ראשון לציון/ביצה/לט/א

ראשון לציון ביצה לט א

גמרא במים מים אין מלח לא כו' ע"כ לאו משום דהלכה כרבי יהודה קא שקיל וטרי תלמודא אליביה אלא משום דנפקא מינה לרבנן דאסרי אפי' במלח סדומית דאינה ניתרת גם במאי דפריך מקדירה לקדירה נפקא מינה ג"כ לרבנן דאסרי אפילו בעבה דאין רוטבו ניכר. וא"ת הא לא אצטריך לאשמועי' לרבנן כיון דאסרי מים בעיסה. י"ל כיון דמלח מועט הוא וכן מים בקדירה שאין ניכרים המים בה כמו בעיסה שנילושה במים סד"א דלא גזרו רבנן ויודו לו לרבי יהודה קמ"ל:

שם גמ' הגחלת כרגלי הבעלים נסתפקתי באפר אי אמרינן דדינו כגחלת או אמרינן דפנים חדשות באו לכאן וכאילו לא קנה שביתה אצל שום אדם ומיסתברא להכריע דפנים חדשות בא לכאן ודייקא נמי דקתני מתני' גחלת כרגלי הבעלים דמשמע דוקא גחלת הוא דהויא כרגלי הבעלים דבעינייהו קיימו עצים אלא דהוצתו ובערה בם אש משא"כ אפר דפנים חדשות באו לכאן לא ומאי דקתני שלהבת ככל מקום דמשמע דוקא שלהבת דלית בה ממש אבל אפר כרגלי הבעלים לאו מלתא היא דחי' קמ"ל בשלהבת הגם דעדיין היא כרוכה ככלים שקנו שביתה אצל בעה"ב וסד"א דאסי' קמ"ל דלא ואם הדליק נר ממנה הרי היא כרגלי זה שהיא בידו ואה"נ דכ"ש אפר שכבר מיקלא קלי להאיך דקנה שביתה אצל בעל הבית דינו ככל מקום והא מיהא פשיטא לי דנולד בי"ט כגון ביצה ועגל הרי הוא כרגלי הבעלים דסוף סוף היה בין השמשות של עי"ט בעולם ולא דמי לאפר שלא היה בעולם והא למה זה דומה למי גשמים דתניא בעירובין דף ו' גשמים שירדו בי"ט הרי הם כרגלי כל אדם למאי דס"ד הש"ס לאוקומה דלא כרבי אליעזר יעש"ד. ומיהו איכא לצדד בהא מלתא סוף סוף באו מדבר דקנה שביתה אצל הבעלים מערב י"ט והא מיהא פשיטא מההיא דתנן לקמן בור של עולי בבל כרגלי הממלא ואוקמוה דהוי כנכסי הפקר. הרי דהגם דלא קנה שביתה מעי"ט עשו בו רבנן דליקני שביתה מעת שזכו בו בעלים ואפילו בי"ט ומינה לאפר זה דכיון דברשות בעליו הוא הגם דנימא דפנים חדשות באו לכאן ליקנו שביתה מהשתא וליהוו כרגלי הבעלים מידי דהוה בור של עולי בבל ומאי דמיבעיא לי היא בהיכא דלא זכו בהם הבעלים וכגון שהדליק לעצים במקום מופקר וזכה אחר ברמץ אי נמי אפקיה מרשותיה מקמי שריפה אי הוי כרגלי המוציאו והוו כגשמים שירדו בי"ט דהם כרגלי כל אדם שיזכה בהם ראשון ואולי דהיינו חידותא דדינא דקתני מתני' גחלת כרגלי הבעלים פשיטא מאי שנא מכליו דאצטריך תנא לאשמועי' ודוחק לומר דרישא אגב סיפא נקט אלא אתא לאשמועינן דוקא גחלת אבל רמץ משכחת לה דהוי כרגלי המוציאו ועיין בדבור דאחר זה:

שם גמרא והא תניא כו' דאדוייה אדויי ע"כ. פי' רש"י דאביי לא ס"ל בקיסם משום דמועט הוא וממהר לכבות אי נמי רבותא כו' ע"כ לדרך הראשון קשה אם כן כדקאמר הש"ס שלהבת פטור היכי משכחת לאביי מיהא מאי קא בעי כיון דאפקיה בקיסם. ואולי דלאו לענין דינא קאמר אלא לענין מציאות דלא מצי להוציא שלהבת בקיסם דתכף הוא כבה. אלא דאין דברי רש"י בתחילת דבריו סובלים זה ודרך שני עיקר בדברי רש"י והרמב"ם בפי"ח מהלכות שבת כתב וז"ל גחלת כל שהוא והמוציא שלהבת פטור עכ"ל. מדכתב גחלת כל שהוא משמע דוקא דבר דמיקרי גחלת כגון של עץ או של מתכת ואפי' מתכת שאינו קשה דאל"כ תיפוק ליה דחזי לעשות ממנו דרבן קטן כדאמרינן בפ' רבי עקיבא אלא כשאינו קשה וחממו הרבה עד שנעשה כגחלת שיעורא בכל שהוא. ותדע דכתב רמב"ם בפ"ט מהלכות שבת וז"ל המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת כו' ע"כ. הרי דמתכת נמי מיקרי גחלת ונכלל בדין גחלת כל שהוא אבל חרס אי אפשר שיקרא עליה שם גחלת אפי' יסיקנו ואין נכלל בכלל גחלת שכתב רמב"ם וכפ"ז פסק רמב"ם כר"ש. תו אית לן למידק בדברי רמב"ם אמאי לא כתב היכי משכחת שלהבת דהא תלמודא בעי לה בעויי והוצרך לשנויי באדוייה כ"ש דהו"ל לרמב"ם להשמיענו. ולפום מאי דכתיבנא דפסק הרב ששת אתי שפיר משום דמאי דבעי הש"ס היכי משכחת לה לא קאמר הכי אלא לס' אביי אבל לס' רב ששת כגון דשייף משחא ותלי ביה נורא ואפקיה ולהכי לא כתב הרמב"ם ז"ל הך דאדייה לומר דבכל גוונא דהוי דאפיק שלהבת פטור אבל אסור אלא דקשיא לי דהא קי"ל הלכה כבתראי ואביי איהו בתרא מרב ששת ואולי דרמב"ם דייק למתני' דקתני המוציא גחלת חייב דמשמע כל שהוא ודייקא כר"ש והיכא קי"ל הלכתא כבתראי במלתא דפליגי בסברא אבל בהיכא דפליגי בפי' דמתני' לא אזלינן אלא בתר מאן דמשתמעא מתני' שפיר כותיה וכיון דפשטא דמתני' משתמעא שפיר כרב ששת הכי נקטינן ועיין מ"ש לקמן דף מ' ד"ה שאני עברא דדשא ודע דבכולהו בבי דקתני בברייתא בגחלת איכא בכל חדא חידותא דגחלת כרגלי הבעלים לומר דוקא גחלת אבל אפרה לא וכדכתיבנא בסמוך לזה אפי' כל שהוא חידותא דגחלת של הקדש לפי דגחלת דפקעא מעל המזבח אין בה מעילה אצטריך לאשמועינן דשל הקדש פי' של בדק הבית וכמ"ש הרמב"ם הלכות מעילה פ"ב וז"ל גחלת שפקעה מעל המזבח בין לפני חצות וכו' לא נהנין ולא מועלין אבל גחלת של קדשי בדק הבית מועלין פי' והשלהבת לא נהנין ולא כו' ע"כ. הרי דגחלת של הקדש שניא משל מזבח והיינו חילוק דגחלת דהקדש. וחילוק דגחלת של ע"ז לומר דוקא גחלת אבל אפרה מותר וכדמשמע מדברי רמב"ם בה' ע"ז פ"ז שכתב וז"ל ע"ז ואשירה שנשרפה אפרה אסור בהנאה וגחלת של ע"ז אסורה והשלהבת מותרת מפני שאין בה ממש ע"כ. מוכח מדברי רבינו דדוקא ע"ז ואשירה שנשרפה הוא דאסור אפרה אבל גחלת של ע"ז לא וחידותא דדינא דהמוציא גחלת הוא לומר דבכל שהוא וחידוש דגחלת דמודר הנאה נראה דקמ"ל דהגם דאינו נהנה אלא משלהבתה כיון דהיא כרוכה בהדי גחלת אסורה והא מלתא שמעינן לה מהאי בבא ומינה לכולהו בבי דהגם דאינו נהנה אלא משלהבת כיון דכרוכה בגחלת אסורה ודכותה אמרו בברייתא דאסרו לברך על שלהבת של ע"ז. והרי"ף והרא"ש השמיטו הברייתא דשלהבת בכל שהוא ומאי דאתמר עלה אולי דאינהו נמי ס"ל דפשטא דמתני' דהמוציא גחלת אפילו בקיסם משמע וכדפי' בדעת הרמב"ם א"נ משום דחידושא דחייובי לא קא מייתו להו ואיסורא הא שמעי' להו מדקתני ושלהבת פטור וקמ"ל כל פטור בשבת פטור אבל אסור ולחידושא דכל שהוא לא אצטריך דכל איסורי דרבנן לית להו שיעורי דכל שהוא:

שם גמרא ושל עולי בבל כרגלי הממלא. משנה זו פסקה הרמב"ם בפ"ה מה' י"ט וז"ל בור של יחיד כרגלי בעליו ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר ושל עולי בבל שהם מסורים לכל כרגלי הממלא מהם מוליך למקום שהוא מהלך ע"כ. וכתב עליו וז"ל זה שיבוש כמו שכתבתי למעלה ע"כ. ולמעלה באותו פרק אמאי דכתב הרמב"ם ז"ל רוב חפצי הפקר הרי הם כרגלי מי שזכה בהם ע"כ כתב הראב"ד וז"ל טעה במשנתינו ושל עולי בבל כרגלי הממלא ע"כ. וכבר כתב ה"ה מה שיש להקשות על דברי הראב"ד מפשטא דגמ' דעירובין דקאמר להדיא הש"ס דלא אורינן הלכה כר"י בן נורי אלא לקולא ולא לחומרא יע"ש. ובעיני יפלא איך יטעה בזה הראב"ד דאפילו כל דקרי בבי רב לא יטעה בהכי ולא מצא ה"ה ז"ל זכות ללמד אלא דהק' להרמב"ם ממה שהיה בזכרונו ולא היה לפניו הגמרא. ואני אומר דהראב"ד דעת אחרת עמו בפי' הסוגייא ואין קושיא עליו והילך לשון הגמרא אמר ר"י בר אידי אמר ריב"ל הלכה כר"י בן נורי א"ל ר' זירא לר"י בר אידי בפי' שמיע לך או מכללא שמיע לך מאי מכללא דאמר ריב"ל הלכה כדברי המיקיל בעירוב ותרתי למה לי אמר ר' זירא צריכי דאי אשמועי' הלכה כר"י בן נורי ה"א בין לקולא בין לחומרא קמ"ל הלכה כדברי המיקיל בעירוב ולימא הלכה כדברי המיקיל בעירוב כו' איצטריך סד"א ה"מ יחיד במקום יחיד כו' אבל יחיד במקום רבים אימא לא צריכא ע"כ. ופרש"י לקולא כגון אדם ישן כו' לחומרא כלי הפקר כו' יע"ש. לכאורה מוכח להדיא דלא אמרינן הלכה כריב"ן אלא לקולא. וקשה היכי קאמר הש"ס הלכה כדברי המיקיל בעירוב למה לי והא אצטריך לשאר הלכות דעירוב דהלכה כמיקיל ולזה כתבו התוס' דניחא ליה למיעבד צריכות בהא מלתא עצמה אלא דק' דילמא מאי דקאמר הלכה כריב"ן אכולה מלתא דריב"ן אתמר בין אשביתת אדם ישן בין אשביתת נכסי הפקר דכל דבלא דעת עצמו וגם בלא דעת אחרים עליו קנה שביתה במקומו והגם דאיכא צד חומרא שאם ערב אינו יכול להוליכו יותר מאלפים עכ"ז זיל לאידך גיסא איכא קולא לאחרים ומאי דאצטריך ריב"ל לומר הלכה כדברי המיקיל בעירוב הוא לשאר דיני עירוב דהלכה כמיקיל אכן פי' דסוגייא כך הוא צריכי דאי אשמועי' הלכה כריב"ן ה"א בין לקולא כו' פי' ה"א דמאי דאמר הלכה כר"י בן נורי לאו משום דעירובין דרבנן נינהו ואזלי' בהו לקולא אלא דאה"נ אי הוה לחומרא נמי ואז לא הוה גמרינן לשאר הלכות עירובין דאזלינן לקולא מהכא קמ"ל הלכה כדברי המיקיל בעירובין דבכל מחלוקת דפליגי בהלכות עירובין הלכה כדברי המיקיל ואצטריך הלכה כריב"ן לומר אפילו במקום רבים ולעולם מאי דאתמר הלכה כריב"ן אכולה מלתא אתמר והגם דאיכא צד חומרא כההיא דנכסי הפקר עם כל זה הא איכא קולא זו היא שיטת הראב"ד בפי' הסוגיא ודעת הרמב"ם כפשטה דסוגיא וא"נ סבר כפי' הראב"ד עכ"ז כיון דסתם משנה דהכא דתנן בור של עולי בבל דקיימא כרבנן וגם מדאמוראי ר"נ ורב ששת שקלי וטרי אליביה וגם רבא ש"מ דהכי הלכתא ודלא כרבי זירא בכולה מלתא שאמר:

שם גמרא רמי ליה כו' בור של יחיד, כו' פי' והגם דבור אינו מעין עכ"ז הוה ס"ד דאפי' מושך דגם בריכות מים של גשמים לפעמים הם נמשכין וחידש לו דדוקא במכונסים אבל בנמשכים הגם דהוו מי גשמים שאינם נובעין הרי הם כנהרות דקתני בברייתא כרגלי בני אדם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף