ראשון לציון/ביצה/לח/ב

ראשון לציון ביצה לח ב

גמרא רבא אמר תבלין כו' רש"י ז"ל פי' דלא פליגי אמוראי. והתו' כתבו על דברי רש"י שהוא דוחק ופי' ז"ל דלרבא ה"ה מלח ומים דלא בטלי כו' יעש"ד ודבריהם דחוקים דלפי זה עיקרא דמלתא דהו"ל לאשמועינן רבא הוא במלח ומים דהוי חידוש ולא בתבלין. ולדידי חזי לי דרבא קאמר דמשום תבלין גזרו כיון דתבלין לא בטלי משום דלטעמא עבידי היינו טעמא דאסרו מים ומלח אטו תבלין דבהכי מיחייף ולא מטעם שיעשו עיסה בשותפות דלא אתי למטעי ממים לשותפות עיסה ואתי רב אשי ואמר טעמא אחרינא משום דהו"ל דבר שיל"מ ומשום דלפום האי טעמא אם היה צריך לאכילתו ברחוק ובמקום זה לא היה צריך לו גם היה נפסד התבשיל אם היה מתעכב עד למחר דבזה לא הו"ל מתירין לא אסרינן להכי לא יהבו אביי ורבא האי טעמא אמתני'. אלא דקשה א"כ דלרב אשי אם היה תבשיל שנפסד שרי אם כן הו"ל לרמב"ם למיהב טעמא הכא דהוי מטעם דיש לו מתירין כדי שנדע דבהיכא שנפסד שרי דהא קי"ל הלכה כרב אשי ואולי דלרב אשי נמי בכל גוונא אסיר דלא פלוג רבנן. ואביי ורבא לא ניחא להו למימר הכי ויהבי טעם כללי. ומהכא שמעינן דכל דאסרינן דבר שיש לו מתירין הגם דלפעמים מתקלקל ואין לו היתר לא פלוג רבנן וזה דלא כהרשב"א והמרדכי ז"ל שכתבו דדבר שיש לו מתירין שאנו אומרים דלא בטיל כחמץ בפסח אי הוי תבשיל דנפסד שרי ועיין מה שכתב בים של שלמה בפר' כל הבשר והתו' כתבו דמאי דאמרינן דבר שיל"מ לא בטיל דוקא במין ומינו אבל במין ושאינו מינו בטל ורב אשי דקאמר הכא דהו"ל דבר שיל"מ משום דחשיב ליה כמין ומינו יעש"ד. ולי נראה דהגם דבירושלמי מחלק בהכי רב אשי פליג אהך דירוש' וסובר דלא שנא מין ומינו ולא שנא מין בשאינו מינו והלכה כר' אשי וכן היא דעת רמב"ם דכתב בפ"א מה' חמץ ומצה וז"ל חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין בשלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא ע"כ. ובפט"ו מהל' מאכלות אסורות כתב וז"ל לפי שהוא דבר שיל"מ שהרי אחר הפסח יהיו כל התערובות מותר ע"כ. הרי דדבר שיל"מ אסור אפי' בשאינו מינו וטעמו ז"ל משום דרב אשי הכי סבר מדתלה טעמא דאיסור מים ומלח בעיסה מהאי טעמא וכיון דכן הגם דבירושלמי מחלק בהכי לא חיישינן ומה שישבו התו' בדברי רב אשי הם דברים רחוקים ודחוקים וכדברי הרמב"ם עיקר גם מוכח מדברי רמב"ם דלא מחלקינן באם נפסד התערובת מדלא מחלק וכדכתיבנא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף