רב פעלים/א/יורה דעה/ט

רב פעלים ‏ א יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. אשה בישלה עצם שיש בו מוח שלא נמלח, עם תבשיל של בשר שנמלח, ואכלו התבשיל ולא הרגישו, והביאה העצם לבהמ"ד לשאול בשביל הכלים הקדרה והכף, ואומרת שהיא אינה יודעת כמות התבשיל, ורק הריקה התבשיל כולו בשני כלים, והביאה הכלים לפני חכמי המדרש, ואמרה להם עד מקום זה היה מגיע התבשיל בתוך שני כלים אלו, וחכמי המדרש הביאו מים, והניחו בכלים ההם עד מקום שהראתה להם האשה כשהיה התבשיל שם, ושיערו שבזה ודאי היה בתבשיל ששים כנגד המוח. ברם נסתפקו, איך נסמוך על דברי האשה שאומרת עד מקום זה היה מגיע התבשיל בתוך הכלי, והלא קי"ל כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד ולאו אדעתיה, כמ"ש מר"ן ז"ל ביו"ד סי' א' סעיף ג', ובסי' י"ח ס"ד גבי מסוכסכת, ועיין ש"ך סי' י"ח ס"ק ט"ו, ולהט"ז ז"ל סי' וא"ו ס"ק ג' גבי בהמה, וא"כ הכא איך נאמין לאחד שאומר עד כאן היה התבשיל, והלא הוא לא היה יודע עדיין מהאיסור, ולא יהיב דעתיה בטוב דעביד ולאו אדעתיה. ועיין בש"ע סי' צ"ד סעיף א' וסעיף ז', וקשיא לן מאי שנא מהך דסי' י"ח סעיף ד' ובש"ך ס"ק ט"ו. ועיין פתחי תשובה בסי' צ"ד שעמד בחקירה זו, והביא דברי הנו"ב מה"ת סי' ט"ז, ודברי הגאון פרי מגדים ז"ל ע"ש:

תשובה. זה הכלל דכל מלתא דלא רמיא וכו' מקורו בגמרא דשבועות דף ל"ד, דא"ל רבא לר"ן כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה, והלכה כרבא כנז' בש"ע ח"מ סי' מ"ט, ועיין מ"ש הגאון פרישה והסמ"ע שם ס"ק כ"ט בביאור הכלל הזה, והגרסה שלו בגמרה ע"ש, והשתא נמצא מקור דברי הש"ע בסי' א' וסי' י"ח הנז', ודברי הש"ך והט"ז הנז' הוא מן הגמרא דשבועות הנז':

וראיתי למרן ז"ל בסי' צ"ב סעיף ב', שכתב בד"א כשלא ניער הקדרה בתחלה כשנפל החלב אלא לבסוף ולא כיסה, אבל אם ניער מתחלה וע"ס הכל מצטרף לבטל טעם החלב, וכתב רמ"א וכן אם ניער בתחלה או כיסה מיד, אע"ג דלא ניער ולא כיסה לבסוף כל הקדרה מצטרף, והוא שניער וכיסה מיד כשנפל שם האיסור ע"ש, ובזה י"ל מאחר דכל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד ולאו אדעתיה, איך נאמין לו עתה שיאמר דניער או כסה בתחלה מיד כשנפל האיסור, והלא באותו זמן עדיין לא הרגיש בזה, דעדיין לא היה יודע שיש צורך או איזה נפקותא דדינא בניעור וכסוי, ולכן דאומר עתה שניער וכיסה מיד בתחלה כך נדמה לו בטעות ולא הוה הכי. ובהשקפה הראשונה אמרתי דיש לחלק בין אומר ברי !א לי שעשיתי, לבין אומר ברי לי שלא עשיתי, והך דינא דשוחט הוא אומר ברי לי שלא עשיתי, ולכך לא סמכינן, אבל באומר ברי לי שעשיתי סמכינן, מיהו מדברי הסמ"ע סי' ע"ט ס"ק כ"ט נראה, דיש להסס בחילוק זה:

ושוב אמרתי בס"ד, דיש להעיר בענין זה ממ"ש מרן ז"ל בסי' ק"ג סעיף ד' אם נפל איסור על חתיכה שבקדרה שהיא חוץ לרוטב ולא ניער הקדרה ולא כיסה אותה, אינו אוסר אלא כדי נטילה וכו'. ועל זה י"ל איך נסמוך על דבריו שאומר שלא כיסה, דדילמא כיסה ולאו אדעתיה, לפי הכלל הזה דכל מילתא דלא רמיא וכו'. ודוחק לומר דמרן ז"ל איירי בכגון שלא היה אצלו לא כף לערות בו, ולא כיסוי לכסות בו. ונ"ל בס"ד לומר דאיירי דתכף כשנפל האיסור הרגיש בו שהוא אסור ורץ אצל המורה, ולכן נסמוך על דבריו שאומר ברי לי שלא כסיתי. תדע דהרי מצינו בש"ע סי' ג', שפסק מרן ז"ל שחיטת חולין אין צריכה כונה, אפילו מתעסק בעלמא לחתוך, או שזרק סכין לנעצה בכותל, ושחטה כהלכתה כשרה. וקשה כיון דהוה מתעסק לחתוך איך נסמוך דעביד שחיטה כהלכתה, ודילמא הוה בה שהיה או דרסה, ואם יאמר ברי לי שלא היה כך איך נסמוך על דבריו, והא אמרינן כל מלתא דלא רמיא וכו', אלא ודאי מוכרח לומר כי הוא תכף אחר ששחטה הרגיש והתבונן שהיתה שחיטה כהלכתה, וכיון דנתבונן בזה תכף, לא אמרינן דילמא עביד פיסול בשהיה או דרסה ולאו אדעתיה, ודבר זה הוא מסתבר. ומ"ש מלתא דלא רמיא וכו' היינו בנזכר אחר שעבר זמן מה, ולאו כה"ג שהוא תכף ומיד:

וראיתי בס"ד למרן ז"ל בסי' צ"ה ס"ק ג', שכתב קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיס"ב אפילו שניהם בני יומן מותר, והוא שאומר ברי לי שלא היה שומן דבוק בהם, ואם היה שומן דבוק בהם צריך שיהיה במים ששים כנגד ממשות שומן אשר על פי הקערה. וכתב הש"ך ז"ל סק"א דמסתמא אמרינן שומן דבוק בהם, ומחזקינן בהו שומן, משום דהשתא הוא דמדיחן ע"ש, ועל זה י"ל אמאי מהימן כשאומר ברי שלא היה שומן דבוק דדילמא הוה לאו אדעתיה. ונ"ל בס"ד ליישב זה ע"פ מ"ש הגאון חק יעקב ז"ל בסי' תמ"ז ס"ק ל"א וז"ל, כתב הב"י דאם דרך בני אותו מקום לבשל מרקחת בכלים מיוחדים, וגם כף מיוחד לנער בו הוי כאומר ברי לי, ובתשובת צמח צדק סי' ס"ד כתב דאם בשעת התכת השומן מכוין לשום דבר, ומכוון עצמו להתיכו בכלי חדש או אינו ב"י דוקא, אז אף שלא התיכו לשם פסח מהני, וכן נ"ל אף דבסי' ס"ה שם מפקפק על זה וכו' ע"ש. וראיתי להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב תניינא ח"ג סי' קל"א ששאל ממנו רב אחד, במה שבא לפניו שתחבו כף של בשר אב"י ברוטב, אבל לא תחבו רק מקצתו ברוטב לשאוב הזוהמא, ואח"כ ניערו בו מאכל עם חלב רותח, ולא היה בו רק א' קוואר"ט וכו', והתירו שכנגד זה הנתחב יש ששים, ואחד חכם ערער עליו, מהא דאמרינן מלתא דלא רמיא עליה דאיניש, ואיך סמך על השואל באומרו שלא נתחב כולו, דיש לחוש שמא תחב כל הכף וליכא ששים. והרב הזה השיב כיון דעשה כדי לשאוב הזוהמא, אין דרך לתחוב כל הכף, כדי שלא יקלוט השומן שע"פ הקדרה והתבשיל, ובכהאי גוונא כל שעושה בכונה עכ"פ לצורך דבר אחר, כדי שלא יקלוט השומן, אף שלא נתכוון לצורך איסור והיתר חשיב מילתא דרמיא, ומדקדק בזה, וכמ"ש הרב השואל בצמח צדק סי' ס"ד, ואף דהצ"ץ חולק על זה, כבר הסכים בחק יעקב סי' קט"ז ס"ק ל"א, כדעת הרב השואל שם. וכן נראה משו"ת מהרימ"ט ח"ב באה"ע סי' ל"ג, דכי אמרינן דהיכא דראה הטביעה אמר בדדמי היינו היכא דלא אכפת ליה כלום, דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, אבל הכא מלתא דרמיא עליה הוא, לחזר עליו לחמדת הממון אשר שם בחגורתו אשר במתניו, וטרח טובא לבקשו ולהכירו, ומסתמא ידע היטב שמת ע"ש, וזה כסברת הרב השואל בצ"ץ וכו'. וכתב לו הגאון מהרי"ש דיפה כיון מעלתו בזה, וכבר הארכתי גם אני בתשובה אחת בדברי הצ"ץ וכו', עכ"ד יע"ש. ולפ"ז גם בענין זה דסי' צ"ה סעיף ג', בקערות של בשר שהודחו ביורה חולבת, אם אמר ברי לי שלא היה שומן דבוק בהם סמכינן על דבריו, אע"ג דבשעת הדחה עדיין לא הרגיש באיסור, יען דמסתמא כשבא להדיח נותן עיניו ובודק יפה, אם ימצא שם שומן דבוק כדי לנקותו יפה ע"י שפשוף יותר, דאין זה כמו לכלוך בלבד שיתקנח ויוסר משם ע"י הדחה קלה בחמין, כי שומן דבוק צריך לו שפשוף יותר עד שינקהו לגמרי, ולכן כיון דמסתמא נמצא שומן דבוק בכלים, וכמ"ש הש"ך, לכך ודאי זה פקח עיניו לראות אם יש שומן דבוק, וכיון שנתכוון לבדוק ולראות כדי לנקות, אע"פ שלא נתכוון לראות בשביל איסור והיתר, חשיב זו מלתא דרמיא עליה, וסמכינן על דבריו, אע"ג דענין זה הוא איסור תורה, ועל כן אין להוכיח מדין הנז', לנדון השאלה:

וגם עוד אין להוכיח כלום ממ"ש מרן ז"ל בסי' צ"ד סעיף א', בתוחב כף חולבת בקדרה של בשר או איפכא, דמשערין בכל מה שנתחב ממנו בקדרה ע"ש, ולכאורה יש להעיר, איך נדע מה שנתחב ממנו בקדרה, אם הוא לפי דברי השואל שאומר ברי לי עד כאן נתחב, איך נסמוך על דבריו לפי הכלל דמלתא דלא רמיא וכו', דהא מעיקרא לא ידע באיסורא ולאו אדעתיה. הנה זה אינו, חדא דכבר הרב פרי מגדים בא"ח בהגהות או"ה פתר לה, כגון שניכר רושם הלכלוך של התבשיל בכף דידעינן עד כאן נתחב, ע"ש. ועוד אני אומר דאפשר לומר תכף כשתחב תחיבה ראשונה בעוד הכף בידו, נרגש באיסור והוציאו מיד ובא לשאול עליו, וידוע דבסעיף זה מיירי שתחבו פעם אחת, ומרן ז"ל לא הוצרך לפרש הדבר דאיירי כגון שנרגש תכף ומיד, יען דמרן ז"ל לא בא כאן ללמדנו דין זה, איך יתברר אצלינו דבר זה דעד כאן נתחב, אלא הוא נחת ללמדנו לענין חם מקצתו דלא אמרינן חם כולו, ולכן אין לשער אלא כנגד מה שנתחב:

וממ"ש מרן ז"ל שם בסי' צ"ד סעיף ז', בשר רותח שחתכו בסכין חולבת דצריך ששים כנגד מקום החתך בלבד, אין להעיר כלום לומר איך נדע מקום שחתך אם לא על פי השואל שאומר ברי לי, דזה אינו, חדא גם בזה נימא כמ"ש לעיל שהוא חתך חיתוך אחד ותכף הרגיש באיסור, וכיון דחתך באותו הרגע שהרגיש באיסור לא חיישינן דאמר בדדמי ושכח מה שעשה, כיון דבזה הרגע עשה החיתוך ולא חשו במלתא דלא רמיא וכו', אלא באומר הדברים אח"ז, וכמ"ש לעיל:

ועוד ראיתי להגאון מהרד"ף ז"ל במזמור לדוד, שכתב על דין זה דסעיף ז', דדברי מרן ז"ל איירי כגון דאמר ברי לי שלא חתכתי אלא בצד זה, משום איזה טעם הכרחי, כגון שהיה מקום בסכין שיש בו איזה לכלוך או חלודה, דבודאי לא חתך במקום ההוא, אי נמי דחתך בסכין ארוך ביותר כסיף וכיוצא, דא"א לומר דחתך בכוליה ולאו אדעתיה, דבהני גווני לא שייך למטען משום מלתא דלא רמיא עליה ע"ש, ולפ"ז אין להוכיח כלום מדין זה לנידון השאלה:

והנה רש"ל ביש"ש בחולין סי' מ"ב הביא דין הסכין הנז', וכתב דראוי להחמיר לשער כנגד כולו, ולא נסמוך על דבריו לומר עד כאן הוא מקום שחתך בו. ועשה חילוק בין דין הסכין דסעיף ז' לבין דין הכף דסעיף א' יע"ש, והש"ך הזכירו בס"ק כ"ח, וגם הב"ח והט"ז הביא דבריו, ומסברת רש"ל ז"ל שהסביר להקל בדין הכף אין ללמוד להקל בשאלה דידן, חדא דדין הכף שדבר בו רש"ל להתיר באומר ברי לי הוא מידי דרבנן בודאי, כמ"ש הגאון שפ"ד בשם הגאון פר"ת בסי' צ"ד ס"ק כ"ח, דכאן הוא ספק דרבנן בב"ח בלא רוטב, דלא הוי דרך בישול ולח עדיף מטיגון ע"ש. ולפ"ז אין ללמוד מזה לדין שהוא איסור תורה, כנידון השאלה שהוא איסור תורה, כיון דרש"ל לא דבר כן אלא באיסור תורה, ואפשר דבאיסור תורה ס"ל לרש"ל אע"ג דהוא בכה"ג דכף, יש להחמיר שלא לסמוך במילתא דלא רמיא וכו' וזה פשוט וברור. ועוד מעיקרא החלוק שעשה רש"ל להקל בכף אין לו הוכחה ובירור, אלא טעמא טעים מסברא דנפשיה, ומסתמות הפוסקים ראשונים ואחרונים לא משמע כן, והפוסקים שהביאו דברי רש"ל הביאו דבריו בחומרא שעשה בסכין, אך הסברא שעשה להקל בכף לא אזלי בתרה ולא הזכירוה, וכאשר תמצא בט"ז ופר"ח, ורק הב"ח העתיק לשונו כולו, ומאן ימר דסמך על סברתו להקל בדין הכף לענין בעלמא, א"כ לא יעלה מזור לנידון השאלה, ודכוותה מסברת רש"ל, מתרי טעמי אשר כתבנו:

וגם מדברי הגאון נו"ב מה"ת סי' ט"ז, שהביאו פתחי תשובה, שיצא לחלק בדבר חדש לא יעלה מזור, דגם הוא לא אמר חילוק זה לקבוע עליו הלכה, ורק עשאו לסניף. ועיין בתשובת הגאון מהרי"ש ז"ל הנז"ל שזכרתי לעיל, שכתב וז"ל, מ"ש מעלתו לסמוך על הנו"ב סי' ט"ז חלק יו"ד מהדו"ב, אינו נח לי, דהחילוק אינו ברור עכ"ל. ובאמת גם הוא לא עשה חילוק זה לבנות עליו הלכה:

ואשא עיני ואראה בס"ד, מ"ש מרן ז"ל ביו"ד סי' קצ"ח סעיף מ"ח, נדה שטבלה בלי כונה, כגון שנפלה לתוך המים או ירדה להקר ה"ז מותרת לבעלה, ומקור דברים אלו הם גמרא ערוכה, וקשיא לי בזה הן אמת דמשום כונה לית לן בה, הא עכ"פ איכא למיחש שמא לא נתנה לבה היטב על הטבילה כהלכתה, כענין שחייה וזקיפת גופה והרחקת ירכותיה, דפסק בש"ע סי' קצ"ח סעיף ל"ה דיש מי שאומר לא עלתה לה טבילה, וכן אם קפצה פיה יותר מדאי דפסק שם לא עלתה לה טבילה, וכן אם צף משער ראשה, ואע"ג דאומרת ברי לי וכו' אין לסמוך מכח הכלל הנז' דכל מלתא דלא רמיא וכו', ובשלמא על חשש חציצה י"ל דאיירי כגון שחפפה ובדקה עצמה ותכף נפלה במים, ואם נאמר כגון שהיתה חברתה עומדת ורואה, תינח על שערות רואה, אך קפיצת פיה יותר מדאי והרחקת ירכותיה איך תראה, כיון דהיא בתוך המים, ואפילו על שערות לא נסמוך על עדות חברתה בהיכא דנפלה לתוך המים, יען כיון דרואה אותה נופלת יודעת דאין זו טבילה, כדי שתראה אם צף שערה או לאו, דגם על דברי חברתה אמרינן הכלל הזה, דכל מלתא דלא רמיא וכו':

והנה אמרתי דיש לחלק בס"ד בין אותם דינים דסי' א' וסי' י"ח, לבין דין דסי' צ"ה סעיף ג', גבי קערות שהודחו ביורה חולבת וכו', דהתם אין חוששין אלא רק על דבר אחד דשמא היה דבוק בהם שומן, והוא אומר ברי לי שלא היה שומן דבוק בהם, סמכינן עליה משום דחדא מילתא היא, משא"כ בדין השוחט דאינו יודע יש שם חששות הרבה הפוסלים בשחיטה שהייה ודרסה ושאר דברים, וגם בדרסה ושהייה עצמן יש כמה אופנים של פסולים, והוא צריך לומר ברי לי בכולן, ולכן לא סמכינן בדברים הרבה בהיכא דהוא מילתא דלא רמיא וכו'. ואע"ג דמקור האי מילתא הוא בשבועות דף ל"ד דאמרה רבא גם על דבר אחד, שזה טוען מניתי לך מנה בצד עמוד זה, והשיב לא עברתי בצד עמיד זה מעולם, יש לומר לענין ממון דלא אזלינן ביה בתר רובא יש לומר כלל זה דכל מלתא וכו' אפילו בדבר אחד, ולא נחזיקו לזה לכפרן להוציא ממנו ממון, בשא"כ במילי דאיסורא בעבור דבר אחד סמכינן ולא אמרינן כל מלתא וכו', אך בעבור שנים ושלש חששות אמרינן כלל זה, ולא סמכינן על דבריו של זה. מיהו חילוק זה לא יועיל לנו לתרץ הך דסי' קצ"ח גבי נדה שנפלה דאיכא כמה חששות של שער ושל קפיצת פיה והרחקת ירכותיה ועוד ועוד, דעל כולם צריכה לומר ברי לי דלא הוה הכי:

ואמרתי בס"ד לחלק ולומר, דלא אתמר האי כללא דכל מלתא במילי דאיסורא אלא בהיכא דאיכא ריעותא לפניך, אבל היכא דליכא רעותא לפניך אמרינן כיון דהוא ענין איסור חושש האדם בשביל חומר האיסור, ודייק מילתא באומרו ברי לי דהוה כך ולא הוה כך, ולא חיישינן שטועה בדמיונו, ושניא מילתא דאיסורא ממילי דממונא, ורק אי איכא ריעותא לפניך באותו דבר, לא נבא להתיר ע"פ דבריו שאומר ברי לי במילתא דלא הוה רמיא עליה, ולכן גבי נדה דעתה ליכא רעותא לפניך מכל אותם חששות, אם אומרת ברי לי סמכינן עלה, וכן בדין הכלים של בשר שהדיחן ביורה חולבת דסי' צ"ה, דאין עתה רואין שומן בהם ואין רעותא לפניך, סמכינן עליו שאומר ברי לי שלא היה שומן דבוק בהם, אבל הך דסי' א' גבי שוחט איכא רעותא לפניך, דהשתא אחר ששחט חזינן ליה דאינו יודע, וכיון דאינו יודע ודאי קלקל בשחיטה, ולכן אפילו אם עתה למד ואומר ברי לי שלא קלקלתי, לא סמכינן על דבריו, דחשיב כשוחט גוי ששחט ואא"כ נתגייר ולמד, דאין מועיל לומר ברי לי על מה ששחט בהיותו גוי. ועיין נו"ב מה"ת סי' ט"ז, בסברה שעשה לחלק בהך דשוחט שאינו יודע, וקרובים דברי לדבריו. וכן בדין מסוכסכת דסי' י"ח איכא רעותא, דהיא מסוכסכת עתה לפניך, ולהכי לא סמכינן עליה דאומר ברי לי. וכן נמי אתי שפיר לפי חילוק זה הך דסי' וא"ו סעיף א' בהג"ה, באומר ברי לי שלא שחטתי במקום הפגימה, דכתבו הב"ח וט"ז ופר"ח וכנה"ג ושאר אחרונים, שאם סבור תחלה שאין שם פגימה, ואומר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו פסולה, מטעם דכל מילתא דלא רמיא וכו' ע"ש, והיינו הכא נמי הא איכא ריעותא לפניך, דהסכין היא בפגומה:

והא דכתב מרן ז"ל בסי' כ"ג סעיף ב', דאפילו אומר השוחט ברי לי שלא חתכתי כי אם העור אין סומכין עליו, התם הטעם מפורש דמאחר דחזינן שיצא הדם, אמרינן א"א שהיה ברור לו שלא נגע בושט, ואפילו שהיה מתכוין לכך ונזהר ונשמר, עכ"ז כיון דיצא הדם אתרע רעותא גדולה בכך, ועיין באחרונים:

ועתה נשאר לנו ליישב הך דסי' צ"ד סעיף ז', בחתך בשר רותח בסכין חולבת, וכן תחיבת הכף דסעיף א' בסימן הנז' דבהני נמי איכא רעותא לפניך, דהכף והסכין הם של חלב בודאי, והוא חתך ותחב בודאי. ועל מרן ז"ל אין אנחנו צריכין לישב כל זה, דכבר כתבתי לעיל דאיירי בהרגיש באיסור תכף, אך אני צריך לישב זה לשאר פוסקים:

ובהשקפה הראשנה אמרתי דין הכף שאני, משום דיש היכר בגוף הכף ברושם לכלוך התבשיל עד היכן נתחב, וכמ"ש הגאון פרי מגדים בפתיחה לא"ח אות י"ג, והביא דבריו פתחי תשובה בסי' צ"ד ע"ש, ובהך דסעיף ז' בחתך בסכין חולבת התם הוא דרבנן, וכמ"ש הגאון שפ"ד ס"ק כ"ח יע"ש, אך האי חילוקא דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן, לא פסיקא ליה להגאון שפ"ד, דחזר וכתב דגם בדרבנן י"ל הכי, ואי"ה לקמן נדבר בזה:

ונראה לי בס"ד ליישב המקומות דסי' צ"ד דסעיף א' וסעיף ז' הנז', על פי מ"ש בגמרא דנדה דף ב' ע"ב, התם איכא תרתי לריעותא הכא איכא חדא לריעותא, ופירש רש"י ז"ל תרתי לריעותא העמד טמא על חזקת טומאה, ובחזקת טהרה דמקוה איכא רעותא דהרי חסר לפניך, אבל באשה בדידה הוא דאיכא רעותא, שהורע חזקת טהרתה קצת שהרי דם לפניך, ומשום הך ריעותא לחודה לא מרעינן לה, הואיל ובטהרות לא משכחת ריעותא אחריתא, דכי אמרת העמידם על חזקתם בחזקת טהרתם הם, עכ"ל. ולפ"ז י"ל דסכין פגומה ומסוכסכת איכא תרתי לריעותא, דהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ועוד הסכין פגומה לפניך, משא"כ בהך דסי' צ"ד גבי כף וסכין חולבת, הבשר הוא בחזקת כשרות ולא חיישינן להאי כללא דכל מלתא דלא רמייא וכו', אלא רק בהיכא דאיכא תרתי לריעותא:

ואוסיף בס"ד לדבר עוד בענין זה דכל מלתא דלא רמיא וכו', דמצינו בגמרא דכתובות דף כ"ח, דתנן הקטן נאמן להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו במילתא דרבנן, ואתמר בברייתא ת"ר נאמן התינוק לומר וכו' וכולן אפילו היה נכרי ונתגייר עבד ונשתחרר אין נאמנין וכו', ריב"ב אומר נאמנים. ואמרינן בגמרא במאי קמפלגי, ת"ק סבר כיון דנכרי הוא לא הוה דייק, וריב"ב סבר כיון דדעתיה לאתגיורי, מידק הוה דייק. והגאון הסמ"ע ז"ל בח"מ סי' ל"ה ס"ק י"ט, כתב הטעם דגוי אינו נאמן מפני שבהיותו גוי לא הוה רמיא עליה, וכל מלתא דלא רמיה עליה אמר ולאו אדעתיה וכו'. ולכאורה נראה ללמוד מזה, דגם בדרבנן אמרינן האי כללא דכל מלתא דלא רמיא וכו', משום דהאי במלי דרבנן איירי. אך באמת אין הוכחה מזה, משום דגוי שנתגייר גרע טפי, דראיתי להרב קול אליהו ז"ל בתשובה סי' כ"ז, שכתב בקטנים משום דעתידין לבא לכלל גדלות בלי שום ספק, לפיכך אמרינן יהבי דעתייהו בקטנותה למחזי גופא דעובדא היכי הוה להעיד בגודלן, משא"כ בגוי בעודו בגיותו לא יהיב דעתיה באותו פרק, למען דעת גופא דעובדא להעיד מאחר שהוא גוי, ולא שייך בעדות ישראל, וס"ל לרבנן אע"ג דדעתיה לאגיורי לא יהב דעתיה על עובדא כדי להעיד בה אחר שיתגייר, כי יחשוב מי ימר דמסתייעא מלתא ויתגייר, ולא דמי לקטן שעתיד לבא לידי גדלות בודאי בלי ספק. ואפשר דגם הסמ"ע ז"ל כך כונתו לומר, אלא שקיצר ולא הרחיב הדברים. ולפ"ז אין ללמוד מענין זה דאמרו גבי גוי לענין בעלמא, שגם במילי דרבנן אמרינן האי כללא, די"ל גוי שאני דגרע טפי בדבר זה דלא רמיא עליה:

וראיתי להגאון שער משפט בח"מ סי' ל"ה ס"ק ג', שהקשה מעדים זוממים איך מהימני לפסול עדים הראשונים לומר עמנו הייתם, והלא אינו מלתא דסהדותא כלל, ולמה להו לעדים למרמי אנפשייהו למדכר דבר זה כלל, יע"ש. ואין זו קושיא, דבהדיא אתמר בגמרא עדים זוממין חידוש הוא דחדשה תורה, דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, ועוד יש בהם עוד דינים שהם חידוש. וא"כ אין מקום לשאלה זו איך מהימני לפסול העדים דמקשי הרב ז"ל:

עוד נזכרתי דבר אחד בענין זה דכל מלתא וכו', מ"ש מרן ז"ל ביו"ד סי' ק"ץ סעיף נ"ב, כיון שכל אחת מכרת את מקומה, אותה שתאמר ברי לי שלא באתו למקום שנמצא הדם טהורה. והגאון הט"ז ס"ק ט' הקשה על אמירה זו של ברי לי וכו', עמ"ש בח"מ סי' ע"ט סעיף י"א א"ל מנה הלויתיך בצד עמוד פלוני וכו', ותירץ לחלק בין זמן קצר ודבר שאינו רגיל קצת, ובין זמן ארוך, ע"ש. וי"ל על הט"ז, דהו"ל להקשות ממילי דאיסורא, מהך דיו"ד סי' א' וסי' י"ח הנז"ל, והך דח"מ סי' ע"ט הוא ממונא וגבי ממונא שאני דאנו אומרים כן לגבי המוחזק להחזיק בשלו, ויש לישב בדוחק, דהביא הך דח"מ סי' ע"ט, משום כי מקור הכלל הזה הוא נאמר באותו הדין דסי' ע"ט, וכנז' בגמרא דשבועות שהבאתי לעיל, ומשם לקחו זה הטעם במילי דאיסורא, כדין השוחט, וכדין המסוכסכת, וכיוצא:

ברם לפי חילוק הט"ז דבעי תרתי, זמן קצר ואינו רגיל, קשא מהא דסי' צ"ה סעיף ג', גבי שומן דבוק דהבאתי לעיל, דהתם אע"פ שנפרש דאיירי בזמן קצר, מ"מ שם רגיל להיות שומן דבוק, וכמ"ש הש"ך ז"ל התם, וכן לפ"ד צריך לומר דין חדש בכל הנך נידונים דסי' צ"ב סעיף ב', ודסי' ק'ה ס"ד, ודסי' קצ"ח סעיף מ"ח, דבכולהו לא נסמוך על האומר ברי, אלא רק אם בא לשאל בזמן מועט אחר המעשה. ועוד, שם כל החששות הם רגילי, ואם לא תחשבם רגילי תודה לי דלא לחשבם לא רגילי. ובנקודת הכסף השיג על הט"ז, ותירץ קושייתו, וכן הגאון כו"ף ג"כ תירץ קושית הט"ז, וכולם ישוב שלהם לא יתיישב בו אלא רק הקושיא שהקשה מסי' ע"ט בח"מ, אך על הנך דיו"ד סי' א' גבי שוחט ודין המסוכסכת דסי' י"ח, אין עולה ישובם. וי"ל דאם יש לחלק בהאי כללא דמילתא דלא רמיא, בין מילי דאורייתא למילי דרבנן, אמאי לא יישבו הך דנדה שאני דכתמים דרבנן הם, וכעת צ"ע. ועיין להגאון חכם צבי סי' ס"ה, ועבודת הגרשוני סי' ע"ט, שציין עליהם הגאון סדרי טהרה סי' ק"ץ ס"ק צ"ב, ויש לפלפל בדבריהם, ובשביל האריכות לא הבאתי דבריהם פה, ורק זאת אגיד, דהך דינא דשמן מהותך דהותך לפני הפסח הנז' בש"ע א"ח סי' תמ"ז, שהביא הגאון חכם צבי לענין שלו, אין ממנו סתירה לכל מה שהבאתי, דהתם משום חומרא דחמץ הוא, ועיין מג"א ושאר אחרונים שם:

אמור מעתה, נידון השאלה אין לפשטו מהך דסי' צ"ד סעיף א' וסעיף ז', דכבר כתבנו דיש להעמיד דברי מרן ז"ל דלא איירי באומר ברי לי מכח זכרונו אח"ז, וגם מדברי רש"ל ודעמיה בדין הכף דסעיף א' הנז' אין ללמוד כלום לנ"ד, דהתם איסור דרבנן, ונידון השאלה הוא איסור תורה, וגם מדין דסי' צ"ה סעיף ג' באומר ברי לי שלא היה שומן דבוק בהם, וכן מדין דסי' ק"ץ סעיף נ"ב באומרת ברי לי שלא באתי במקום שנמצא הדם, וכן מדין דסי' קצ"ח סעיף מ"ח בנדה שנפלה לתוך המים או ירדה להקר, הנה מכל הנך מקומות אין לפשוט השאלה דידן, משום כי בכל תלת מקומות אלו ליכא ריעותא לפניך, אך בנידון השאלה איכא ריעותא, דנפל עצם שלא נמלח בודאי לתוך הקדרה, וכאשר חלקנו לעיל בס"ד. אמנם יש לפשוט נידון השאלה מהך דסי' צ"ב סעיף ב', בניער בתחילה או כיסה מיד כשנפל האיסור, כאשר הבאתי לעיל, דהתם איכא רעותא כמו נידון השאלה דנפל איסור בודאי לתוך הקדרה:

וראיתי להגאון מנחת יעקב ז"ל, בכלל ס"א ס"ק י"ד שהביא תשובת חוט השני, שאם אומר בשעת שאלה שהסכין הוא מקונח בשעת חתיכה אינו נאמן, דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה. וערער בזה מחתיכת צנון בסכין של איסור, דאין צריך לשער אלא כנגד מקום שחתך, ועל זה חילק שני חילוקים, הא' דלענין אם הוא נקי קרוב יותר לטעות בנקל, והב' דחומרא דחמץ שאני, וסיים דצ"ע לדינא בשאר איסורים, יע"ש:

והנה לדידן ליכא צ"ע לדינא בשאר איסורים, דיש הוכחה גמורה מדין קערות שהודחו בקדרה חולבת, שכתב מרן ז"ל בסי' צ"ה, שאם אמר בריא לי שלא היה שומן דבוק בהם סמכינן על דבריו, ובת"ח הביא דין זה בכלל נ"ז סעיף יו"ד, וכתב במנחת יעקב שם דכל שהוא בא להדיחם מחזיקינן בהו שומן ע"ש. והשתא דין זה ודין הסכין הנז' הוא מלתא חדא ושוין הם, ובשניהם ליכא רעותא לקמן, ולכך אם אמר ברי לי סמכינן עליה, ודינא דהגאון חוט השני הוא בחמץ, ושאני חמץ דאחמירו ביה, וכמ"ש הוא עצמו.

ודע כי מ"ש ת"ח ז"ל בכלל נ"ז סעיף י"ג, אמנם אם בריא שלא נשתמש בכף וכו', אין משם ראיה לענין מלתא דלא רמיא וכו', דהתם י"ל לא איירי בבריא להו מכח זכירה, אלא נתברר להם באופן הכרחי דהכל סהדי ביה, והיינו כגון דידוע להם שלא היה זה הכף בבית התבשיל למטה אצל כלי ראשון, אלא היה למעלה אצלם בבית השלחן שאוכלים שם, או שהם כבר עירו התבשיל שלהם מכלי ראשון לעת ערב, ועד אחר כ"ד שעות לא בישלו בכלי ראשון כלל, ועוד יש כמה אופנים של מציאות להיות הבירור בהם הכרחי, ולא שייך זה למילתא דלא רמיא וכו', שהוא ענין שאומר מכח זכרונו:

ובהיותי מתבונן בענין זה דכל מילתא דלא רמיא וכו', האיר ה' את עיני וראיתי בתוספתא דטהרות פרק ט', ה"ד עם הארץ, שקבל עליו להיות נאמן והיו לו טהרות, ואמר ברי לי שלא נטמאו בזמן שהן עשויות ע"ג אחרים אסורות לו ואסורות לכל אדם, ע"ג עצמו מותרות לו ואסורות לכל אדם. רבי עקיבה אומר אם מותרות לו מותרות לכל אדם, ואם אסורות לכל אדם אסורות לו. וכן נכרי שנתגייר והיה לו יין ואמר ברי לי שלא נטמא, בזמן שהוא עשוי ע"ג אחרים אסור לו ואסור לכל אדם, ע"ג עצמו מותר לו ואסור לכל אדם. רבי עקיבה אומר אם מותר לו מותר לכל אדם, ואם אסור לכל אדם אסור לו. ועיין הגהות ר"א ז"ל דכן הגרסה הנכונה, ופירש המפרש שקבל עליו להיות נאמן, כמבואר בפ"ב דדמאי, והיו לו טהרות מקודם שקבל ועשיות ע"ג אחרים שהם עמי הארץ, ורק הוא מעיד, ואם אסורות לכל אדם ל"ג בדברי ת"ק, ורק בדברי רבי עקיבה כנוסח הר"ש והגר"א ע"כ. ותוספתא זו הביאה הר"ש בפ"ח דטהרות, והרמב"ם ז"ל בפ"י מה' משכב ומושב פסק עם הארץ שקבל עליו דברי חברות, והיו לו טהרות כשהיה עם הארץ, ואמר אני יודע ודאי שלא נטמאו בזמן שנתעסקו בהם אחרים הרי הם אסורות, ואם הוא בעצמו נתעסק בהם הרי הם מותרות לו ואסורות לכל אדם ע"כ:

והנה מצוה עלינו לבאר בס"ד הלכה זו דתוספתא מלתא בטעמא, והוא דודאי הטעם דמותרות לו ואסורות לכל אדם, משום דנאמן אדם על עצמו אפילו בהיכא דעדים מכחישים אותו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות אבות הטומאה הלכה י"א, ועיין הרמב"ם הלכות שגגות פי"א ה"ח, ועיין להרב חק"ל יו"ד ח"א סי' ד' מה שהאריך והרחיב בענין זה דאדם נאמן ע"י עצמו, ובביאור דברי הרמב"ם ז"ל הנז' ומה שהביא כמה סברות הפוסקים בענין זה, ע"ש, וכל זה באיכא עדים מכחישים, וכ"ש בדליכא עדים מכחישים דודאי נאמן ע"פ עצמו, אך לגבי אחרים צריך עדות, ואין דבריו אלו מועילים להיות בתורת עדות אע"ג דליכא מכחישים, יען לענין עדות במידי דאורייתא בעינן תחלתו וסופו כשרות, דדוקא במידי דרבנן האמינו את הקטן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו, וכנז' בכתובות דף ל"ד, ובש"ע ח"מ סי' ל"ה, וכמ"ש לעיל בס"ד, וכאן בזמן עשיית הטהרות לא היה כשר להעיד עליהם, לכך לא מהני דבריו בתורת עדות להעיד בזמן כשרות על מה שראה בזמן פיסול, אבל לגבי עצמו יועילו דבריו, לאו מטעם עדות אלא מטעם דנאמן אדם לגבי עצמו, יהיה מה שיהיה:

ועתה נפרש הטעם דאסורות לן, היכא דנעשו ע"ג עמי הארץ אחרים, אע"פ שאמר ברי לי שלא נטמאו טהרות אלו כשנעשו ע"י אחרים, והוא דפסק הרמב"ם ז"ל בפרק יו"ד מהלכות משכב ומושב, עם הארץ הוא בחזקת טמא וכו', ושורפין את התרומה על מגען אע"פ שטומאתן בספק, ואין נאמנין על הטהרות, לפי שאין בקיאין בדקדוקי טהרות וטומאות וכו'. ועיין עוד בפרק י"ב הלכה ד' ע"ש, ולכן טהרות שנעשו ע"י עמי ארץ אחרים, אפילו שהוא עתה למד כל דיני טומאה וטהרה ונעשה כחבר, והוא מעיד ברי לי שאלו הטהרות שעשאום אחרים לא נטמאו, ולא אירע להם כל דברים של טומאה וטהרה שלמדתי עתה, לא יועילו דבריו, מפני שאותו זמן לא היה יודע דיני טומאה וטהרה, ויתכן אירע להם ענין הטומאה ולא הרגיש, דכל מילתא דלא רמיא וכו', דדמי זה להא דסי' א' סעיף ג' דמי שאינו יודע הלכות שחיטה ושחט ואח"כ למד, אע"פ שאומר ברי לי שנזהרתי בכל דברים הפוסלים אינו נאמן, משום דכל מילתא דלא רמיא וכו', וה"ה בענין זה:

ונמצא לפ"ז, היכא דנעשו ע"י אחרים, וזה שנעשה עתה חבר מעיד על מה שעשו מכבר בזמן שהיה עם הארץ, אסורות לאחרים מתרי טעמי, חדא לגבי אחרים צריך עדות, ודבריו של זה שמעיד בכשרותו על מה שראה בזמן פיסולו לא מהנו דבריו בתורת עדות במילי דאורייתא, וטעם הב' הוא, כיון דאותו זמן היה עם הארץ שאינו יודע בדיני טומאה וטהרה, הוי מלתא דלא רמיא עליה ולאו אדעתיה, אבל לעצמו אין אסורות אלא רק מטעם השני, דהוא משום מלתא דלא רמיא עליה, אבל מטעם הראשון אין אסורות לו, דלגבי דידיה לא בעינן עדות, אלא הוא נאמן ע"פ עצמו:

ובהיכא דנעשו ע"י עצמו אסורות לאחרים מטעם הראשון, דצריך עדות, ואין זה בתורת עדות, אבל משום טעם השני דכל מילתא דלא רמיא ליכא למיחש, יען דהכא ליכא אפילו ריעותא חדא, כי הטהרות הם בחזקת היתר, ואין כאן ריעותא לפניך, דטומאת עמי הארץ אינה ודאית אלא ספק, דאפשר שלא אירע להם טומאה, דלא ראינו בעינינו שזה נטמא בודאי, וכבר כתבנו לעיל בס"ד כל כהאי גוונא דליכא ריעותא לפניך, סמכינן על דבריו שאומר ברי לי, ואין חוששין למלתא דלא רמיא עליה, ולהכי לאחרים אי לאו הך טעמא דעדות היה מותר להם, הילכך לעצמו מותר, כי הוא לא צריך לטעמא דעדות:

ואם תאמר, א"כ היכא דנעשו ע"י אחרים אמאי אסורים לו, והלא הטהרות יש להם חזקת היתר וליכא ריעותא לפניך, וא"כ נסמוך על דבריו שהוא אומר שעשו אותם אחרים בטהרה, כי לעצמו אין צריך עדות, ותהני ליה ידיעתו זו בשביל עצמו. הנה בזה החילוק הוא פשוט, דהתם שהוא מעיד על מעשה אחרים גרע טפי, דדוקא באומר ברי לי על מעשה עצמו אמרינן מידק דייק, וברור לו שלא עשה בידו הפך, אבל אם הוא אומר ומגיד על אחרים שעשו כהוגן, לא סמכינן, דאמרינן כיון דלא הוה ידע מעיקרא לא דייק עתה כראוי על מראה עיניו שראה, דאינו דומה המגיד על מראה עיניו להמגיד על מעשיו ופועל ידיו, דודאי זוכר מעשה ידיו יותר ממה שראה בעיניו, דבכל מקום אמרינן מעשה רב:

נמצא יצא לנו דבר הלכה מלמודינו זה בס"ד, דאע"ג דאמרינן כל דבר דליכא ביה חזקת איסור ולא רעותא, דנאמן אדם לומר ברי לי על מה שעבד במלתא דלא רמיא עליה, היינו דוקא באומר על מעשה עצמו, אבל אם מגיד על מעשה אחרים שראה בעיניו, כל דהוי מלתא דלא רמיא עליה אינו נאמן. וראיה ברורה לזה מן התוספתא הנז', דחילקה בהיתר לעצמו, בין היכא דעשאם על ידי עצמו, לבין היכא שנעשו על ידי אחרים, והוא מגיד שראה אותם שנעשו כהוגן:

וראיתי להרב הכנה"ג ז"ל בהלכות שחיטה סי' י"ז, הגה"מ אות ה', שכתב יראה דהשוחט את המסוכנת צריך שידע קודם שחיטה שהיא מסוכנת, כדי שיתן אל לבו סימני המסוכנת להתירה, אבל אם לא ידע שהיא מסוכנת, אע"פ שיאמר אח"כ שראה כל הסמנים הצריכין למסוכנת, אינו נאמן, דומיא דהשוחט בסכין מסוכסכת, שצריך לידע קודם שחיטה שהיא מסוכסכת, ואם לא ידע אפילו יאמר אח"כ ברי לי שלא עשיתי הולכה, אינו נאמן, עכ"ל. ונראה דחושב הרב ז"ל בהמה זו בחזקת איסור, משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, אע"ג דלענין המסוכנת אדרבה יש לה חזקת בריאה, גם חשיב לה רעותא לפניך, דמסוכנת נכרת ונראית בחוש הריאות, ולכן הוי דומיא דמסוכסכת, ואינו נאמן משום האי טעמא דמלתא דלא רמיא:

ועוד י"ל האי דמסוכנת גרע טפי, כי הסימן שלה הוא שצריכה לפרכס אחר שחיטה, והפרכוס אינו יוצא מתחת ידו כי אם רק הוא ע"פ ראיית עיניו, ולהכי כיון דלא ידע בה שהיא מסוכנת לא סמכינן על דבריו, שאומר ששם לבו לראות אחר שיצאה מידו וראה שעשתה פרכוס:

ברם מ"ש רבינו הכנה"ג בסי' ל"ה, הגהב"י אות קט"ז, בריאה שנמצא בה מחט, דאם נפחוה משום איזה סירכא שהיה בה, הואיל ולא רמי עלייהו לבדוק אלא מקום הסירכא, אפילו אם יאמרו ברי לן דלא ביצבצה בשום מקום לא מהמני, ופשיט לן מדין מסוכסכת הנז', וכתב זה בשש מהר"ר עזריה ז"ל ע"ש. והנה כאן ליכא חזקת איסור, דהא בהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת, ואע"ג דאיכא ריעותא לפניך יש לפשוט זה מדין סי' צ"ב ס"ב, בניער או כיסה מיד כשנפל האיסור, דסמכינן על דברי השואל במילתא דלא רמיא עליה, וכאשר הבאתי לעיל בס"ד. ולא דמי הא לדין המסוכסכת, דהתם איכא חזקת איסור דקודם שחיטה וזה ברור:

וראיתי להרב נדיב לב ז"ל ח"א ביו"ד סי' א', שהביא מן הרב ראש משביר יו"ד סוף סי' ב', בנמצא עצם הקולית שבור ואומר האוכל ברי לי שהיה הבשר ועור קיים, דאינו נאמן, משום האי כללא דמלתא דלא רמיא עליה ע"ש. והנה דין זה אין בו חזקת איסור, אך איכא ריעותא דהעצם שבור לפניך, וגם בזה יש להתיר מדין סי' צ"ב סעיף ב' הנז"ל. ואגב ראיתי בדברי הרב נדיב לב דבריש תמוהים, דהרב פרי תואר לא אמר אחד הרואה נאמן, אלא כתב על שני עדים הרואין, והשפ"ד סי' י"ח ס"ק ח' הביא דבריו ונסתפק באחד והניח דבריו בצ"ע. ועוד מ"ש ראיה מדין שמן מהותך דא"ח סי' תמ"ז אין זו הוכחה, דהתם חומרא דחמץ שאני, וגם שם איכא טעמא דמהרימ"ט, וכמ"ש המג"א ואחרונים שם. ואשר כתב לחלק בין זמן קצר לזמן ארוך, הן אמת כי דבר זה מצינו להט"ז ביו"ד סי' ק"ץ ס"ק מ', הנה שם הטיל הט"ז עוד תנאי אחר, שהוא דבר שאינו רגיל קצת, ע"ש:

וראה ראיתי בס"ד להרב בית הלל סי' צ"ח ס"ק א', שכתב אם היה דבר איסור דהיינו דם או שאר איסור באיזה מאכל, ואדם אחד אוכל אותו, ולא ידע שהיה בו איסור, ונשאר מן המאכל עדיין, ואח"כ אמר שלא הרגיש בו טעם הדם או שאר איסור, א"כ היה נראה דסמכינן אטעימה של ישראל זה, ואף שלא היה כונתו להרגיש רק אחר אכילה, אומר שלא הרגיש במאכל זה שום איסור, יש לסמוך עליו ולהתיר השאר, או שאכלו כולו ולהתיר הכלים עכ"ד. הנה הרב ז"ל פשיטא ליה מסברא דנפשיה, דסמכינן על דבריו ולא חיישינן להאי כללא דמלתא דלא רמיא וכו', ונ"ל דהאמת כן דסמכינן, ויש להביא ראיה לזה ג"כ מהך דסי' צ"ב סעיף ב' הנז"ל, ועיין לרבינו הכנה"ג שם בסי' צ"ח הגהב"י אות ב' שכתב, אם עבר וטעים אותו ישראל סמכינן עליה, והביא זה ג"כ מן דמשק אליעזר ע"ש. והא דנקיט אם עבר וטעים ולא אמר אם לפי תומו טעים, משמע דס"ל אם טעם לפי תומו דלא נתכוון לטעים אלא כדי לאכול, ולא ידע באיסור לא סמכינן עליה, משום האי כללא דמלתא דלא רמיא וכו' ולשיטתיה אזיל, מ"ש בס' ל"ה הגהב"י אות קט"ז, בריאה שנמצא בה מחט וכו' אשר הבאתי לעיל, דס"ל לא סמכינן, והיינו מטעם הכלל הנז':

ושו"ר למרן ז"ל בבדק הבית יו"ד סוף סי' קכ"ח, מ"ש בדין הקראים שאין מקבלים עדותם, משום דכל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, ע"ש. ואע"ג דהתם לא אתחזק איסורא, מ"מ התם יש לומר כחילוק הגאון נו"ב מה"ת סי' ט"ז, דבדבר שאינו מעלה על לבו שיש בזה איזה קפידא בשום פעם, כגון שוחט שלא למד הלכות שחיטה, ואומר אחר ששחט ברי לי ששחטתי יפה לא מהני, כיון שבשעת שחיטה לא ידע שיש קפידא בשום פעם בשהיה או דרסה וכו' ע"ש, וכיוצא בזה חלקתי אנא עבדא לעיל, והוי זה כדין גוי שנתגייר ומעיד על מה שהיה קודם שנתגייר ונתלמד, וזה פשוט:

והנה ראיתי להגאון שפ"ד בסי' י"ח ס"ק ח', שהביא מן הגאון פרי תואר שם, דאם ראוהו שנים עדים סמכינן עלייהו, והגאון שפ"ד נסתפק על אחד שראה ע"ש, והנה ספק השפ"ד נפשט מן התוספתא שהבאתי דמשמע רואה במעשה אחרים גרע טפי, ברם שנים עדים דנקיט הפר"ת, טעמא אחרינא אית בהו, דהתורה האמינה שנים עדים בכ"מ, ועל פיהם יקום דבר, ובהיכא דאיכא למיחש דמעידין בדדמי, הנה אע"ג דמצינו דשני עדים מהימני בעדות אשה בסי' י"ז אין הוכחה מזה, די"ל בעגונה הקילו, וכן מעדים זוממין שאומרים עמנו הייתם נמי אין הוכחה, דעדים זוממין חידוש הן, ברם איכא להוכיח מעדות זמן השנים בדיני חליצה שמעידין בשנה פ' ובחודש פ' ויום פ' נולד זה, שהם מעידים על קודם כמה שנים במילתא דלא רמיא עלייהו. והשי"ת ברחמיו וחסדיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.