ראשון לציון/ביצה/יב/א

ראשון לציון ביצה יב א

גמרא תני תנא קמיה דר"י כו' ע"כ מדברי ר"י מוכח דמדאשכחן דסברי ב"ה מתוך בהוצאה מוכרחים אנו לומר דה"ה בשחיטה אמרינן מתוך וכמו כן מדברי ר"י דקאמר בסמוך פוק תני לברא להך תנא דתני קמיה דחייב על המבשל גיד בי"ט משום בישול דב"ש היא דסברי הכי אבל לב"ה מתוך שהותרה לצורך כו' ע"כ. ומהשתא כל שהותר בי"ט שישנו בצורך אכילה גם דעבד ליה במלתא דליכא צורך אכילה כלל לא לקי. והרמב"ם כתב בפ"א מהי"ט וז"ל כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה בי"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מהוצאה מרשות לרשות והבערה שמתוך שהותרה הוצאה בי"ט לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה לפיכך מותר בי"ט להוציא קטן או ס"ת או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה אפיה בישול כו' וכל שאין בהם צורך אכילה אסור כגון אריגה כתיבה כו' ע"כ משמע מדברי הרמב"ם דלא אמרו מתוך אלא בהוצאה והבערה אבל שחיטה ואפיה וכדומה לא אמרינן בהם מתוך שהותרה כו' ודבר זה הוא הפך הגמרא כדכתיבנא בסמוך דאפילו בשחיטה ובישול אמרינן מתוך לדברי ר"י בר אבדימי ור' יוחנן דפסק הרמב"ם כוותייהו דאי לדברי רבה דפליג ואמר דלמא בהוצאה פליגי ומטעמא דכתיב בירמיה ולא תוציאו משא ביום השבת לדבריו לא אמרינן מתוך כלל אלא מטעמא דקרא אוכח באיסור האי מלאכה ליתיה בי"ט כל עיקר והרמב"ם נקט למלתיה מטעם מתוך שהותרה. וראיתי להרב פר"ח שכתב דטעמו של הרמב"ם משום ההיא דאמרינן במכלתין דף כ"ב בעו מאביי מהו לכבות הנר משום דבר אחר ואסר ש"מ דלא אמרינן מתוך וממילא שמעינן דלא קיימא לן כסוגייא דהכא ע"כ ודבריו דחוקים דכיון דבסוגיין תלת אמוראי ר"י בר אבדימי ור' יוסף ואף ר' יוחנן כולהו קיימי בסברא אחת דאמרינן מתוך בכל המלאכות גם תלמודא מדקאמר ואף רבי יוחנן סבר לה כו' משמע דהכין סביר ותו דקי"ל הלכה כר' יוחנן לגבי בתראי מיניה ותו רבה ורב יוסף הלכה כרב יוסף א"כ התם דבעא מיניה אבא בר מרת' מאביי ואסר ליה לכבות הנר מפני דבר אחר הו"ל לאותובי מר' יוחנן דלא מצי אביי לפלוגי ומכ"ש דכלהו אמוראי קמאי קיימי הכי ואפילו לרבה דקאמר הכא דילמא בעירוב והוצאה פליגי סובר דאי אמרינן במתוך פליגי יצדיק דכי היכי דאמרי' מתוך בהוצאה אמרינן נמי מתוך בשחיטה כדקאמר ר' יצחק והראיה דפליג במתוך דהוצאה ואי תימא שיש סברא לומר דאמרינן מתוך בהוצאה ולא אמרינן מתוך בשאר דברים א"כ הו"ל לרבא להקשות לר' יצחק ממאי דב"ש היא דלמא לא אמרינן מתוך אלא בהוצאה ולא בשחיטה ומתני' דהשוחט בית הלל היא אלא ודאי דגם לדעת רבה אי אמרינן מתוך בהוצאה אמרי' נמי בשחיטה ומהשתא בין לר' יוחנן בין לרבה ורב יוסף ור"י בר אבדימי כולהו סברי דאי אמרינן מתוך בהוצאה אמרינן מתוך בשחיטה ובישול וכדומה וא"כ היכי אמרי' דמצי אביי לאפלוגי אכולהו ויסכימו עליו בעלי הש"ס אלא ודאי דהא מלתא ליתא והאמת הוא כמ"ש התוס' דשאני ההיא דכבוי נר משום דבר אחר דהוי כמכשירין דאסירי בי"ט כדקי"ל הוא ולא מכשיריו והכי מוכח ממשמעותא דסוגיא התם ועיקר:

גם ראיתי למופת דורנו הוא ה' מוהר"ר חיים אבולעפייא נר"ו שכתב דטעם הרמב"ם הוא משום ההיא דאסרו מוגמר שאינו דבר השוה לכל נפש ולא אמרינן מתוך וכו' ע"כ ודבריו גם הם דחוקים חדא א"כ אמאי לא מותיב מינה לאמוראי דהכא דסברי דאמרי' מתוך דהא לכולהו תנאי דהתם מודים דלגמר אסיר ותו אחר האמת שניא ההיא דאמר קרא לכל נפש דבר השוה לכל נפש הרי דהתורה מעטה הדבר להדיא ולא דמי למה שאנו דנין בו מתוך אלא נראה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דטעמו הוא מההיא דגרסינן בפסחים דף מ"ו והובא במכלתין דף כ"א דפליגי רבה ור"ח באופה מי"ט לחול דר"ח אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה מטעם הואיל ומקלעי אורחים כו' ע"כ. קשה לר"ח אמאי לוקה והא קי"ל כב"ה דאמרינן מתוך ונהי דאיסורא איכא מלקות מיהא לא לקי והיה נראה לתרץ קושיא זו דר"ח סובר כרבה דב"ה וב"ש בעירוב והוצאה פליגי ולכ"ע לא אמרינן מתוך להכי פליגי הכא לר"ח ולרבה לא לקי מטעם הואיל דוקא אבל לא מטעם מתוך דאל"כ אמאי אצטריך לטעמא דהואיל אלא דאין נר' לאוקומי ר"ח בשיטת רבה כיון דקיימא מלתיה פריכא ואדרבה מסתברא לומר דרבה עצמו לא קאי הכי מכח פירכת אביי ומה גם דרבה גופיה לא קאמר לה בפשיטות אלא בדרך דלמא וכיון שכן אמרינן דאי הוה ידע רבה דר' יוחנן הכין סביר הוה שביק לספקיה מקמי פשיטותיה דרבי יוחנן ותמצא דהתוס' ז"ל כתבו בכתובות דף ז' ד"ה אלא מעתה כו' וז"ל וא"ת ולדידיה נמי תקשה וכי לא סבר דאמרינן מתוך כו' וי"ל דהיה סבור דטעמא דב"ה משום דאין עירוב והוצאה בי"ט כדס"ד מעיקרא בביצה ואע"ג דהתם פריך עלה דלמא דר"פ לא שמיע ליה כו' ע"כ מוכח מדברי התוס' דדברי רבה לא קאי הכי ואי הוה שמיע ליה לרבה פירכת רב יוסף הוה הדר ביה א"כ היכי מוקמינן לאמוראי דסברי מלתא ולא קיימא הכי ומכח זה בהכרח לומר דטעמא דמתוך לא מהני לפטור המבשל בי"ט לחול אי לאו טעמא דהואיל למאן דאית ליה הואיל וטעמא דמלתא כיון דמעקר בדעתיה צורך י"ט ועביד לחול אי נמי כיון דקרא מיעט לכותים ולכלבים דכתיב לכם כדתניא דף כ' וז"ל א"ל ב"ה לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים הרי מיעט כל שאינו לצורך י"ט בכגון זה לא מצינן למימר מתוך דהרי קרא אסר אבל בהוצאה והבערה יש לנו לומר מתוך כאשר אבאר בס"ד ולזה הגם דכתב הרמב"ם בדין הוצאה והבערה מתוך שהותרו כו' כתב בפרק זה הלכה ט"ו בדין המבשל מי"ט לחול דפטורו הוי מטעם הואיל. ומהשתא פי' דסוגיין לדעת הרמב"ם הכין הוא דפי' דמתניתא דקתני אין מוציאין את הקטן כו' וב"ה מתירין טעמא הוא הגם דהוצאה זו אין בה שום צורך באכילה כל עיקר אעפ"כ שרינן ליה מטעם מתוך פי' מתוך הכין הוא דבהוצאה אין פעולה נעשית באוכל כלל כמו הבישול והאפיה וכדומה שעושה מעשה בגוף האוכל עצמו אלא שמוציאו ממקום למקום וכפי האמת נאמר אליו שיאכל במקום שיש שם האוכל וכשאנו מתירין לו להוציאו הרי שהתרנו חפצו בהוצאה הגם שלא נעשה מעשה באוכל כל עיקר משום זה דנו מתוך שאנו רואין שהותרה הוצאה לצורך הגם שאין מעשה באוכל כלל מזה אנו יודעים דהותרה הוצאה אפילו לכל מאי דצריך דהרי צורכו הותר ולא צורך האוכל זהו פירוש אומרו מתוך ובזה נחה דעתי בענין זה דמתוך דאין סברא לומר מתוך על דבר שאינו דומה דשלא לצורך אינו דומה לצורך ולדרכינו נתיישב על נכון אלא דצריך לדעת בעיקרא דמלתא מנא לן דהוצאה אפילו באוכלין ומשקין מותרת בי"ט דלמא לא התירה תורה אלא מלאכות הנעשים באוכלין עצמן אבל הוצאה לא דאמרינן ליה שילך לאכלם במקום אשר הם מצויים שם והיה נראה לומר דדעת חכמים היא זו דכיון דהוצאה מלאכה קלה היא מותרת אפילו בכה"ג אלא דזה דוחק לומר דחכמים בסברא זו יקילו באיסור תורה והנכון בעיני דהאי קרא דלא תוציאו משא ביום השבת דקאמר רבה בשבת ולא בי"ט גם ר"י בר אבדימי ור' יוסף ושאר אמוראי דרשי ליה הכי הרי שהותרה הוצאה בי"ט אלא דאנו אומר' יגיד עליו רעו מידי דהוה שאר מלאכות שהתיר הכתוב בי"ט שאינן אלא לצורך אכילה הא נמי דכוותייהו ואצטריך לאשמועינן כי היכי דלא נימא כיון דאין האיסור בגוף האוכלין לא שרינן בי"ט כדכתיבנא בסמוך קמ"ל ולדרך זה הרוחנו ליישב מאי דהוה קשה לס' רב יוסף דרשת ביום השבת דמשמע ולא י"ט וכבר התו' העירו עליה דאמרו ולרב יוסף יאמר דירמיה היה מזהירן על החמור אולי ישמעו לו ותירוצם ז"ל דוחק לומר הכין אלא דרב יוסף סובר דבין ב"ש ובין ב"ה מודים בדרשת הכתוב אלא דהפסוק מה שנשמע מיניה להתיר אינו אלא באוכלין ומשקין לבית הלל כדרך שכתבתי וב"ש סברי לא אמרינן מתוך ולא שרינן אלא הוצאת אוכלין ומשקין מידי דהוה שאר מלאכות דמותרים בי"ט:

ומהשתא אנו אומרים בהוצאה מתוך הגם שאינו באוכלין ומשקין כגון הוצאת תינוק או מפתח וכו' ומהטעם שכתבתי ואתא ר"י בר אבדימי ודן כיוצא בזה בשוחט עולת נדבה בי"ט דאין לוקה מטעם מתוך פי' עזה"ד כי היכי דאנו אומרים דנין דבר מדבר בהוצאה כיון דדמי ואנו אומרים כי היכי דשרי רחמנא הוצאה באוכלין גם הוצאה דכלי כגון מפתח וכדומה מ"ל זה מה לי זה הא נמי כי היכי דשרי רחמנא שחיטה לאכול הוא או אורחיו אי מקלעי ליה ואפילו רצה להרבות להם בשחיטת בקר וצאן לתוספת מרובה שפיר דמי מתוך זה אני למד לומר שאינו לוקה אם עשה כן לה' ושחט עולת נדבה והא לא דמיא למבשל לכותי ולכלבים דההיא רחמנא א' לכם ולא לכותים ולא ולכלבים ולא שייך לומר בה מתוך וכמו כן השוחט או המבשל לחול פשיטא דאסור דבר תורה דמה מתוך שייך בה והרי הוא כשוחט לכותי נמצאת אומר דשני מתוך הם דשאני מתוך דאנו אומרים בהוצאה למתוך שאנו אומרים בשחיטה וכדומה דמתוך דהוצאה אנו מתירין אפילו אין שום צורך באכילה כל עיקר דהרי אנו מתירין הוצאת קטן ומפתח ומתוך דאכילה דכוותה כגון המבשל לבהמה ולכותים לא אמרינן אלא דוקא בדדמי כגון שוחט עולת נדבה לפני אלקי עולם מטעמא דכתיבנא והמבשל גיד ג"כ לאוכלו הגם דאסור כבר כתבו התו' ד"ה הכא נמי דכיון דבדעתו לאוכלו הוי צורכי אוכל נפש וכיוצא בזה אנו אומרים מתוך דהא הוא לאוכלו מבשלו ומאי דלא אכיל ליה לאו מחמת י"ט אלא מחמת איסור אחרינא הוא דהוי זו היא דעת ר"י בר אבדימי ורב יוסף ור"י ודעת רבה נסתפק לומר דלמא לא אמרינן מתוך כל עיקר לא בהוצאה ולא בדכוותה ופלוגתייהו בהוצאה הוא למר אית ליה עירוב כו' ואין עירוב והוצאה בי"ט פי' בהאי פליגי ב"ה סוברים דקרא אתא להתיר איסור הוצאה בי"ט ואפילו באבנים ואין עירוב והוצאה בי"ט כל עיקר וב"ש סוברים יש עירוב והוצאה בי"ט ולא דרשי הך דרשא כל עיקר ואי נמי דרשי לא מוקמו לה במידי דלצורך אכילת יום טוב דוקא ולהכי פריך עלה ליפלגו באבנים ודחי דבריו:

ובזה יעמדו דברי הרמב"ם ז"ל על נכון מ"ש כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה בי"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מהוצאה והבערה כו' דוקא הוצאה והבערה הוא דשרי הגם דאין בהם צורך אכילה כל עיקר כגון להוציא ס"ת ותינוק מה צורך אכילה יש בזה ודכוותה בשאר מלאכות כגון המבשל לבהמה ולכלבים לא אמרינן בכה"ג מתוך ולקי עלה אי לאו טעמא דהואיל דחדית רבה במ"ש הרמב"ם ז"ל בה' ט"ו ודע דדין הבערה ודין הוצאה כחדא נינהו דהגם דהבערה כתיב לא תבערו ביום השבת ובירושלמי מייתי פלוגתא דב"ש וב"ה ב"ה כפלוגתייהו הכא בהוצאה וז"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אין אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בי"ט ע"כ ולהכי השוה אותם הרמב"ם. ומה מאד יערב דרכינו שפי' דגם רב יוסף ושאר אמוראי מודים בדרשת ביום השבת דבזה לא קשיא לאמוראי מהא מתניתין ודוק וא"ת סוף סוף הא אינו שוחט עולת נדבה דליכא צורך אכילה כל עיקר בשלמא מבשל גיד נימא צורך אכילה מיקרי כמ"ש התו' אלא שוחט עולת נדבה אין בו צורך אכילה וא"כ נהי דלא מצי רמב"ם לכלול שאר מלאכו' בהדי דין מתוך דהוצאה משום דלא דמו סוף סוף הו"ל לאשמועינן דין שוחט עולת נדבה דלא לקי:

ונראה לומר חדא מתרתי או דהא נמי אכילה קדושה היא דכתיב את קרבני לחמי לאשי אי נמי כל דלא אשמועינן דלקי ש"מ דלא לקי אלא דקשה דהא ממה שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות חגיגה הלכה ט' וז"ל מותר להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם מכלל דקרבין במועד כו' ע"כ. מוכח דדבר תורה אסור ליקרב בי"ט וא"כ שמעינן דלוקה אלא ודאי דהאמת הוא דהרמב"ם סובר כר"י בר אבדימי דמוקי למתניתין דהשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ב"ש היא טעמו הוא משום דסובר כהך תנא דאמר דב"ה סברי נדרים ונדבות וכמ"ש הרשב"א בחידושיו למסכת י"ט כתיבת יד והרמב"ם פסק כמ"ד דבית הלל סברי נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ובזה שלל שפיר גם עולת נדבה דלא הותרה בי"ט ובזה מתדייקי שפיר דבריו כמין חומר דכל מלאכות אין מותרים אלא לצורך אכילה ובזה כלל המבשל גיד והמבשל נבילה וטריפה דצורך אכילה גם כן נינהו כדברי התוס' ושלל עולת נדבה ואפילו עולת חובה נשללת בדבריו אלא דהתירא דידה לאו מכח אך אשר יעשה לכל נפש אלא מקרא אחרינא כידוע ואמר חוץ מהוצאה והבערה אפי' אינם לצורך אכילה כגון להוציא מפתח וכיוצא שרי ומטעמי דכתיבנא. וא"ת והרי אמרינן בכתובות דף ז' וז"ל רב פפא משמיה דרבא אמר בשבת אסור לבעול בתחילה בי"ט שרי א"ל רב פפי לר' פפא מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך כו' ע"כ א"כ מוכח דאמרינן מתוך אפילו במידי דלאו צורך אכילה לאו קושיא היא דהא מלתא דבועל בעילת מצוה אחשבוה כאוכל עצמו והראיה דקאמר התם דהא עדיפא מהמוגמר דאינו שוה לכל נפש אבל לבעול בתחי' הוי לחם אשר הוא אוכל. ומה שכתב הרמב"ם לפיכך מותר בי"ט להוציא קטן כו' איכא לספוקי בדעת הרב אם הוציא אבנים בי"ט אי אמרינן טעמא דפרט קטן הוא לומר אבל אבנים אסור מדרבנן או דלמא אסור מדאורייתא נמי:

ונראה לדייק ממאי דכתב הרמב"ם בסדר זה לפיכך מותר בי"ט להוציא קטן וכו' ולא כתב עז"ה מתוך שהותרה הוצאה כו' הותרה שלא לצורך כגון להוציא קטן כו' דבזה היה נשמע שמה שאנו אומרים מתוך הוא בדרך זה דוקא בקטן כו' אבל הוצאת אבנים לא אמרינן בהו מתוך ולדרך זה יהיה איסור הוצאת אבנים מדאורייתא ולקי עלייהו ומדלא אמר הכין ואמר לפיכך משמע דדין מתוך הוא מותר מוחלט לכל ואפילו להוציא אבנים אלא דמה שאנו מחליטין בו ההתר הוא בקטן כו' אבל אבנים אסור מדרבנן והוא אומ' לפיכך מותר להוציא קטן אבל אבנים לא. אלא דאיכא למידק לדרך זה אמאי דקדק לומר הרמב"ם מתוך שהותרה כו' הותרה כו' אכילה דכיון דהתר זה דמתוך הוי אפילו אבנים הול"ל מתוך שהותרה כו' הותרה שלא לצורך ולא הול"ל תיבת אכילה הא לאו מלתא היא דהא אי הוה אמר הרמב"ם הותרה שלא לצורך היה בנשמע אפילו להוציא בשכר לגויים או להוציא אבנים לצורך בנין למחר ולא כן הוא דאין אנו מתירין אלא דצורכו בי"ט דוקא אבל שלא לצורך י"ט כל עיקר ודאי דאסור דבר תורה ולקי עליה אלא דחידותא דדינא דהוי בהוצאה והבערה הוי אפילו אינו באכילה אלא להוציא דברים שהוא צריך להם ביום טוב ואפילו אבנים אם הוצרך לישב עליהם ה"ז מוציא אלא דרבנן אסרום משום גדר י"ט נמצינו אומרים לסברת הרמב"ם דהוצאת אבנים שלא לצורך י"ט לוקה עליהם והוצאת אבנים לצורכו בי"ט בכל גוונא אינו לוקה אבל אסור מדרבנן ולדרך זה יתיישב מאי דפריך רב יוסף לס' רבה ליפליגו באבנים דלדעת רבה דסבר דלא אמרינן מתוך ופלוגתייהו דב"ש וב"ה הויא בקרא דביום השבת למר דריש ליה ולמר לא דריש ליה א"כ בשלמא אי אמרינן דלכ"ע לא שרי קרא אלא בצורכי אכילה אלא דב"ה סברי מתוך ומוסיפין להתיר אפילו הוצאה דאינה צורך אכילה וב"ש סברי לא אמרינן מתוך ודוקא צורכי אכילה ניחא אלא לדידך דב"ה דשרו הוצאת קטן הוא מטעם קרא דעקר לה לאיסור הוצאה בי"ט אם כן אפילו אבנים לבנין לשתרי דהא קרא שרי ליה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף