רב פעלים/א/יורה דעה/ח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רב פעליםTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png יורה דעה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שאלה. במה שנמצא בשה"ט בדברי מרן ורמ"א ז"ל, בענין טרפיות וענין איסור והיתר של דם, או בב"ח וכיוצא איזה עניינים שהקילו בהם להתיר בהפסד מרובה, וכבר נתבאר בדברי האחרונים שיעור הפ"מ כמה הוא כל ענין לפי עניינו, אך נסתפקנו אם אירע דבר זה בבהמה או עוף, או תבשיל א' של שנים או שלשה או יותר שהם שותפים באותו דבר שדנין עליו, והן אמת דאיכא באותו דבר כולו שיעור של הפ"מ, אך לגבי כל חד וחד מן השותפין ליכא שיעור הפ"מ, אי אזלינן בתר אותו דבר שדנים עליו, או"ד אזלינן בתר בעלים, וליכא הפ"מ לכל חד וחד, ולא מקילנן בזה. יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה:

תשובה. ענין זה ממש הובא בפתחי תשובה, ביו"ד סוף סי' ל"א שכתב מסברא דנפשיה וז"ל, ואפשר דה"ה בהמה אחת והיא של שני שותפים, ואילו היתה של אחד היה הפ"מ, רק השתא שהיא של שותפים אין להקל, כיון דלכל אחד לא הוי הפ"מ, עכ"ל ע"ש. וכאשר אנא עבדא ראיתי דברי פתחי תשובה הנז' בהשקפה הראשונה נזכרתי בס"ד, דספק כזה ממש נמצא בברכי יוסף ח"מ סי' וא"ו אות וא"ו, שכתב יש להסתפק אם שני שותפין תבעו לאיש אחד, דחייב להם מן ממון השותפות שוה פרוטה, אי ב"ד נזקקין לדין זה, מי אמרינן חובת גברא לכל אחד מהשני שותפין חצי פרוטה, ונמצא דהוא דין חצי פרוטה לכל אחד, ואין ב"ד נזקקין לו, מידי דהוה אשני אנשים דעלמא, דכל חד טוען מאיש אחד חצי פרוטה, ויבואו שניהם לב"ד לתבוע מהאיש ההוא כל חד חצי פרוטה, דודאי אין ב"ד נזקקין להם, וה"ה נימא בשני שותפין. או"ד שאני הכא דממון אחד הוא מעסק השותפות, וכחד גברא חשיבי, וב"ד נזקקין להם, ע"ש:

והנה נראה, דספק דידן בענין הפ"מ דומה ממש לספק הגאון חיד"א ז"ל הנ"ז, אך מ"ש שם סברת מהרימ"ט בטענת שתי כסף, אין זה דומה לנ"ד, דיש לחלק חילוק פשוט, וכן כל הנך סוגיי שהביא שם אשר צווחי מנייהו על מהרימ"ט, והם מ"ש בכתובות דף מ"ו בבעיית רבי ירמיה שכר שניהם בפרוטה מהו, וכן מ"ש בקידושין דף ז' שתי בנותיך לשני בני בפרוטה, וכן מ"ש במציעא דף צ"ו שאל שתי פרות לעשות בהם בפרוטה, מכל. הנך מקומות ליכא הוכחה לנ"ד, דיש לחלק ביניהם חילוק פשוט, וגם גבי ענין המציאה דשלש שותפים, במציעא דף כ"ו בראה שנפל משלשה וכו', אע"ג דנראה דדמי לנ"ד עכ"ז התם שאני, משום דכתיב אשר תאבד ממנו, משמע דצריך שיהא פרוטה לכל אחד, וכמ"ש הגאון הלבוש, וכאשר כתב שם בברכ"י. ועוד יש חילוק אחר, ואין צורך להאריך בזה:

מיהו בספר מזל שעה להרב החסיד מהרש"ך ז"ל, בהלכות זכיה ומתנה דף נ"ז, נסתפק בשני שותפים שגנבו פרוטה מאדם אחד וכו', והביא ספק מהרימ"ט ז"ל שהביאו הגאון חיד"א ז"ל בברכ"י, ושוב כתב דמצינו קרוב לזה, והוא בעיא דלא אפשיטא בירושלמי שלהי פ"ג דסוטה, ע"פ ונמכר בגניבתו, דקאמר בגניבתו הוא נמכר ואינו נמכר ונשנה, ואתמר עלה בד"א בגניבה אחת, אבל בשתי גניבות נמכר ונשנה, ובעי רבי ירמיה גנב משל שותפות מה את עביד ליה, כגניבה אחת או כשתי גניבות, ע"ש. נמצא מסתפק אי ממון השותפים חשיב של גברא חד, או חשיב של תרי גברי, ולא אפשיט בירושלמי. ושוב הביא הוכחה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות בכורות, בשותפין שקנו בהמות ממעות השותפות, דהנולדים לאחר מכאן חייבין במעשר, דנחשבין כאיש אחד, ש"מ ממון השותפות הו"ל ממונא דחד גברא, ע"ש:

נמצא סברא זו דנקיט הרב פתחי תשובה בדין הפ"מ בפשיטות מדיליה, הנה היא באה לבית הספק בכמה ענינים, וגם בירושלמי נסתפקו דוגמת הספק הזה ולא אפשיט להו, ואם נבא לדון ע"פ סברת הרמב"ם ז"ל בהלכות בכורות הנ"ז, דמוכיח מיניה הרב מזל שעה ז"ל, דממון השותפות חשיב ממונא דחד גברא, צריך לדון בדין הפ"מ הנ"ז דלא בעינן שיעור הפ"מ לכל חד מהשותפין, וכן נמי יש לדון בספק הרב ברכ"י ז"ל, בענין ב"ד דאין נזקקין לפחות מפרוטה, דנזקקין לפרוטה של שותפין, דדנין כאלו הפרוטה היא דחד גברא, ונידון אשר נסתפקה בו הירושלמי יש לחלק בו:

והנה אנא עבדא נ"ל בס"ד, להוכיח בכל מידי דממון השותפים שהוא מעורב יחד, לא פלגינן ליה לחלקים כפי הבעלים שלו, אלא חושבין כולו חלק אחד, ודנין בו כמשפט חלק אחד שלם. ואמינא לה, ממ"ש בגמרא דמציעא דף ל"ד ע"ב, בהא דתנן שאל מחבירו בהמה או כלים ונגנבו, ותבעו חבירו ושילם, ולא רצה לישבע, ואח"כ נמצא הגנב, זוכה השואל בכפל, אבל אם נשבע ולא רצה לשלם, המשאיל זוכה בכפל. ובעי בגמרא, אם זה השואל שילם מתחלה חצי הקרן בלבד, וחצי השני לא רצה לשלם, אם זכה בחצי הכפל כנגד מה ששילם, או"ד כיון דלא שילם הכל אינו זוכה בכפל אפילו כנגד מה ששילם. ואת"ל לא קני כיון דלא שלם אלא חצי הקרן, אם שאל שתי פרות ושילם אחת מהן דוקא, מאי אמרינן כיון דפרה שלימה שילם קנה, או"ד כיון דתרווייהו חד פקדון הוו והוא לא שילם את שניהם, לא קני ליה כפילא כלל. ואת"ל גם בזה לא קנה השואל את הכפל, אם שאל משני השותפין ושילם לאחד מהן דוקא, מאי, ופירש רש"י ששלם לאחד מהן חלקו, שהוא חצי הדמים, מהו לקנות חלקו המגיעו מן הכפל, מי אמרינן הרי שילם לאחד מהן כל הקרן שלו, או"ד בעינן שישלם כל דמי הפרה. ואת"ל גם בזה לא קנה הכפל, אם שני שותפין שאלו ביחד פרה מאחד, ושילם אחד מהם חלקו המוטל עליו כולו, אם זוכה בכפל כנגד חלקו, או"ד כיון דשותפו לא שילם עדיין לא קנה זה את הכפל, ואסיק בתיקו, ע"ש:

ומזה יש ללמוד בעלמא, כל ממון של שותפים יש לו דין חלק אחד, כאלו הוא של אדם אחד, דאי אמרת דפלגינן לממון ההוא כפי הבעלים, שרואין אותו כאלו הוא חלוק ועומד חלקים כמספר הבעלים, א"כ מאי קמבעיא ליה בשואל פרה משני שותפין ושילם החצי לאחד מהן בלבד, דמאחר דרואין הממון חלוק ועומד, א"כ פשיטא שזכה בכפל שהוא כנגד הקרן ששילם לבעליו, כיון דזה לקח כל מה שיש לו מן הקרן, ואע"פ שהיה בתחלה חלקו מעורב ומשותף עם חבירו, מה בכך, והא אמרת כאלו הוא חלוק ועומד בפ"ע, ואין לו הצטרפות עם חלק חבירו, אלא ודאי בעלמא כל ממון של שותפים כשדנין עליו אנחנו רואין אותו הכל חלק אחד, כאלו כל הממון הוא של אדם אחד, ואחר ששאל על המשלם החצי וצידד אח"כ בדרך את"ל, להיות פשיטא לן דאם שילם החצי לבד לא קנה הכפל שכנגדו, אפילו בשתי פרות דחלוקין בגופן ושילם אחת מהן, אז אח"ז שאל כגוונא זו בשאל משני שותפין ושילם לאחד מהן, די"ל אע"ג דבעלמא פשיטא לן ממון השותפים חשיב חלק אחד, זה אינו אלא בעודו מעורב יחד, אך כאן דהוא שילם לשותף, נמצא נחלק הממון שנפרד זה מחלק חבירו בפועל שלקח חלקו בידים, וא"כ לא נשאר שום הצטרפות לחלק זה עם חלק האחר, וראוי שיזכה זה בכפל כנגד חלק השותף דפליג ליה, או"ד כיון דמעיקרא כשנגנבה פרה זו היתה משותפת, דנחשבת כולה חלק אחד, לכך אע"ג דאח"כ נחלקו ונפרדו חלקיה, שלקח זה חלקו בידים, לא זכה זה בחצי הכפל, דדנין פרה זו כפי מה שהיתה קודם שנגנבה, שהיתה כולה חלק אחד, ונמצא שילם חצי הקרן דפשיטא לן דלא קנה בכפל כלום. ואח"ז חידש בעיא אחרת, דאת"ל בכה"ג דנין על התחלת הפרה שהיתה חלק אחד, ונמצא זה שילם רק החצי ולא קנה הכפל, הנה אם היו שנים שותפין, ושאלו פרה אחת מאדם אחד, והשותף האחד שילם החצי המוטל עליו, ורק נשאר חלק המוטל על חבירו, מהו, מי אמרינן כיון דזה שילם כל מה שמוטל עליו זכה בכפל, או"ד כיון דעדיין לא נפטר לגמרי דהוא משתעבד נמי בשביל חלק שותפו לא זכה בכפל. נמצינו למידין לפ"ז מוכרח לומר, דפשיטא ליה לתלמודא, דבעלמא כל ממון של שותפין דנין אותו לחלק אחד, דאל"כ מאי קמבעיא ליה בחלוקה זו, היכא דשאל פרה אחת משני שותפין, וכאשר דקדקנו:

ודע דאפילו אם לא תפרש טעמי הבעיות ההם כאשר בארתי בס"ד, הנה ג"כ יוצא לנו הוכחה מן הגמרא דמציעא הנ"ז, דממון השותפים חשיב חלק אחד, לדעת כמה גדולים דס"ל כל דרך את"ל דנקיט תלמודא אפשטותא היא, וא"כ כיון דהכא בעי כששאל מן השותפין ושילם לאחד מהם, והדר בעי שותפין ששאלו ושילם אחד מהן, והדר בעי שאל מן האשה ושילם לבעלה, נמצא פשיטא ליה דשאל מן השותפין וכו', ובשותפין ששאלו וכו', דלא קנה הכפל, דחשבינן לכוליה ממונא חד היא. ולפ"ז נפשטו הני ספיקות של דין הפ"מ הנז', ושל פרוטת השותפין שנסתפק הברכ"י, דבכל הני נמי דנין את הממון דשותפין חלק אחד, ולא פלגינן ליה לפי הבעלים:

והנה לפי טעם הגאון הלבוש ז"ל בסי' רס"ב ס"ב, שכתב טעם אבידת השותפין שאין בה ש"פ לכל אחד דאינו חייב להחזיר, היינו משום דאע"ג דומצאתה איכא, אשר תאבד ממנו שיהיה שיעור שלם לכל אחד ליכא, ע"ש, ולפ"ד כתב הפסוק תיבת ממנו ללמדינו בכה"ג דבעינן שיעור שלם לכל אחד, הנה אם מצא טעם זה בדברי רז"ל, או באחד מגדולי הראשונים ז"ל, יש להוכיח מזה לכל הנך תרי ספיקי כך, מדאצטריך קרא למכתב ממנו גבי אבידה, ללמד דבעי שיעור שלם לכל או"א, ש"מ בעלמא אין הדין כן, אלא יצטרפו חלקי השותפים זע"ז, לדון אותם חלק אחד שלם:

אמנם עדיין צריכין להבין בדבר זה, דאם באמת ממון השותפים חלקיו מצטרפין זע"ז להיות נחשבין כולם חלק אחד, למה פסק הרמב"ם בהלכות בכורים פרק יו"ד הלכה י"ד, השותפין חייבין בראשית הגז, והוא שיהיה בחלק כל אחד מהן כשיעור, אבל חמש צאן בלבד של שני שותפין פטורים ע"ש. והלא לפי האמור, כל ממון שותפים חלקיו מצטרפין זע"ז, להיות נחשב כולו חלק אחד. והנה מרן ז"ל בכ"מ שם כתב וז"ל, נראה שהוא מדין חלה בנשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור, וצ"ע עכ"ל. וראיתי להגאון מחנה חנוך במצוה תק"ח, שהביא דברי הרמב"ם ז"ל, וכתב דהדברים תמוהים, דמוכח בש"ס דלרבנן שותפים ישראל חייבין, משמע אף דאין בכל אחד כשיעור, וכן בחלה מבואר שם דשותפים חייבין בכל ענין, וכ"פ הרמב"ם, ובכ"מ כתב דאפשר למד הרמב"ם מדין חלה ואין דמיון, וגם הכ"מ הניח בצ"ע. ונראה דהרמב"ם פוסק כר"א, אע"ג דרבנן פליגי, כיון דשקלינן וטרינן אליבא דר"א, כמבואר בש"ס אמר רבא מודה ר"א וכו' הלכתא כוותיה דאף בשותפות ישראל פטור, ואין חילוק בין שותפות ישראל לשותפות גוי, על כן פוטר הרמב"ם בכל ענין באין כל חלק וחלק כשיעור, אך ביש שיעור לכל אחד מצינו גבי חלה אף דשותפות גוי פוטר. מ"מ אם יש לישראל כשיעור חייב ולא מגרע השותפות, והכא בראשית הגז דאין לכל או"א כשיעור, דהו"ל שותפות, פסק הרמב"ם כר"א דאפילו שותפות ישראל פטור, וגבי אתרוג קי"ל דאתרוג השותפים אין אחד יוצא י"ח עד שיקנו זה לזה, דכתיב לכם, וחזינן דאפילו שותפות ישראל לא מקרי לכם וכו' ע"ש:

וראיתי להרב שו"ג ז"ל, בסי' של"ג ס"ק י"ח, שהביא דברי מרן ז"ל בכ"מ, וכתב וז"ל, ונראה דמ"ש מרן וצ"ע משום דגבי חלה כתב בב"י בסי' שכ"ו דדוקא שעירבן שלא מדעתן, אבל מדעתן חייב, והכא נמי הרי מדעתן נשתתפו, א"כ למה פטורין. ונראה דעת הרמב"ם הוא, כיון דהצאן גופות מוחלקות נינהו, אע"פ שנשתתפו מדעתן לא דמי לחלה, שקמח בקמח מתערב יפה יפה אפילו למ"ד דכיבש ביבש דמי, עכ"ל. ולפ"ד השו"ג אלו יש לדמות דין הפ"מ לדין חלה דחשיב הכל אחד ולא בעינן שיעור לכל אחד ואחד בהיכא דערבן מדעתן, וראשית הגז שהוא גופים מוחלקים שאני:

מיהו נ"ל בס"ד לומר, אע"ג דגבי ממון נחשב ממון השותפים חלק אחד, ודנין עליו כמשפט חלק אחד ממש, עכ"ז בדין של מצוה שאני, דכל היכא שאינו באין לדון באותו דבר לענין המצוה, בעינן שיעור שלם מכל צדדין, יען כיון דרחמנא יהיב שיעור למצוה, קפדינן בדבר של שותפים למבעי שיעור שלם לכל או"א, אע"ג דבעלמא חשיב ממון השותפים חלק אחד, שמצטרפין כל החלקים יחד זע"ז, שזה כלל גדול בתורה דין מצוה לחוד ודין ממון לחוד, ולכן בענין הפ"מ בדבר של שותפים, דכל שאנחנו באים לדון על אותו דבר לענין ממון דוקא, אזלינן בתר דין ממון בעלמא, דחשבינן לכל ממין השותפים גוף אחד וחלק אחד, וכן דין פרוטה של שותפים נזקקין ב"ד אליו, כי אנחנו דנים בו ענין של ממון, אבל כל היכא שאנחנו באין לדון באותו דבר ענין של מצוה, בעינן שיעור שלם לכל אחד. ולכן בראשית הגז פסק הרמב"ם בעינן שיעור לכל או"א, וכן באתרוג של שותפים בעינן שיעור שלם לכל או"א, ואי לא מקנו זה לזה חלקם אין יוצאים בו. וענין זה שאני אומר דין מצוה ודין ממון לחוד, הוא ידוע, דהא להרמב"ם ז"ל קטן שהגיע לעונת הפעוטות מקנה לאחרים מדרבנן, ועכ"ז בענין מצוה ביו"ט ראשון לא מקני, ואפילו בדיעבד אינו יוצא י"ח בהקנאה של קטן, וכן גזל מריש ובנאו דתקון רבנן דאין לו אלא דמיו, דלענין גזל אינו גזל בידו, ועכ"ז בדין מצוה אינו יוצא בו י"ח להרמב"ם, וכמ"ש ברכי יוסף א"ח סי' תרנ"ח אות ג' יע"ש. הנה כי כן אין להוכיח מעניינים של מצוה לענין נ"ד וכיוצא, שאנו דנין בו לענין ממון בלבד, וזה ברור:

ודע שבעת העתקת תשובה זו לשלחה למערכת הדפוס, בא לידי ספר הנחמד שדי חמד שחיבר הגאון מהר"ר חיים חזקיהו מדיני נר"ו, וראיתי בח"א דף קי"א שהביא דברי פתחי תשובה בענין זה של הפ"מ של שותפים, וכתב דיש לפקפק בזה, מדאמרינן במנחות דף ע"ו בחטין של לחם הפנים, שלא אמרה תורה ליקח סולת משום דחסה תורה על ממונם של ישראל, ואע"ג דאם תעריך ההפסד שיש בין סולת לחיטים נגד כל ישראל שהם שותפים בכל הקרבנות לא יגיע לכל אחד מישראל כדי הפ"מ, ואפ"ה הותר משום הפ"מ, וא"כ ש"מ בעלמא בדבר שהוא של שותפין, כל שבאיכות הדבר יש בו הפ"מ, אף דלגבי כל חד לא הוי הפ"מ, י"ל דחשיב הפ"מ, עכ"ד. ואחר הס"ר דבריו תמוהין, מה ענין זה לזה, הלא התם דמי לחם הפנים באין מן הלשכה דהיא גזא דהקדש, והריוח וההפסד מגיע להקדש שהוא חד, והן אמת שהדמים שבלשכה יוצאין ובאים מנדבתם של ישראל, אך אחר שהתנדבו נעשו הדמים של ההקדש, ואם יביאו חטין ולא סולת אין זה נוגע לכיסן של ישראל, אלא נוגע לכיס ההקדש, משא"כ דין הפ"מ הוא נוגע לכל חד וחד מן השותפין עצמן, שכל אחד מפסיד הוא בעצמו, כי זה הדבר הדנין עליו עתה הוא ממון של כל או"א מהשותפין. ועוד תמיה לי בדבריו, מה ענין שמטה להר סיני, ולא קרב זה אל זה כלל, דהתם רחמנא הטיל חובת מצוה על ישראל בתמידין ומוספין ולחם הפנים ושאר קרבנות ציבור, והם מצוה אחת על כל ישראל, אע"פ שדמי המצוה לא יגיעו לרבע פרוטה לגבי כל חד וחד מישראל, דאם תחלק דמי התמיד או לחם הפנים ושאר קרבנות לגבי כל חד מישראל, אינו נחשב לחלקו אפילו חלק אחד ממאה מן הפרוטה, דאין זה ממון בפ"ע כלל, דכך היתה הגזרה מעיקרא בתמיד אחד יוצאין כל ישראל י"ח, ובי"ב ככרות לחם הפנים יוצאין כל ישראל י"ח, וכן בשאר קרבנות, ואם ירצו להביא שני תמידין או כ"ד ככרות אין רשאין, והוא יתברך אשר הטיל המצות האלה של הקרבנות על כללות ישראל, גזר שיביאו חטים לצורך לחם הפנים ולא סולת, נמצא עיקר המצוה כך נתנה ובכך נגזרה, ומי שאמר שיביאו לחם הפנים אמר שיביאוהו מן חטים ולא מסולת, ואע"פ שנאמר חס על ממונם ולא גזר שיביאו מסולת יהיה מטעם שיהיה, הנה הוא יתברך גזר המצוה בזה האופן, ומה שייך דבר זה לענין דין הפ"מ, שהוא ענין הוראת ב"ד והשערתם וחששתם בדיני איסור והיתר דחשו ואסרו, ובהפ"מ לא חשו, דיש צד סברא לומר לא הקילו בהפ"מ אלא בהיכא דאיכא הפ"מ לכל חד וחד, ומה דמיון יש להשערת שכלם של חכמים עם דבר הגזור מאתו יתברך, שאמר להביא חטים, ולא החמיר עליהם להביא סולת, וזה פשוט:

עוד ראיתי להרב הנז' שם, שהביא מספר דרכי הוראה שאינו מצוי אצלינו, שכתב ראיה ברורה להקל בזה, ממתניתין דפ"ק דשביעית משנה ה', דתנן שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילם, נמצא מה שהותר מפני הפסד אין לחלק בו בין אם אותו דבר הוא של אדם אחד, או של שותפים, דאף בכה"ג חשיב הפסד, אף דאין לכל אחד שיעור הפסד הראוי להתיר בשבילו בלבד. והוסיף עוד להוכיח ממ"ש בר"ה דף כ"ז, וביומא דף ט"ל ומ"ד, התורה חסה על ממונם של ישראל, אף שהוא ממון שכל ישראל שותפים בו והוא הפסד מועט לכל או"א, ורק בהשתתפות הוי הפסד מרובה, עכ"ד. וגם דברים אלו הם תמוהים, ולא קרב זה אל זה, דהתם גבי שביעית עשו חכמים תקנה לחרוש בית סאה בשדה האילן, ותנן התם איזהו שדה האילן כל שלשה אילנות לבית סאה, וכנז' במשנה ב', נמצא התקנה לחרוש בית סאה תיקנו אותה בשביל שדה האילן, שהיא שדה שיש בה ג' אילנות, דכל היכא דאיכא ג' אילנות חשיבה זו שדה האילן, שתקנו לה החרישה, וכדי שלא תטעה לחשוב דלא מיקרי שדה האילן אלא רק יהיו השלשה אילנות של אדם אחד, אבל אם הם של שלשה בני אדם אינן מצטרפות אלו לשלשה בבת אחת, כדי שעל ידם תהיה נקראת אותה השדה שדה האילן שהתירו לחרוש בה בית סאה, לכך שנה לנו במשנה ה' שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן, וענין הצטרפות אינו ר"ל שיצטרפו להיות נחשבים שלשתן חלק של אדם אחד, דבאמת אין אנחנו צריכין לזה, אם נאמר שהם חלק אחד, ואם נאמר שהם שלשה חלקים, הכל שוה, אלא ענין מצטרפים דקאמר התנא היינו ר"ל מצטרפין להיות נחשבת השדה על ידם שדה האילן, דעבידו לה רבנן תקנה זו של חרישה דבית סאה, שלא תאמר כיון דהם כל אילן לאדם אחד אין שדה זו נקרא שדה האילן, שהיא של שלשה אילנות, אלא חשיבה שדה זו של אילן אחד, דהדין הוא לחרוש סביב האילן כמלא אורה וסלו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בביאור המשנה וז"ל, לפי שהם שלשה אנשים היינו חושבין שלא יצטרפו, וכל אחד מהם יחרוש סביבות אילנו כמלא אורה וסלו חוצה לו, ובא ללמדנו שיצטרפו, ע"כ. והשתא מאי הוכחה מייתי הרב מדין הנז' לדין הפ"מ, למימר ממון השותפים חשיב חלק אחד, דאין זה ענין האמור גבי שביעית, דהתם לא עבדי רבנן התקנה של חרישה בשביל בעל האילנות, כדי שנצטרך לצרף החלקים, אלא הצירוף כדי לחשוב אותה שדה בעלת שלש אילנות, שבזה נחשבת שדה האילן דעבדו לה רבנן תקנה, והראיה דאיתא בתוספתא שם בפרק ראשון הלכה ב', וז"ל שלשה אילנות של שלשה בני אדם והשדה של אחר, אע"פ שבעל השדה חורש מפני צורך שדהו ה"ז מותר, ופירש מ"ב וז"ל חורש מפני צורך שדהו ולא בשביל האילנות שהרי אינם שלו, מ"מ מותר ע"כ. וכ"כ חסדי דוד וז"ל, קמ"ל דאפילו שדה של אחר והוא החורש, דנמצא אינו מכווין אלא לקרקעו ולא לצורך האילנות, עכ"ז הואיל ומחזי שהוא לצורך האילנות שרי, וכן הוא בירושלמי, עכ"ל. נמצא אין ענין זה נוגע אצל הבעלים כלל, וענין הצירוף דנקיט במשנה הוא כדי לחשוב אותה שדה לשדה האילן שיש בה שלשה אילנות, ולא תימא שאלה השלשה יש להם דין אילן אחד, כיון שהם כל אילן לאדם אחד, וכאמור:

מה שהביא עוד הוכחה מן ר"ה דף כ"ז, גבי שופרות דתעניות אשר בבהמ"ק דהיו מצופים כסף, משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל, וכן ביומא דף ט"ל גבי קלפי דעבדי ליה מעץ ולא מכסף וזהב, וגם בדף מ"ד גבי מחתה משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל גם זו לאו שמא מתיא, וכאשר כתבתי לעיל, דבאמת אלו באין מגזא דהקדש דהוא חד, ומה דקרי לזה ממונם של ישראל מפני כי הדמים של ההקדש עיקרים הם מנדבתם של ישראל, ואם יהיה הרוחה או הפסד בעבור דברים אלו הכל נוגע להקדש, שכבר הביאו ישראל הדמים ללשכה, ונעשו כל הדמים כיס אחד של ההקדש:

איך שיהיה, העולה מכל האמור בנידון השאלה דהפ"מ, ובנידון הגאון ברכי יוסף ז"ל בדין אין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה, כיון דאנו דנין עתה בענין הממון, הנה ממון השותפים שהוא מעורב יחד לפנינו, צריכין אנו לדון אותו לחלק אחד, ולא פלגינן ליה כפי חלוקות הבעלים. וזה ברור. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.