ראשון לציון/ביצה/כה/ב

ראשון לציון ביצה כה ב

גמרא אורח ארעא קמ"ל פי' רש"י וז"ל ולא משום איסור טריפה והתוס' ז"ל הקשו דבסמוך משמע שיש איסור בדבר דאמר נטיעה מקטע' רגליהון דקצבייא. ותירצו דהגם דליכא איסור דבחזקת התר עומדת מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל נענש על השוגג כו' יע"ש וקשה למה יענש אם התורה התירה לו לאכול ואמרה היתר הוא זה חשיב אנוס עפ"י הדיבר. תו קשה לדבריהם ז"ל אמאי קא מייתי הש"ס סעד לאורח ארעא קמ"ל דתניא לא יאכל אדם שום כו'. דכל הני דקתני בברייתא ליכא שום מיחוש איסור הו"ל לאתויי דרמי גופיה והגם דאיכא לשנויי דמההיא דרמי איכא למימר דאיסורא קא' ודלא כרב הונא להכי מייתי הש"ס דאורח ארעא קמ"ל ודלא תימא אייתו רבנן לאולופי אורח ארעא הגם דלא הוי חיובא דדינא להכי מייתי דכוותה דתניא לא יאכל אדם שום וכו' הרי דתנא אתא לאורועי מלתא דאורח ארעא והא נמי דכוותה אלא דס"ס פשטא משמע דהא דמיא להא וכי היכי דליכא מיחוש איסור הא נמי דכוותה והנכון אצלי דהאוכל מבהמה שנשחטה דבחזקת היתר עומדת פשיטא דלית ליה שום עונש ואפי' תמצא טריפה דרבנן שרו ליה ואורח ארעא דקאמר הש"ס דמי ממש לההיא דלא יאכל שום מראשו וכפי' רש"י. וההיא דנטיעה מקטעת כו' לא כפי' רש"י דממהרין לאכול על חזקת היתר דאמור רבנן אלא דמי לכל הני דאתאמרו בהדה דעבדי ממש עבירות רשיעיא שהם הגזלנים ובועלי נדות ועובד ע"ז הא נמי דכוותה דבהדייהו מיתנייא ואף גם זאת דקאמר בהדי קצבייא בועלי נידות ואתרוייהו קאמר נטיעה מקטעת כו' והיכי תקטע הנטיעה רגלי אוכלי בהמה שהלכה מותר לאכול ממנה בשוה עם בועלי נדות דחייבי כריתות אלא ודאי דכי היכי דכולהו עוברים אדאורייתא הא נמי עברי אדאורייתא ובשביל הנא' ממון כשרואין דבר המטריף חיישי שמא יטריפנה החכם ומעלימים אותה ממנו ומאבדין אותה ומעשים בכל יום שהקצבים חוששין להפסד ממון וכשרואין סרכא או בועה מאבדין הריאה או חותכין מקום הטרפות ולזה אמר נטיעה מקטעת כו' דה' גזר שיאבדו פירות ג' שנים להדיא משום איסור והם עומד בפניהם מיחוש ממון ואוכלים האיסור וה' עשה ענין הערלה כדי שיהיו בני אדם להדיא מאבדין ומשליכין הפירות לבזות בעיניהם האיסור הגם שיש הפסד ואין שייכות למימרא דרמי דלעיל עם מימרא דהכא דחצובה כו' ודנטיעה כו' אלא הש"ס הואיל והביא הך דרמי הביא הא נמי וכן דרך הש"ס שוב בא לידי דברי המדרש דמפרש נטיעה מקטעת רגליהון דקצבייא שאין ממתינין לבהמה עד שיתמצה דמה ע"כ. וזה מוסכם לפירושינו ועיקר. וראיתי להרא"ה בחידושיו שכתב אחר שהביא דברי המדרש וז"ל איברא דבמדרש מפרשי לה וכו' אבל אנן ודאי הכא לאו הכי קאמר אלא רמי בר אבא כשמעתיה דלעי' ומשום בדיקה אתי עלה עכ"ל ואני אומר דודאי דה"ק דאי אמרינן כשמעתיה דלעיל כבר הקשינו ודחינו לה זולת אי אמרינן דרמי פליג אדר' הונא וסובר דלאו בחזקת התר עומדת בזה ודאי דמפרשי' לה כשמעתיה דלעיל דהא עבידי איסורא ותלמודא לאו הכי סביר מדמוקי למלתיה דרמי משום אורח ארעא אלא אי אמרת דמכח מימרא בתרייתא דרמי דנטיעה מקטעת כו' מהדרינן לפרושי מלתיה דרמי דפליג אדרב הונא ואידחייא שינוייא דתלמודא דאורח ארעא ולאו מלתא דכיון דמצינן לפרושי דרב חמי כדקאמר במדרש ומשוינן ליה אדר' הונא דהוי הלכתא והראיה מדפריך הש"ס עליה מינה וכדמדייק ממתניתין אמאי מפרשי' ליה פירושא אחרינא ומסקינן לה דלא כהלכתא אלא ודאי דכדברי מפרשי' ועיקר:

שם גמרא ת"ר אין הסומא יוצא כו' ע"ס הסוגיא. מוכח מהסוגיא דלא שרינן לכתופי אפי' צבור צריכי ליה אלא משום ביעתותא או משום דוחקא דציבורא. והרמב"ם בפ"ד מהל' י"ט כתב וז"ל ואין יוצאין בכסא אחד האיש וא' האשה שלא יעשה כדרך שעושה בחול ואיש שהיו רבים צריכים לו יוצאים בכסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף אפילו באפיריון ע"כ. מוכח מדבריו דכל דצריכין לו רבים מוציאין אותו על הכתף ואפילו אין הכרח בדבר לא ביעתותא ולא דוחק' דציבורא. ומן הגמרא לא מוכח הכי וה"ה העלים עין מלישב זה ומרן בכ"מ כתב וז"ל ונראה שטעמו משום דאמרי' בש"ס אמימרא כו' אי נמי משום דוחקא דציבורא אלמא דאיש שרבים צריכים לו שרי לכתופי כי היכי דלא לידחקו ליה ציבורא וה"ה מאיזה טעם אחר שיהיה כו' יע"ש וק' לדבריו דהא סוף סוף בעי טעמא אחרינא לבד טעם ציבור צריכין לו או משום דוחקא דציבורא או טעמא אחרינא ולמה הרמב"ם ז"ל לא התנה לענין כיתוף דבעי' דאיכא דוחקא דציבורא או טעמא אחרינא תו ק' להרי"ף אמאי השמיט דוחקא דציבורא דעליה תלא זייניה מרן ז"ל לומר דפסק כהך לישנא דדוחקא דצבורא. ונראה לומר בהביט קודם למאי דכתב הרמב"ם ז"ל יוצאין בכסא אחריו שנראה שמפרש מאי דקתני ברית' אין יוצאין בכסא היינו שלא יצאו בכסא אחריהן ולכאורה מהש"ס לא משמע הכי דקאמר אנא אפיקתיה לרב הונא אנא אפיקתיה לשמואל דמשמע דלאו אכסא לחודיה קאי וי"ל דטעם הרמב"ם הוא מדקאמר הש"ס בסמוך ובלבד שלא יכתף ופירשה הרמב"ם דמוציאין אותו על הכתף ולא ניחא ליה לפרושה כפי' רש"י שמניח זה ידו על כתף חבירו וחבירו וכו' דא"כ הול"ל ובלבד שלא יכתפו דעל הנושאים קאי דהרי הנישא נישא על זרועותיהם של המכתפין זה על זה אלא ודאי שפי' לא יכתף היינו לא ישאוהו על כתיפם א"כ בלא כיתוף היכי דמי לזה פירש שנושאין הכסא אחריהם ואין הכוונה בזה לומר דכיתוף אסיר דהרי גמר אומר ומוציאין אותו על הכתף אפי' באפריון. ומהשתא מאי דאיתמר אנא אפיקתיה לרב הונא וכו' אנא אפיקתיה למר שמואל כפשטא דהיינו על הכתף ממש. וראיתי מי שתמה על הרמב"ם שפי' יוצאין בכסא אחריו והגיה תיבת אחריו ולדבריו צריך ג"כ להגיה תיבת יוצאין ואין אלו אלא דברי הבל שלא עמד בסוד דעת הרמב"ם ז"ל כמו שפירשנוהו. ולפום מאי דפרישנא הרי מעשה דהוציאו לרב הונא ולמר שמואל בכיתוף וקאמר הש"ס ג"כ דסמכו רבותינו וכו' והיינו פסקיה דהרמב"ם דפסק דמוציאין אותו אפי' על הכתף ומאי דקאמר ר' זריקא ובלבד שלא יכתף כו' לא קיימי' הכי אלא כהנהו עובדי כו' דאפי' בכתף שרי למי שצבור צריכין לו ותו כד דייקינן הך דרבי זריקא לכל מאי דמצינן לפרושי במלתיה הוי ודאי פליגא אסתמא דתלמודא דהא מאי דבעי כסא מה אתון ביה סובל ג' דרכים הא' הוא דלא בעי אלא בהיכא דרבי' צריכים לו דבאין רבים צריכין פשיטא ליה דאסיר מדתניא להדיא ואין יוצאין בכסא והכי קאמר כסא מה אתון ביה אם רבים צריכים לו מותר או אסור ולא ידע להנך עובדי דמייתי הש"ס ומשני ליה ובלבד שלא יכתף פירוש דהגם דרבים צריכים לו אסור לכתף וכפי הוי דלא כהנך עובדי דמייתי הש"ס דאנא אפיקתיה דמשמע בכיתוף ודרך זה מוקשה הוא חדא אם לא ידע שום עובדא מהנך דמייתי תלמודא אלא בריתא דאסרה כסא מנא ליה לחלק בין רבים צריכין לאין רבים וכו' ולו יהיה דנימא דנסתפק בדעתו על מי סמך שיבין שאלתו דקאמ' מה אתון ביה והרי בריתא אסרה סתם והכי הו"ל לשיולי כסא למי שרבים כו' מה אתון ביה ותו ר' זריקא דמשיב ובלבד כו' במה ידע דעל מי שרבים כו' קא בעי והיכן נרמז במלתיה דר' זריקא דמיירי ברבי' צריכין. ותו ק' מאי דקאמר תלמודא והא ילתא דנפקא באלונקי ומשני שאני ילתא דבעיתא אם הבעיא אינה אלא במה שהרבים צריכים לו לילתא מה צורך לרבים בה וכי היא היתה דורשת וא"כ אפי' בעיתא מי שריא. ומ"ש התו' דילתא שבת ראש הגולה כו' דוחק ומחמת ב' קושיו' אלו מסלקין אנו דרך זו ויש עדין לפנינו שני דרכי' א' אם יש איזה התר בכסא או בכל גוונא אסיר ואפי' רבים צריכין לו דאפשר דעד השתא לא הוה ידע היתירא דרבים צריכים לו. ודרך הב' הוא פשיטא בהיכא דרבים צריכים לו דשרי ולא בעי אלא אם יש התר ליחיד ודרך זה נחלק לב' דרכים א' הוא דהוה ידע לבריתא דאסרה וקא בעי אי בכל גוונא אסרה ואפי' בהוצאת כסא אחריו או דוקא בכיתוף ודרך שני דלא הוה ידע הבריתא ונסתפק משום דהוי עובדין דחול אי אסרינן ליה או לא ואמר לו ר' זריקא ובלבד שלא יכתף הנפרש כפי הדרכים שפירשנו בשאלה אם נאמר דבעי אם יש שום היתר בכסא ואפי' למי שרבים צריכים לו מדלא קא מפליג אלא בכיתוף. משמע דלא שנא ליה רבים צריכין לו לאין רבים צריכים לו וכולה מלתא תליא בכיתוף אי איכא כיתוף אסיר אפי' למי שרבים כו' ואי ליכא כיתוף שרי אפי' למי שאין רבים כו' והא ודאי הוי איפכא מסתמא דתלמודא דבסמוך דמפליג בין רבים צריכין לאין רבים כו' ולדרך הב' דלא קא בעי אלא למי שאין רבים כו' אהא חשיב ובלבד שלא יכתף פי' דאם אין רבים צריכים שרי כל דהוי בלא כיתוף ומשתמעא מלתא ממילא דבריתא דקתני אין יוצאין הוא בכיתוף דוקא, והנה בין לדרך ראשון בין לדרך שני אין אנו צריכין לאוקומי דילתא הוו צריכין לה רבים דאפי' אין רבים צריכין אי בעיתא שפיר דמי. אלא דלדרך שני משמע לכאורה דלא פליגא האי דרבי זריקא אדבסמוך דלא מחלקינן בין רבים צריכים לאין רבים כו' אלא בכיתוף אבל בלא כיתוך שרי אפי' אין רבים כו' ולפי זה לא ק' להרמב"ם להתיר כיתוף ברבים צריכין לו אבל ק' אמאי לא היתר בלא כיתוף למי שאין רבים כו' וכתב סתם ואין יוצאין כו' והיה נראה לומר בדקדק דקדוק א' בדברי הרמב"ם אמאי לא כתב בחלוקת האיסור תיבת אין יוצאין בכסא שהכונה היא אחרי ולא פי' אלא בחלוקת ההיתר לבסוף כשאמ' ואיש כו' יוצאין אחריו כו' ואין זה דרך נכון ומכח זה הייתי רוצה לומר דרישא דאסרי לאו בהוצאת כסא אחריו אפי' בלא כיתוף אסר דלא כן דבלא כיתוף שרי וכרבי זריקא אלא בכיתוף הוא דאסר ולהכי לא אמר ברישא כסא אחריו ובסיפא כשהזכיר ההתר אמר החלוקה שבה אסר ברישא והיא מוציאין אותו על הכתף כו' ומה שהזכיר יוצאין בכסא אחריו בדרך לא זו אף זו והכי קאמ' ל"מ שמוציאין כסא אחריו ולעולם חידוש הפרש שבי רבים כו' לאין רבים כו' הוא הכיתוף. אלא דאין רצוני להכניס בדברי ר' כל כמין פירושים אלו דפשיטא שאם היתה דעתו כן הי"ל להזכיר ברישא בחלוקת האיסור הכיתוף ויאמר אין מוציאין על הכתף כו' ואיש כו'. גם פשטא דמלתא לאו הכי היא. אלא ודאי דלא פסק רבינו להתיר באין רבים כו' אפי' בלא כיתוף וטעמו משום דאפי' לדרך זה ר' זריקא הוי הפך דברי תלמודא דבסמוך דאי תימא דבלא כיתוף שרי אפי' אין רבים כו' א"כ כד שלח ליה ר' יעק' בר אידי לר' יאושע זקן א' היה כו' וא"ל אם רבים צריכים לו כו' ע"כ אמאי טרק גלא באפיה דאי אין רבים וכו' אסיר ואמאי והא שרי בלא כיתוף וההיא בלא כיתוף הוה מדלא אמ' דיצא באלונקי אלא בגלודקי דהיינו כסא שלו אלא ודאי דאפי' בלא כיתוף אסיר כל דאין רבי' צריכין לו ולהכי החליט הרמב"ם לאסור כל שאין רבים כו' אפי' בלא כיתוף. נמצינו אומרים דלכל הדרכי' שיכולין לסבול דברי ר' זריקא הוי הפך מאי דקא' בסמוך ולא פסקי' כוותיה וא"ת אמאי לא פריך אדרבי זריקא מהנהו מימרי דבסמוך דמוכחי דלא כוותיה וכמו שהק' מילתא י"ל משום דהוי מלתא דפשיטא דהוי דלא כוותיה ואדחייא דר' זריקא מקמייהו וכן דרך הש"ס דלא טרח לאקשויי כל כמין דין דפשיט' דפליג ומאי דפריך מילתא כו' דע דלאו חד סתמא דתלמודא נינהו אלא סתמא קמא דפריך והא שלח ר' יעקב כו' הוא סתמ' חד וההיא דרב נחמן ומאי דאתמר עלה הוי ישיבה אחרינא וכן הוא דרך דרבינא ורב אשי דהוו מסדרי תלמודא מאי דאתמר בישיבות כמות שהם ומסדרי להו בגמרא ובהך ישיבה אתמ' כל הך שקלא וטרייא ולא הוה ידיעא להו הך דאנא אפיקתיה דרב הונא ודמר שמואל ולא קיימינן כותיה דהך דר' זריקא ומאי דאתמר עלה מטעמא דכתיבנא. וא"ת סוף סוף רבינא ורב אשי אמאי סדרו הך דרבי זריקא כיון דלא קיימא כותיה י"ל דטעמא דתלמודא דמייתי לה משום דאתמר בה ההיא דילתא ודמרימר ומר זוטרא דהוה קשה ליה לרבינא ולרב אשי מינייהו דהוו מכתפי להו ואפי' אין רבים צריכים להם ולהכי מייתי מאי דאתמר עלה דההיא דר' זריקא דמשני להו תלמודא דהוו מיבעתי וא"כ לדידן נמי לא קשה דהגם דלא הוו צריכים להו רבים משום דמבעיתי שרו והרמב"ם ז"ל שלא כתב הא מלתא דאי מבעיתי אפי' אין רבים כו' שרי לכתף משום דסמך אמאי דכתב בתחילת פרק זה עצמו וז"ל לא ישא משאות כדרך שעושה בחול כו' ואם אי אפשר כו' מותר ע"כ והא נמי דכותה משום ביעתותא הוי כאי אפשר ושרי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף