ס"ל השערות אינם נידונים בפ"ע, אלא בצירוף הגוף, והוי מעוטא לגבי הגוף, אבל רוב הפוסקים חולקין על הרמב"ם, וס"ל נידונין בפ"ע, ועל זה חידש הרב הנז' מסברה דנפשיה לומר דלא פליגי בהכי, אלא רק אם החציצה של השערות היא מגוף השערות, כגון שנקשרו נימא בנימא, דהן עצמן אינם ראויים לביאת מים, אבל אם רק דבר אחר חוצץ עליהם, אז לכ"ע אזלינן בתר רוב הגוף ג"כ, ולא הוי חציצה רק עם הגוף ביחד, דלמעט בפלוגתא עדיף, כיון דלהרמב"ם תמיד לא נחשבו בפ"ע ע"ש, ואנחנו לא נוכל לסמוך על חידוש זה שחידש הרב הנז' להלכה, והיינו יכולים לחדש ע"פ דרכו של הרב הנז' דין אחר על דינו של הגאון פרישה, שמסתפק אי בעינן רוב שער שבכל הגוף, ר"ל רוב שער של אותו המקום שנקשר שם, דהיינו ברוב שער שבראש, או ברוב שער שבגוף במקום שנקשר שם שנאמר לכ"ע השערות עצמן נידונין הכל ביחד, ואין דנין לכל מקום בפ"ע, כיון דלהרמב"ם השערות נידונין עם כל הגוף, דהא ודאי עדיף לן לקרב הסברות, ולא יהיו חולקין מצד לצד, אך גם בזה לא מלאני לבי לסמוך להלכה בכך, וצריך להתיישב. ולכן כעת בנידון השאלה יש להורות, דחזלינן בתר כל עין בפ"ע, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.