רב פעלים/ב/אבן העזר/ד

רב פעלים ‏ ב אבן העזר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. בעה"ב אחד בעיר פרס היה לו אשה משרתת בביתו, ויהי היום והיתה המשרתת ההיא יושבת בחדר אחד הסמוך לבית התבשיל שהיתה עוסקת שם, ונכנס ראובן שהיה מכירה ויודעה, וגם היה חייב לה מטבע זהב אחד הנקרא תומאן שלוה ממנה, וכבר קודם יום אחד הבטיחה שיפרע לה הזהב, והנה בעתה בבואו לאותו הבית שהיתה האשה משרתת ועוסקת בו הוציא כיס המעות מחיקו ויוציא ממנו המטבע הנקרא תומאן, ומשך יד האשה ההיא שהיה עוסקת באותה שעה, ובעודו תופס את ידה בשמאלו, הניח את התומאן הזהב שהיה בימינו בתוך ידה, וא"ל הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל, ועזב את ידה שהיה אוחז בה תכף ואחר שהסיר את ידו מידה היא זרקה הזהב לארץ, ואמרה אוי מה עשה ראובן. והנה החדר ההוא שהיתה עוסקת בו שנעשו שם הקדושין האלו, פתחו גדול ופתוח לחצר והיו שני אנשים יושבים בחצר סמוך לפתח, וראו כל המעשה הזאת של הקדושין בפניהם, ואחר האיום והגיזום העידו שניהם בזא"ז ככל אשר כתבנו באין הוספה וגרעון כלל, והיתה עדותם מכוונת ולא היה שום הכחשה בין זה לזה, ושניהם עדים כשרים הם. ושאלנו מן העדים אם זרקה הקדושין קרוב לה או קרוב לו, ואמרו לנו שלא נתנו דעתם על דבר זה, ואין זוכרים איך היה הדבר הזה, והאשה אומרת שלא היה ברצונה להתקדש לו, ועל כן זרקה הקדושין מידה, ובעת שהוציא הזהב מן הכיס ותפס ידה חשבה שבא לתת לה הזהב לפרעון חוב שלה, שכבר הבטיחה אתמול שיפרע לה למחר את הזהב שחייב לה, ושאלנו את ראובן אם אמת הדבר הזה שאמרת לה קודם אותו היום, שלמחר תפרע לה הזהב, והודה בזה, וגם יש עדים מעידים ששמעו אתמול שתבעה אותו בחובה, וא"ל למחר אביא לך, על כן יורינו מורינו אם האשה הזאת מקודשת, ואם צריכה גט או לאו ושכמ"ה:

תשובה. על זאת אכתוב בקיצור כי אין הפנאי מסכים לבא באריכות, והשי"ת ברחמיו יעזור לי על דבר אמת וצדק. והנה תחלת כל דבר אין לומר כיון שזה ראובן לא יחד העדים וא"ל אתם עדי, לא מהני דזה אינו, כי ידוע דבקדושין לא בעינן שיאמר אתם עדי, וכל דהיו שם עדים וראו הקדושין סגי, וכמ"ש הגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב תליתאה ח"א סי' רע"ח וז"ל, ועוד נ"ל דבר חדש דהנה בש"ע סי' כ"ז ס"י כתב בכסף כיצד נתן לה בפני שנים פרוטה או ש"פ, וא"ל הרי את מקודשת לי בזה. והנה לא נתבאר אי צריך ליחד עדים שיאמר להם אתם עדי, אמנם באמת מבואר בגמרא דקדושין דף מ"ג, אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא א"ל אתם עדי הכי נמי דלא הוו קדושין וביאר רש"י דכל שראו אין צריך לומר אתם עדי, ודוקא בהודאה שייך מטעה אני או שלא להשביע, אבל בקדושין לא שייך זאת, וכן כתבו התוספות שם, ובריטב"א עכ"ל ע"ש, וראיתי דבר זה מפורש ג"כ בתשב"ץ ח"ג סי' פ"ד שכתב שאין צריך לומר בקדושין אתם עדי, כדאיתא בפרק האיש מקדש ע"ש:

גם אין לפקפק בזה ממה שנתן הזהב בידה ואח"כ א"ל הרי את מקודשת לי, משום דהו"ל נתן ואח"כ קידש דזה אינו, כי המקדש נרגש בדבר זה ותיקן הדבר, כי כאשר נתן הזהב ביד האשה נשאר תפוס ואוחז בידה ובודאי היה תפוס בחוזק שלא היתה יכולה להשמט עצמה עם הזהב, לקחת אותו קודם שיאמר הרי את מקודשת לי, ונמצא הזהב לא יצא מרשותו וכוחו קודם שאמר הרי את מקודשת לי, מאחר שהוא תופס את האשה, ואחר שסיים לשון הקדושין, ועזב את ידו ממנה אזי נגמר נתינת כסף הקדושין, וזה ברור:

ברם מה שיש רעותא בנידון הנז', הוא מה שזרקה האשה הנז' הקדושין מידה, וקי"ל בש"ע סי' למ"ד סעיף ז', דאם זרקתו בפניו אינה מקודשת ע"ש. מיהו הגאון ב"ח יצא לחלק ולומר שאם זרקה הקידושין לרשותה או זרקתם קרוב לה ה"ז מקודשת ע"ש, וטעמו ונימוקו עמו, והאחרונים חשו לסברתו, ובודאי בקדושין במקום דליכא חשש עיגון צריך לצאת י"ח כל הדיעות, ועל כן בנידון השאלה דהעדים מסופקים אם זרקה קרוב לה הרי נעשה זה קדושי ספק לסברת הב"ח דחשו לה האחרונים ז"ל, והנה הגאון ח"מ בסי' למ"ד, עמ"ש בש"ע או שהיו ספק קרוב לה וכו', כתב דמשמע מלשון זה אם היו העדים מסופקים מי קרוב יותר זה מקרי ספק, אבל במרדכי כתב בשם מהר"ם דוקא בשתי כתי עדים המחולקים, אבל כת אחת המסופקת אין כאן בית מיחוש דאוקי אשה אחזקת פנויה דמעיקרא ע"ש, א"כ לפ"ד המרדכי הנז' אין כאן בית מיחוש בנ"ד, מיהו זה הענין סובל אריכות שיש לפלפל בדברי המרדכי הנז', ואין פנאי עתה לעיין בזה:

והנה בנידון השאלה אין אנחנו צריכין לעיין בזה, כי אפילו אם נאמר שלא היה קרוב לה, עכ"ז חשיב זריקתו לרשותה, כי הן אמת שהחצר הוא אינו שלה, עכ"ז כיון שהיא משרתת שם, יש לה כח זכות ורשות להניח כל חפציה שם, ובפרט שאותו החדר שנתן לה זהב הקדושין בו וזרקתם בתוכו הוא היה מקום ישיבתה ועסקה, דזה ודאי חשיב רשותה, וכמ"ש הגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב רביעאה ח"א סי' ל"ז דף ל"ד ע"ד בד"ה והנה בשנת תרח"י וכו', במעשה שהיה שזרקה הקידושין מידה על התיבה, ובתחלה חשו הרבנים הדיינים לדעת הב"ח דבחצר שלה לא מהני מה שזרקה, ואח"כ כתבו דהחצר אינו של שניהם, וגם דזרקה על התיבה והו"ל כמו על השלחן, והשיב להם הגאון הנז' וז"ל, והנה כל זה אינו, דכל שהיא משרתת שם מסתמא יש לה רשות להניח שם חפציה ומעותיה בכל הבית והו"ל חצר שלה עכ"ל ע"ש. וכן ראיתי להגאון הפלאה ז"ל שכתב וז"ל, כתב הב"ח בתוך ד"א שלה או בחצרה מקודשת, ולפ"ז נראה דה"ה אם זרקתו למקום שיכולה לשמרו, כיון דמתקדשת בכה"ג כדלעיל סעיף ה' י"ל דה"נ מקודשת ע"כ ע"ש, ועיין יד אהרן סי' למ"ד הגה"ט אות י"א ע"ש בשם הב"ח בתשובה, דבית של שמש העיר דינו כחצר השותפין, שכל הקהל יש להם רשות בו, וכן פנדק שרגילים אורחים ללון בו שאם היו האיש והאשה שם הויא ספק מקודשת כיון דשניהם יש להם רשות בו ע"ש, ולכן בנ"ד שהאשה ההיא היתה משרתת שם שיש לה רשות להניח חפציה ומעותיה שם, אבל ראובן שנתן לה הקדושין הוא איש זר ואין לו רשות להשתמש שם ואין לו מושב ועסק שם, להכי ודאי חשיבה זרקה לרשותה שהוא מקום שהיתה יושבת שם ועוסקת בו, וכל חפציה וכליה שם הם, וזה ברור:

אמנם עדיין נשאר רעותא בקדושין דנידון השאלה דידן גם לדעת הב"ח ז"ל, והוא במ"ש הוא עצמו בסי' מ"ב, שכל זה דוקה שזרקה בחצרה ולא אמרה כלום, די"ל דהניחה מעות הקדושין בחצרה, והו"ל יד אריכא שלה, אבל אם בעת שזרקה המעות אמרה איני רוצה להתקדם אז אפילו אם זרקה ברשותה או קרוב לה אינה מקודשת, ואין כאן מיחוש כלל, כיון שאמרה איני רוצה להתקדש ע"ש, והנה הכא בנידון השאלה הנז"ל אמרה אוי מה עשה ראובן, דלכאורה י"ל זה חשיב כאלו אמרה איני רוצה, שיש לפרש כונתה בכך, וא"כ גם לדעת הב"ח י"ל אין כאן מיחוש:

מיהו באמת הסברה מחייבת שיותר קרוב לפרש דבריה אלו שנתרצית בקדושין וזרקתם לרשותה כי שלה הם, ומה שאמרה אוי מפני כי רע עליה המעשה שקדשה פתאום בלתי ידיעת קרוביה, וגם שלא ביררו תנאים ביניהם, ולא ביררו כמה צריכה להביא לו, וכמה צריך הוא לכתוב לה ועל זה אמרה אוי, אבל בעיקר הקדושין נתרצית ולכך לא החזירתם לידו אלא זרקה אותם לרשותה מחמת כעסה על מעשה הקידושין בלתי ידיעתה, וקודם שביררו ביניהם ענין הנדונייא והכתובה שכותב לה, וזה הפירוש של כונתה באומרה אוי, הוא יותר קרוב משנפרש כונתה לומר שלא קבלתם בתורת קדושין ואין רצונה בהם, ואמרה אוי על גוף הקדושין, דא"כ למה תאמר אוי, הלא הכל יודעים דאין אשה מתקדשת בעל כרחה והיא זרקה הקדושין, ומה הועיל זה במעשיו ולמה תאמר אוי, אדרבה תצחק על מעשיו שהעלה חרס בידו ולא הועיל ברמאותו, כי זרקתם מידה ולא קבלתם, והגם דיש להדחק ולומר שאמרה אוי על מעשיו שמא יוציא קול שקדשה וצריך לה דינא ודיינא, עכ"ז פירוש שכתבנו הוא יותר מרווח בכונתה, והענין נוטה יותר למה שכתבנו, ואפילו אם נאמר יש לפרש כך ויש לפרש כך והפירושים שקולין הם, לא נפקא מספק קדושין, דעכ"פ צריכה גט מספק:

ודע, כי מ"ש ביד אהרן הגהב"י אות יו"ד בשם מהר"ש הלוי ז"ל, בהיכא דאמרה בלשון ערבי אי' ואחייאתך, דחשיב זה גילוי דעת שאינה מקבלת לשם קדושין, הנה מלבד שיש לעמוד בדבריו בתשובה הנז', הנה מ"מ ודאי לשון זה אי' ואחייאתך הוא מורה להדיה שהיא מלעגת על מעשיו ואומרת לו שלא הועיל כלום במעשיו, וכיון דמלעגת, אמרינן ודאי לא קבלה אותם בתורת קדושין, שעיקר ההיתר הוא תלוי בזה דלא קבלה אותם בקדושין אבל מה שאמרה אוי, אינו מוכח דלא קבלתם בתורת קדושין, דאיכא למימר הכי, ואיכא למימר הכי, ויותר קרוב לומר דקבלתם בקדושין, וכדכתיבנא לעיל.

וראיתי להגאון רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל, בתשובותיו סי' ה', שהביא. עדות אברהם סבע שהעיד שראה את אלעזר שנתן להאשה מואנסה טבעת של זהב, ואח"כ אמר לה לקדושין ונתלהלה בו ואמרה בלשון ערבי אִי' אִי', ולא ראה אם השליכה הטבעת ההיא או לאו כי הניחם והלך, וכתב הגאון ר"ב בדף ל"א ע"א, בד"ה גם יש וז"ל, ועדות זו ודאי לית בה ממשא כלל חדא דלא אמר לה אלא לאחר מתן מעות, והיא לעגה עליו באומרה אי' אי', וגם מעיד בבירור דלא אמר לה אלא לקדושין, והאי לישנא לא מהניא כלל וכו' ע"כ ע"ש, מוכח מדבריו אלו שהם מורין דלעגה עליו אין נחשבים גילוי דעת דמקבלת לשם קידושין, וכסברת מהר"ש הלוי ז"ל הנז', ועיין מהריט"ץ סוף סי' נ"ד בד"ה, ועל הטענה וכו' שכתב מה שאמרה אי אי, אין זה כדאי לבטל הקדושין ע"ש:

עוד ראיתי להגאון אומר לציון, דף פ"א ע"ב שכתב וז"ל, אין לנו אלא דברי רז"ל שאמרו בקדושין הנז', אי לא ניחא לה לשדינהו, דדוקא אי זרקה הקידושין מידה הוי הוכחה, דלא ניחא לה בקדושין, והוי קדושין בע"כ, אבל שאר דברים ואותות צעקה וכדומה לא הוי הוכחה, שהיא אינה מרוצה בכך, והטעם נלע"ד לא מבעיא לדעת הב"ש וכו', אלא אפילו לדעת הב"ח וח"מ הנז', דלעולם אמרינן כל שלא זרקה הקדושין דהוי מקודשת, אפילו אם לא נתרצית מקודם, י"ל דהיינו טעמא דלא מהני סימני מיאון בקדושין כל זמן שלא זרקה הקידושין, כמ"ש החכם צבי בתשובה סי' קט"ו בסופו, דדרכם של בתולות לסרב קצת משום צניעות עי"ש, ולכן בנ"ד אף שלקח ידה שלא ברצונה, והרימה קולה קצת, שלפי דבריה צעקה שמע ישראל, דעשתה כן להראות צניעות בפה להתקדש, ולהכי נאמנים דברי חז"ל שכל זמן שלא זרקה הקדושין מידה, אמרינן דניחא לה, ולא חילקו חכמים בין שאר סימני מיאון, דאת כולם ישא הבל, ובכולם אמרינן דמרוצה היא בלבבה עכ"ל, הרי דהרב הנז' על סברת הרב סם חיי, שהביאו חק"ל אה"ע סי' כ' דף מ"ו, שהתיר בדברים הנראין, וכן חולק על סברת מהר"ש הלוי הנז', ולפ"ד הרב הנז' גם בנ"ד י"ל מה שאמרה אוי, מה עשה, כל זה הוא למראה עינים ולשמע אוזן, להראות שאין רצונה בכך, אבל היה לה רצון גמור ושלם, לקבלם לשם קדושין, וכ"ש לפי דברינו לעיל דאיכא הפרש גדול בין נ"ד ובין נידון מהר"ש הלוי ז"ל, יען דהתם הלעיגה עליו, ולכן דן שלא קבלתם לשם קדושין, גם כ"ש לפי מ"ש בשם רב"ץ ומהריט"ץ, בנידון שאמרה אי אי דכתבו שאין זה כדאי לבטל הקדושין, על כן הדבר ברור בנדון השאלה דידן דצריכה גט:

ועוד נראה טעם אחר לקיים הקדושין, אפילו אם היתה אימרת בפירוש שאין רצונה בקדושין אלו, והוא דמצינו להגאון חכם צבי ז"ל בסי' קט"ו שהביאו ביד אהרן שכתב על מ"ש בש"ע סעיף ז', בנטלתו וזרקתו שזה דוקא אם זרקתו תכף ומיד תוך כדי דבור, אבל אם לא זרקתו עד אחר כדי דבור אמרינן כבר נתרצית, ועכשיו מהדר קא הדרא בה דאז אינה יכולה לחזור ע"ש, וראיתי עוד להגאון חתם סופר באה"ע סי' פ"ד דף נ"ז ע"ג שכתב וז"ל, המעיין היטב בתשובת מיימוני להלכות אישות סי' א', ודברי הגה"מ בהגהת המרדכי סוף גיטין סי' תע"א, ודברי רמ"ה שהביאו הטור סי' כ"ח יבין דבר לאשורו הא דבקדושין דף ח' ע"ב בנתן לה וא"ל הרי את מקודשת לי, ומיד בתוך כדי דבור זרקה הן בפניו הן לאיבוד אינה מקודשת, אך אם שהתה כדי דבור דהיה לה פנאי לזרוק ולא זרקה חיישינן דילמא נתרצית, והשתא הדרה בה עכ"ל, ונראה באמת ד"ז הוא יציב ונכון וברור, ומוכרח לפ"ד, וכן משמע להדיה מתשובת מיימוני להלכות אישות סי' א', ומן התימה הוא על הגאון חכם צבי שלא הביא ראיה לדבריו משם, ועיין להגאון מהר"ם מלובלין סי' קל"ט, שגם הוא הוכיח כן מתשובת מיימוני הנז' כמ"ש הגאון ח"ס הנז' ע"ש:

ולכאורה קשא אמאי מהני בזריקה תוך כדי דבור, והלא קי"ל בקדושין תכ"ד לאו כדבור דמי, וכמ"ש הרמב"ם, ודבר זה גמרא ערוכה בנדרים ובתרא, אך כבר דבר זה יישב אותו היטב חכם צבי ז"ל בחילוק נכון ואמיתי, ועיין לבה"י סי' מ"ב סעיף א' שגם הוא עשה חילוק זה עי"ש, ועיין חת"ס שגם הוא נתעורר בזה, ועיין ספר המקנה בקו"א, שגם הוא נתעורר בקושיא זו, ותירץ בדרך אחר יע"ש, איך שיהיה הדבר ברור אם זרקה בפניו אחר כ"ד תו לא מהני זריקתה כלום, דאמרינן כבר נתרצית והשתא הדרא, וה"ה בזרקה לרשותה דאינה כלום, ורק אמרה בפירוש שאינה רוצה דמהני אמירה דידה כדין זרקה לרשותו לדעת הב"ח ודעמיה, דגם בזה נמי הוי דינא הכי, דאם אמרה דבריה אחר כדי דבור דלא מהני אמירתה כלום, דאמרינן כבר נתרצית, והשתא הוא דהדרא, וזה ברור:

והנה שיעור כ"ד פסק הרמב"ם בה' שבועות הט"ז, שהוא ג' תיבית דוקא ועיין כ"מ, ומש"ל שם, ובה' מעשה הקרבנות פרק ט"ו, וכ"כ הש"ך יו"ד סי' ר"י סק"ו, וכ"כ מג"א וא"ר סי' ר"ו ודלא כהט"ז שם, ובשכנה"ג סי' ר"ו הגהב"י אות י"ב האריך בזה, והעלה שהוא ג' תיבות עי"ש, ולפ"ז בנ"ד י"ל אם לא נתרצית בקדושין וכשמשך ידה חשבה שרוצה ליתן לה הזהב לפרעון כאשר הבטיחה, הנה כשאמר לה הרי את מקודשת לי, היה לה להשמיט ידה ולזרוק הזהב, ואע"פ שהוא היה תופס בידה בחזקה שלא היתה יכולה להשמט, עכ"פ היה לה לעשות איזה תנועה להשמטת ידה, אולי היתה יכולה להשמט, וגם כדי להראות לו ולאחרים בתנועה זו שאינה רוצה בדבר זה, ואמאי לא עשתה שום תנועה:

זאת ועוד אם הוא היה אוחז ידה, אינו אוחז את פיה ואמאי לא אמרה אוי וכו', תכף אחר ששמעה שאמר הרי את מקודשת לי, דעתה נודע לה שנותן לה הכסף הזה לשם קדושין, ולא לפרעון, ולפי דברי העדים אחר שא"ל הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל, עזב ידו מידה, ואז זרקה הזהב ואמרה אוי מה עשה, והיא היה לה לומר דבריה קודם ארבעה תיבות שהם בזה כדת משה וישראל, ולפחות היה לה לומר דבריה קודם ג' תיבות של כדת משה וישראל, ועל כן כיון דאמירה שלה היתה אחר שיעור כדי דבור שהוא ג' תיבות, אמרינן נתרצית בתחלה ואחר כך חזרה בה, דלא מהני חזרתה לפ"ד הגאונים הנז"ל וזה ברור, הנה כי כן לפו"ד אשה זו צריכה גט אם אין רוצים להנשא זע"ז, ואחר שתקבל גט מותרת לכ"ע חוץ מכהן, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.