אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ביצה/כב

יום רביעי טז תשרי תשפ"ב - מסכת ביצה דף כב

עישון סיגריות ביום טוב

דין מוגמר לגמר ולהריח ביום טוב

תנן (ביצה כב:) אף הוא אמר שלשה דברים להקל, מכבדין בית המיטות [- בית המסיבה שאוכלין שם... על גבי המיטות. רש"י] ומניחין את המוגמר [- לבונה על גבי גחלים. רש"י] ביו"ט ועושין גדי מקולס [- כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו בצדו כשצולהו. רש"י] בלילי פסחים. וחכמים אוסרין. ופירש רש"י טעם חכמים האוסרים להניח המוגמר ביום טוב משום דלאו צורך כל נפש הוא. ומהאי טעמא אסרינן ליה בכתובות בפרק ראשון (ז.) 'אשר יאכל לכל נפש' - דבר השווה לכל נפש, וזה אינו אלא למפונקים או למי שריחו רע.

ובגמרא: אמר רב אסי מחלוקת לגמר אבל להריח דברי הכל מותר. ופירש רש"י: כשאסרו חכמים לא אסרו אלא כשמניחו כדי לגמר בו כלים, שנותן המחתה עם הלבונה והגחלים תחת הבגדים להכניס בהן ריח, דלאו להנאת הגוף הוא אלא להכשיר כלים. אבל מניח לבונה על גבי גחלים להריח ריח, מותר, שהנאת הגוף הוא ולאוכל נפש דמי. ומוסיף רש"י שלפי דברי רב אסי אין טעם חכמים כפי שביאר במשנה משום 'דבר השווה לכל נפש' אלא משום שמתכוון לקישוט כלים ואלא להנאת הגוף.

ונושאת ונותנת הגמרא בדברי רב אסי, ומסיקה: אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר רב אסי מחלוקת להריח אבל לגמר אסור. ומבאר רש"י: מחלוקת להריח, התם הוא דשרי רבן גמליאל להניח ביום טוב כדי להריח... ורבנן אסרי, דבעינן דבר השווה לכל נפש.

דבריו המפורסמים של הקרבן נתנאל נגד עישון טבא"ק ביום טוב

מפורסמים עד מאד דברי הקרבן נתנאל (פ"ב סימן כב אות י): ולא אוכל להתאפק מלהעלות על הספר מרבה המכשלה בישראל, שתיית טובא"ק ביו"ט. שמזלזלין באיסור מלקות, הבערה שלא לצורך... שצריך דוקא קצת ליום טוב או דבר מצוה, ושתיית טובא"ק לאו צורך יום טוב ומה מצוה יש בו.

בדבריו מציין הקרבן נתנאל שתי סברות אותם מעלים המתירים, האחד שהסיגריות מועילות לעכל המזון ולשלשל, ועושין רפואה ביום טוב. ועוד, מביא הקרב"נ סברת המתירים האומרים שהוא דבר הרגיל, וממילא נאמר לגביו דין הנאה השווה לכל נפש המותרת ביום טוב. כנגד סברא זו מביא הקרב"נ את המבואר בסוגייתנו שמוגמר חשיב דבר שאינו שווה לכל נפש, ועל כך אומר הקרב"נ: בא וראה שאינו דבר הרגיל יותר מן המוגמר, כדתנן (ברכות מב:) אע"פ שאין מביאין המוגמר אלא לאחר הסעודה [וכוונתו לכאורה שמשמע במשנה שכך היתה רגילותם להביא מוגמר אחר הסעודה], ומכל מקום אסרו המגומר שאינו שוה לכל נפש אלא להמפונקים, וא"כ כ"ש שתיית הטבא"ק. הקרבן נתנאל מוסיף עוד ששתיית הטבא"ק לא רק שאינה רגילה לכל אחד, אלא אף מי שאינו רגיל בכך יכול להסתכן על ידי שתייתו 'ויחוגו וינועו כשיכור'.

טענה נוספת מעלה הקרבן נתנאל, לפיה יש לחוש שהמון העם ילמדו להתיר פעולה זו אף באופנים האסורים, וכך הוא כותב: ולא על העמי הארצים תלונתי, אך על הלומדים ששותין בפרהסיא, ובגלל כן מחטיאי רבים נותנים יד להמון, והמה אינם יודעים להזהר ומכבין ומבעירין שלא לצורך. ולא עוד אפילו מי שאינו רגיל כ"כ ואינו שותה בחול, עושה כמטייל על פני חוצות ושותה והוא חילול יום טוב לעיני העמים. והלומדים הם הם גרמא בניזקין. ע"ז אמרו הגס לבו בהוראה.

לכך מסיק הקרבן נתנאל, בדברים נחרצים: וטוב להם לעיני העדה שימנעו יום או יומים לכבוד השם ותורתו, אף שיש להם קצת היתר ע"פ ש"ס היצר הרע. ומהם ילמדו אילני סרק ולא יחללו יום טוב. ויהיו ממצדיקי הרבים ויקבלו השכר בשב ואל תעשה. אשרי שומע לי, עכ"ד.

וכך גם נקט המגן אברהם (סימן תקיד סק"ד) שם הביא בשם כנסת הגדולה (הגהות ב"י סימן תרח) שאסור לשתות הטוטין שקורין טבק משום מכבה, והמג"א הוסיף: ולי נראה דאוסר משום מוגמר דאינו שוה לכל נפש.

חילוק הפני יהושע לפי סברת התוספות בין מוגמר שהוא לתענוג ובין סיגריות שהם לרפואה

וביישוב קושיית הקרבן נתנאל מדין מוגמר, כתב הפני יהושע (שבת לט:) על פי המבואר בתוספות שם (ד"ה וב"ה) שיש לחלק בין רחיצה ביום טוב להזעה ביום טוב, שרחיצה אינה אלא לתענוג וממילא דנים בה שאם אינה שווה לכל נפש הרי היא אסורה, משא"כ זיעה שהיא לבריאות הגוף. ועפ"ז כתב הפני יהושע שיש מקום לחלק טובא בין מוגמר לעישון טבא"ק, כי מוגמר אינו אלא לתענוג והרי הוא דבר שאינו שווה לכל נפש, משא"כ עישון כיון שיש בו תועלת לבריאות הגוף לעכל המזון ולתאוות המאכל וכיו"ב ממילא אף שיש שחושבים אותו גם לתענוג, אפילו הכי אין לאסור אותו בשביל כך, כי בודאי לא יגרע מחמת זה מעצם מה שיש בו תועלת לבריאות הגוף - וגבי בריאות הגוף הוה דבר השווה לכל נפש.

וכך גם נקט להיתר הכתב סופר (שם), וביאר ביתר ביאור את סברת התוספות והפני יהושע לחלק בין תענוג לדבר רפואה, כי עצם הרפואה שהיא המכוון במעשה הזה הרי היא שווה לכל נפש, והן אמת שיש כמה מיני רפואה ולא כל מין ממיני הרפואה נעשה על ידי כל אחד, אך מכל מקום כיון שעיקר המטרה הנרצית מהמעשה, דהיינו הרפואה, היא דבר השווה לכל נפש, וכל אחד חפץ ונהנה בו - לכן יש להגדיר גם את המעשה כדבר השווה לכל נפש, משא"כ רחיצה ומוגמר שכל עניינה התענוג, אין תענוג זה שווה לכל נפש.

מנהג איזה אנשים לעשן ביום טוב שני וביאור הכתב סופר במנהגם

ועוד הביא הכת"ס שיש הנוהגים לאסור ביום טוב ראשון ולהתיר ביום טוב שני, וכתב על כך: לדעתי אין לך זלזול גדול ביום טוב שני מזה, וכחול משווים בדבר הנראה. ומ"מ כתב להצדיק מעשיהם באופן שע"י שלא עישן ביום טוב ראשון שוב ביום טוב שני קשה עליו הדבר ביותר, והוא לו לצער כשמונע עצמו מלעשן ב' ימים רצופים זה אחר זה, ואילו אם יעשן יהיה הדבר לו לעונג ביותר, כשכבר הוא צמא לכך ביותר וגם צריך יותר כדי לעכל המזון מב' ימים. ובפרט ביום טוב אחר השבת שביום שני הוא כבר אחר ג' ימים שמונע עצמו שיש מקום להתיר מחמת זה, ובכה"ג כיון שמצטער ביום טוב שני יותר מיום טוב ראשון לא נראה כמזלזל ביום טוב שני.

ואף שנקט שם להתיר, כתב שבכל זאת רגיל אני לומר שכל מי שרוצה לעשן ביום טוב צריך שידע וילמוד תחילה הלכות יום טוב, לכל הפחות דינים השייכים לזה, למען ידעו להיזהר, כי בקל יכשל ח"ו, כי צריך להיזהר בהרבה דברים כדי שלא יבוא לידי איסור, עי"ש שהאריך בכמה אופנים שיש להיזהר מהם וחלקם אינם נוגעים לעישון הסיגריות בימינו.

סברות הדרכי נועם להתיר משום הנאת נפש השווה בכל או משום אוכל נפש שאין שווה בכל

ובתוך דבריו מציין הקרב"נ לדברי שו"ת דרכי נועם שהאריך למצוא היתר בענין זה. וזה לשון השאלה כפי שהציגה הדרכי נועם (סימן ט) בתשובתו: על שתיית העשן שמוצצים אותו דרך קנים חלולים, כי לא נמצא זה בספרי הפוסקים ז"ל לפי שלא היה בימיהם. כי מקרוב עלה עשן זה ונתפשט בכל העולם, ורובם ככולם שותים אותו. אם הוא מותר ביום טוב או אם יש בית מיחוש מפני שאינו אוכל נפש והתורה לא התירה אלא אוכל נפש.

תחילה מברר הדרכי נועם שבודאי דין אוכל נפש אינו כולל רק אכילה בעלמא אלא גם הנאת נפש, ובזה נחלקו בית שמאי ובית הלל אם מותר להחם חמין לרגליו (לעיל כא:) ופירש רש"י טעם בית שמאי, כי אוכל נפש התיר הכתוב ולא להבעיר אור בשביל רחיצה. ומכך משמע שלדעת בית הלל אוכל נפש כולל אף הנאת נפש. וכך גם מבואר ממה שפירש רש"י שמוגמר אסור כיון שאינו שווה לכל נפש, ומשמע שאילו היה שווה לכל נפש היה מותר אף שהוא הנאת נפש ולא אוכל.

עוד מחדש הדרכי נועם שם שלא נאמר דין שווה בכל נפש אלא בדבר שהוא הנאת נפש ולא בדבר מאכל, וכל דבר מאכל אף שאינו אלא למפונקים הרי הוא ראוי אף לעניים והוא בכלל אוכל נפש המותר ביום טוב. וממילא רוצה להתיר מציצת העשן מכמה טעמים; א' מציצת העשן דבר פשוט הוא שהשותים אותו יש להם הנאת נפש שנהנים בו. ורובא דעלמא שותים אותו ומיעוטא דמיעוטא אין שותים אותו, ובכל התורה אמרינן רובו ככולו (הוריות ג:), ואם כן הרי זה שווה לכל נפש. ב' יש תועלת בעישונו לעזר בעיכול המאכל וליישב אסטומכא. ג' ניתן לחדש ולומר שעישון אינו דומה להנאת נפש אלא חשבינן ליה ממש כאוכל נפש וממילא לא נאמרה בו הגבלה זו שצריך דוקא דבר השווה לכל נפש.

למרות שהדרכי נועם נוקט להתיר, בסיום דבריו הוא מציין שהוא ראה שכבר נתפש המנהג להתר עוד לפני פרסום פסקו, ו"לאו עלי דידי קא סמכי, אדרבא אני באתי לתת טעם למה שנתפשט טעם היתרו". על היתרים אלו כתב הקרבן נתנאל ש"בכל דבריו אתה רואה שאין בהם ממש והעלה כתעלא מבי כרבא".

הנה עלה בידינו שנחלקו הקרב"נ והדרכי נועם אם להחשיב עישון הטאב"ק כדבר השווה לכל נפש, שלדעת הדרכי נועם רובא דעלמא שותים אותו ובכל התורה אמרינן רובו ככולו, ואילו לדעת הקרב"נ אינו רגיל כמו מוגמר ואפילו מוגמר נאסר משום שאינו שווה לכל נפש.

עדות היעב"ץ מאביו החכם צבי שחזר לעשן ביו"ט מאחר שיש בו עונג יום טוב ומצטער כשנמנע ממנו

ואמנם החיד"א (או"ח סימן תקיא סק"ב) כתב על דברי הקרבן נתנאל שאין דבריו מוכרחים, כי הטבא"ק יש בו עונג יום טוב והוא שווה לכל נפש מה שאין כן מוגמר. גם על סברת הקרב"נ שיש מקום לגזור משום עמי הארצות, כתב החיד"א שאין דבריו מחוורים כי אין לנו לגזור גזירות מדעתנו, אלא שאכן יש לנו להזהירם שלא לכבות, והביא דבריהם בשערי תשובה (שם סק"ה).

ובמחזיק ברכה (שם סק"א) המתיק יותר את מה שכתב שיש בעישון משום עונג יום טוב, ע"פ מה שהעיד היעב"ץ בספרו מור וקציעה בשם אביו החכם צבי שבימי חורפו נמנע מלשתות הטבא"ק ביום טוב, ואמר לו חסיד גדול ורב מובהק אחד שלא יפה הוא עושה, כי מאחר שהוא רגיל בו הרי כשנמנע בכך ביום טוב הוא מצטער ומונע שמחת יום טוב, ומכח סברא זו חזר לנהוג בו היתר.

דברי רש"י בכתובות שהאיסור הוא במגמר את הכלים והבגדים ותמיהת היעב"ץ מסוגייתנו

והנה בתוך דבריו הזכיר רש"י לדרשת הגמרא בכתובות (ז.) שם איתא: אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביום טוב, דמתוך שהותרה הבערה לצורך התורה נמי שלא לצורך. אמר ליה, עליך אמר קרא 'אך אשר יאכל לכל נפש' דבר השווה לכל נפש.

ופירש רש"י: מוגמר, בשמים על האש לגמר את הכלים ואת הבגדים. והיעב"ץ שם העיר על דברי רש"י מדוע תלה האיסור דוקא בגימור כלים או בגדים ולא בגימור להריח, וביותר שלא היה לרש"י להניח סתם מוגמר המפורש במשנה בברכות שהיו מביאים אחר הסעודה להריח, ולנקוט מין מוגמר אחר לגימור כלים או בגדים. ומשמע שמוגמר להריח מותר. ולפי זה ראיתי מי שכתב שמכאן מקור להתיר עישון ביום טוב כיון שהוא דומה למוגמר להריח.

אך כמובן שאין בדבריו ממש, ואדרבה זה גופא ראיית הקרבן נתנאל לאסור, שהרי בסוגייתנו למדנו למסקנא שחכמים אוסרים אף במוגמר להריח. וכמו שהעיר שם היעב"ץ עצמו מדוע הוצרך רש"י להעמיד הסוגיא באופן שתצדק לדברי רבן גמליאל ודלא כחכמים האוסרים אף במגומר להריח.

פסקו של הגר"נ קרליץ לאסור

לסיום, מעניין לצטט את מכתבו של הגר"נ קרליץ מתאריך יום ח' מנ"א תשס"ב (כפי שנדפס בספר 'חיים ללא עישון') שם כתב הלכה למעשה: ע"ד השאלה אם מותר לעשן ביו"ט סיגריות. עד ששואלים על יום טוב עדיין איני יודע היתר לעשן בחול, אחרי שהרופאים קבעו שזה סכנה, איך מותר להביא עצמו למצב של סכנה. עכ"פ אין בזה צורך השווה לכל נפש ואסור ביום טוב. ע"כ לשון המכתב.