ראשון לציון/ביצה/כב/א

ראשון לציון ביצה כב א

גמ' בעי מיניה אבא בר מרתא כו' ע"כ. טעמיה דאביי דא"ל הכי אפשר בבית אחר כו' ולא אמר ליה להדיא אסור משום דלא ליטעי ויחשוב דלא אסר ליה אלא משום דמן הסתם פשיטא דמצי לעשות רצונו בלאו הכי כגון שידחוק עצמו וילך לבית אחר או לעשות מחיצה או לכפות כלי על הנר דמן הסתם אין לך אדם שיהיה חסר אחד משלוש אלה. אבל אה"נ אי לא אפשר בחד מינייהו כגון דלית ליה יכבה הנר וכדתניא ואם בשביל שלא יתעשן הבית וכו' להכי נתחכם אביי ואמר לו אפשר בבית אחר כו' עד דאמר להדייא דלית ליה שום תיקון ואעפ"כ אסר.

והתוס' (ד"ה ההיא) הקשו דקי"ל כר"י דאמר לכם לכל צרככם ותירצו דמסיק הלכה ואין מורין כן. אי נמי דלא אמרי' לכם לכל צרכיכם אלא בדבר שהוא אוכל נפש אבל דבר אחר ועישון הקדרה לא ע"כ. וק"ל לדבריהם ראשונים דאי אביי סובר הלכה כר' יהודה אלא דאין מורין כן אמאי א"ל לאבא בר מרתא אסיר דהא מאי דקיל"ן אין מורין כן היינו למדרשא בפירקא לפרסומי היתירה בפני ע"ה אבל לחכם הבא לישאל אמאי יאמרו לו הלכה הפך האמת. וההיא דבשלהי אין צדין (כח.) דהעלים רבה ולא רצה לומר לו לרב נחמיה דלחדדה קא מכוין משום דחש עליה דרב נחמיה דלדרשא בפרקא אבל לא אמר ליה דאסור לחדדה ולא אורי ליה לא איסורא ולא התירא ותדע דהא ודאי דידע רבה דרב נחמיה ירגיש בו מה שהרגיש בו אחר האמת ואעפ"י כן לא נמנע רבה מעשו' מעשה לפניו דהגם דירגיש דלחדדה לית לן בה ובמה שאמר להעביר שמנוניתה הוא דעביד ידע ממילא דלא למדרישה בפירקא ולעולם אי שאיל חכם אורויי אורינן ליה להתירא כהלכה ולא אמרינן אין מורין אלא לומר בפני ע"ה, ועיין בדברי רמב"ן במלחמות ותמצא דברינו עצמן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד (הלכה ט') גבי ההיא דאין מורין כן דר"י וז"ל אין משחיזין כו' אבל מחדדה כו' ואין מורין דבר זה לרבים כו' ע"כ. הרי דמאי דאנו אומרים אין מורין כן הוי דוקא לרבים ואולי כי גם במאי דקמן היתה השאלה קמי ע"ה ולזה העלימו ההלכה מחשש ע"ה דהוו קיימי בהדי שואל ועיין מ"ש בפ' אין צדין דף כ"ח::

וראיתי לרמ"א בהג"ה סי' שט"ו סעיף א' שאסר לעשות מחיצה בשבת בפני הנר לשמש מיטתו וכת' דלא שרינן אלא בי"ט ונתן ה' המג"ן בסי' תקי"ד ס"ק ב' טעם לדברי רמ"א דלא התיר אביי לאבא בר מרתא לעשות מחיצה אלא משום דלאו תיקון גמור הוא דהא הלכה כר"י ושרי לכבות אלא משום שאין מורין כן אסר ליה ובכה"ג הוא דשרא ליה מחיצה דהא לא עביד תיקון במחיצה זו אבל בשבת דאסור לכבות והמחיצה עביד תיקון אסור ע"כ. דבריו ז"ל צודקים לדרך ראשון של התוס' אבל לדרך שני שכתבו התוס' דלא אמרי' הלכה כר"י דנדון זה הוי איסור כיבוי הנר בי"ט כבשבת ליתא לדבריו ז"ל וכיון דכן דכיבוי הנר בשביל דבר אחר והוי אסור דבר תורה ואעפ"י כן קאמר ליה דלעביד מחיצה מינה נשמע ג"כ לשל שבת דשרי וכד דייקינן שפיר מתירוץ ב' של התוס' נשמע לדרך הראשון דלאו מחמת דליכא תיקון כ"כ הוא דשרא ליה מחיצה דמן הסתם לא נשנית דעת התוס' בין דרך ראשון לשני לענין האי פרטא דדינא ואי הוו סברי דלא שרינן מחיצה בי"ט אלא מטעם דליכא איסור כיבוי בי"ט לא מצי לשנויי תירוץ ב' אלא ודאי דליתא ודוק.

וא"ת סוף סוף הא הויא ליה מחיצה המתרת שעל ידי מחיצה זו מתיר לשמש לאו קושיא היא דמאי דאמרי' מחיצה המתרת אסורה היינו דוקא כגון מחיצה המתרת לענין שבת דאסור לעשות מחיצה לטלטל על ידה זו היא הנקראת מתרת א"נ לעשות מחיצה להתיר סוכה וכדומה שצריך הוא לגופא של מחיצה. אבל מחיצה זו אינה לגופה של מחיצה אלא בשביל הנר ואם היה לו כלי לכפות עליה או מקום לסלק הנר שם לא היה צריך לגוף מחיצה זו לא מיקרי כה"ג מחיצה המתרת וכדאיתא להדיא בדברי ר"ת דאיהו מאריה דהאי דינ' דאילו לרש"י כבר העלה הר"ן בדבריו דאפי' מחיצה המתרת מותרת בשבת וז"ל רמב"ם בפ"ד מה' י"ט (הלכה ד') ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה אלא כופה עליו כלי או עושה מחיצה בינו לבין הנר כו' ואם אינו יכול לעשות א' מכל אלו ה"ז אסור לכבות כו' ע"כ. הרי דדעת רמב"ם בהכרח שהיה כפי' שני שכתבו התוס' דלא אמרינן בכיבוי הנר משום דבר אחר הלכה כר"י ואין מורין כך אלא אסור גמור ואעפ"י כן התיר המחיצה בי"ט וכן הרי"ף מוכח מדבריו דמאי דאמר אביי עלה דההיא דאין מכבין את הבקעת ההיא ר"י היא כו' פירושא הוא ולית הלכתא כותיה דהך משנה ולא משום דאין מורין כן כמו שכתבו התוס' בתירוצם ראשון ואעפ"י כן כתב בהלכות התר עשיות המחיצה בי"ט בפני הנר לשמש מטתו הגם דאסור גמור הוא. ורמב"ן והסכימו עמו הר"ן והרשב"א ז"ל ג"כ סובר דמאי דאסר אביי לאבא בר מרתא לכבות הוא משום דבזה לא פסקינן הלכה כר' יהודה ולא דמי לההיא דהשחזת סכין דאמרו בה הלכה כר"י ואין מורין כן נמצינו אומרים לדעת הרי"ף ורמב"ם ורמב"ן והרשב"א והר"ן הגם דאיסור גמור לכבות הנר בי"ט אעפ"י כן התירו מחיצה בפני הנר לשמש מיטתו ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו והגם דהתוס' אמרו בדרך ראשון דדעת אביי היא הלכה ואין מורין כן. וכמו כן הרז"ה פי' כדעת זו עכ"ז אין להוכיח מזה דאי הוה איסור גמור הוה אסרינן עשית מחיצה ופשוט וכיון דפשטה דסוגייא וכולהו רבוותא פסקו להתיר מאן הוא דלא חש לקמחיה לאסור:

וראיתי להרב מגן אברהם בסי' הנז' שאמר דמה דהתיר אביי לעשות מחיצה היינו מערב יום טוב אבל בי"ט גופיה לא שרי ודבריו ז"ל אינם צודקים בדברי רמב"ם ז"ל מיהא דדברי רמב"ם בי"ט נינהו ופשוט. קושטא דהמרדכי כתב דמעשה במהר"ם ז"ל בחדר שהיו לו בו ספרים והיה ישן בו היה תולה מחיצה בפני ספרים בלילה ובליל שבת היה תולה אותה מע"ש לפי שבשבת אסור לעשות מחיצה כל שאינה אלא לצניעות כו' ע"כ. דעת זו אין לה יסוד מהגמ' ומה לנו לחוש לה כנגד כל הפוסקים ראשונים ואחרונים והש"ס רהיט כוותייהו ולענין הלכה אין לחוש לאסור כל עיקר אלא אוריי מורינן להתיר ומשמיא מיהב יהבי לשרויי כל מין דין ועיין מ"ש בס"ד בדף כ"ח:

שם גמרא אבל מר עמיץ ופתח א"ל וכו' מסייע אין בו ממש ע"כ ק' מההיא דאמרינן (כמכות כ:) דאם המגלח מסייע הרי זה לוקה ואמאי והא אמרי' דמסייע אין בו ממש ובשיטה המקובצת כתב בשם הריטב"א ז"ל דשאני מסייע דמגלח ממסייע דשבת וכחילת עין דמסייע דגבי שבת אינו צריך למסייע אבל מסייע דכחילת עיין הגם דצריך לעמיץ ופתח עכ"ז כיון דלא מינכר דלהכי מכוין דדרכם של בני אדם למעבד הכי לזה שרי אבל המתגלח צריך לסיוע זה וגם מיחזי דלהכי מכוין דמקרב לו השער לגלחו לזה אסור ואין דבריו נראים דהא אדרבא המנענע ראשו לכאן ולכאן טפי אית לן לומר דלאו להכי מכוין ודרך בני אדם לנענע ראשם הילך והילך מלומר בעמיץ ופתח דדרכם של בני אדם להכי ומחזי ודאי דלמכחל מכוין דאי לא תימא הכי אמאי עמיץ ופתח בדרך זה דפתח ותכף הדר עמיץ והנראה לי לומר הוא דהא דאמרינן מסייע אין בו ממש דוקא כשאתה בא לחייבו על המעשה כגון העושה מלאכה בשבת או הכוחל עין דכשאתה מחשיב מעשהו ה"ז עבר אבל המתגלח דהגם דלא עשה מעשה כל עיקר הנה הוא עבר על לאו דלא תקיף ולא תשחית אלא שאתה בא לפוטרו ממלקות מטעם לאו שאין בו מעשה אבל הלאו ודאי שעבר עליו בזה הוא דאמור רבנן כל שהוא שעשה מהמעשה ואפילו מסייע חייב דמהני לן בזה שלא לחוש בו לאו שאין בו מעשה. ותדע דהא לרבי יהודה סובר דלוקה אפילו על לאו שאין בו מעשה כל עיקר די לן לומר לרבנן דפליגי עליה דמהני האי מעשה ולא עבדינן להו דפליגי בקצוות ודכוותה אשכחן דאמרי' במציעא (צ:) חסמה בקול רבי יוחנן אומר לוקה מ"ט משום דעקימת שפתיו הוי מעשה ע"כ פי' כיון דעכ"פ הנה חסם פרתו ואינה אוכלת מחמ' גערתו ועבר לאזהרת לא תחסום כו' אלא דחסר לן מעשה ללקות עליו מדין כל לאו שאין בו מעשה וכו' לזה קאמר רבי יוחנן דאהני עקימת שפתיו בזה לחייבו מלקות אבל במקום דלא עבר אלא אם נחשיב המעשה מעשה כזה בעינן מעשה גמור ולא מהני מסייע ולא עקימת שפתיים:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף