ראשון לציון/ביצה/ז/ב

ראשון לציון ביצה ז ב

גמרא א"ל אביי לרב יוסף לימא מר ורבה בדרבי זירא כו' קשה אמאי פליגי אימוראי בדברי ב"ש מאי נפקא לן מינה כיון דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. והיה נראה לומר דנפקא מינה לעלמא כל דאיכא קמן למיחש לממליך או דאתי לאמנועי משמחת י"ט למאי ניחוש מדדייק מדברי ב"ש דקתני יחפור תחילה ש"מ דחיישינן לחששת דלמא ממנע משמחת י"ט ומ"ש יכסה ר"ל ישחוט ויכסה וממילא משמ' ומר סבר מדלא קתני בתר יחפור ישחוט אלא יכסה ש"מ דמיירי שכבר שחט על האפר שלמטה ואין דרך זה מספיק לן בהאי סוגיא. והעיקר בהא מלתא הוא דרבה ורב יוסף סברי כרבי יוחנן דאמר לקמן מוחלפת השיטה דגרסי' ב"ש במקום ב"ה בהאי מתני' וכדעת התוס' ז"ל והרי"ף השמיט האי פלוגתא משום דסובר דלית הלכתא כר"י אלא כדחיית הש"ס התם דלאו מוחלפת ולהכי השמיט האי פלוגתא דרבה ור"י דקיימי כר"י. והרמב"ם כתב בפרק ב' מהלכות י"ט בסוף הפרק וז"ל מי שהיה לו דקר נעוץ מערב י"ט ונתקו בי"ט והעלה עפר אם היה אותו העפר תיחוח ה"ז מכסה בו ומטלטלו אבל אם העלה גוש עפר ה"ז לא יכתוש אותו בי"ט ע"כ. ואחר הלכה זו בריש פ"ג כתב וז"ל מי שהיה לו עפר מוכן או אפר מוכן שמותר לטלטלו הרי זה שוחט חיה ועוף ומכסה דמן ואם אין לו עפר מוכן או אפר מוכן שמותר לטלטלו ה"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמן עד לערב ע"כ. קשה בדבריו ז"ל שהשמיט דין שנחלקו ב"ש וב"ה בענין חפירת הדקר דלב"ה אם שחט מיהא יחפור בדקר פי' ישמוט הדקר הנעוץ ויכסה. גם חי' עפר תיחוח דקאמר הש"ס. ואמר הלכה חדשה דאם שחט יכסה בעפר. והה"מ ז"ל כתב וז"ל מדברי רבינו שכתב כאן וריש פ"ג נראה בבירור שאין מותר לשחוט על סמך דקר נעוץ שכך כתב ונתקו כו' וכ"כ בריש פ"ג ואם אין לו עפר מוכן כו' ע"כ דברי הרב צ"ע דהא לא התנה הרמב"ם בדין נתקו לומר דמיירי דוקא קודם שחיטה אבל אם שחט מותר לכתחילה לנתקו:

ונראה לפרש דעת הרמב"ם הוא עז"ה שהרב ז"ל גילה דעתו בפירוש המשנה שכתב וז"ל ואמר ומודים שאם שחט כו' בשני תנאים האחד שיהיה אותו הדקר נעוץ בארץ ובשעת עקירתו יעקור העפר והשני שיהיה העפר תיחוח כלו' קל ולא קשה ועב וכו' ומה שאמרו ב"ש יחפור בדקר ויכסה על אלו הפנים אמרוהו ע"כ קשה לאיזה ענין כתב הרמב"ם חילוקי הלכות לדעת ב"ש אחר שהלכה כב"ה וכן בפ"ד מעדויות אחר שפי' דברי ב"ה אמר כמו כאן ומ"ש ב"ש כו' על אלו הפנים כו' ע"כ לאיזה ענין אשמועינן חילוקי דינים אליבא דב"ש אלא ודאי דב"ש הכא משנה היא והוא ממה דקחזינן דפליגי רבה ור' יוסף אליבא דידהו וכאפכותא דאפיך ר' יוחנן וסובר אני דהאפכותא דר"י עקר דהא כללא דר"י הכי גמר להו מרביה ומה גם בהאי מלתא דאפכותא דמתני' ודאי דהכי קבל ותלמודא דקאמר אי נמי דלמא כו' ולא תיפוך לא קאמר לה אלא בדרך דלמא ולא שבקינן מלתיה דר"י דקאמר לה בלא ספקא מקמי ספקא דקא' הש"ס ומהשתא נבוא להבין דעת הרמב"ם והוא דהרב ז"ל סובר דפלוגתא דב"ש וב"ה הכא הכין היא דמאן דסבר ישחוט לכתחי' סובר דאי איכא דקר נעוץ הוי העפר מוכן גמור לעשות בו כל צרכיו ולהכי ישחוט לכתחילה ומאן דאסר לכתחילה קסבר דאין העפר מן המוכן בנעיצת דקר מערב י"ט ולהכי לא שרי אלא אם שחט ובמחלוקת זו למאי דכתי' דמסיק הרמב"ם כאפכותא דר"י וכרבה ורב יוסף פסק הרמב"ם דהא מן המוכן הוא והוא מ"ש בספ"ב דאם היה לו דקר נעוץ מעי"ט ונתקו בי"ט והעלה עפר אם היה העפר תיחוח ה"ז מכסה בו ומטלטלו כו' ע"כ הנה ממה שדקדק לומר תיבת ומטלטלו פי' אפי' לשאר צרכיו חוץ מכיסוי הדם זה יגיד שהוא מוכן גמור ומהשתא הרי פסק להדיא כב"ש דאנן תנינן במקומן ב"ה ודקדק לומר נעוץ מעי"ט להעירך דבנעצו להכי איירי להיות העפר מוכן ואמר תיבת נתקו משום דהכא מיירי אפי' העפר אינו תיחוח הראיה ממה שהתנה אם היה העפר תיחוח ובנדון זה אסור לכתחילה לנתקו בי"ט משום חופר ואשמועינן חידוש בהלכה זו דאפי' בכה"ג שאינו ודאי שיעלה עפר תיחוח אעפ"י כן שרי לטלטלו אם היה תיחוח דזה נקרא מוכן והיינו דעת האומרים ישחוט ויחפור פי' דעפר זה מוכן הוא וליכא חידותא דדינא כלל בהודעת חפירה בדקר דהא אוקימנא ליה בעפר תיחוח דלית ביה איסורא ולהכי לא כתב הרמב"ם דין התר חפירת דקר. ומאי דמשמע מהש"ס דאיכא איסורא דקאמ' כדרבי אבא דאמר החופר גומא כו' פטור וקי"ל כל פטור דשבת הוי אבל אסור כבר הקשו התו' עלה מההיא דאמרי' בפרק כירה דף ט"ל דבעפר תיחוח ליכא למיחש למידי ודחקו לתרץ דהכא מיירי שסביב המקום קשה ולזה הגם שהמקום שתולש ממנו העפר הוא תיחוח כיון שסביבותיו קשים נשארת גומא במקום הדקר יעש"ד. תירוצם ז"ל לא נראה בעיני הרמב"ם חדא משום דהחילוק מצד עצמו הוא רחוק. ועוד קשה אמאי הוצרך לאוקומי מתניתין דמיירי בעפר תיחוח שסביבו קשה ולוקמה דמיירי שכל המקום עפר תיחוח ולא קשיא. ותו לו יהיה דנימא דבעי תלמודא הכי קשה מנ"ל דלמא דעפר תיחוח דקאמר היינו שכל המקום תיחוח אלא ודאי דאין כוונת הש"ס כדברי התוס' וקושית הש"ס תתיישב באחד משני דרכים או נאמר דה"ק והא קא עביד גומא ס"ד דהגם דליכא למיחש בעפר תיחוח לחפירת גומא היינו מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא ליתסר ומשני כדרבי אבא דאמר החופר גומא כו' פטור פי' וכיון דבחפירת גומא ממש פטור ואינו אסור אלא מדרבנן במאי דקמן דהוי תיחוח דאין בו דין גומא אפי' אם היה מכוין לעשות גומא לא הוי אסור אפי' מדרבנן והיינו נמי מאי דקאמר הש"ס בשבת דליכא למיחש למידי ותדע דההיא דר' אבא דאמר החופר גומא וכו' איירי בחופר ממש בעפר קשה ועושה מלאכה גמורה אלא שאינו צריך לגופה כו' והדרך הב' לו יהיה דנימא דתלמודא דהכא סובר דבנדון זה עצמו דעפר תיחוח הוי פטור אבל אסור הכא אתאמרא הא מלתא באגב והתם במסכת שבת במקור הדין גילה הש"ס דמאי דקאמר הכא אינו אלא לס' המקשה דס"ד דשייך נמי בכה"ג חופר גומא דבהכי הוא דמקשה ומתרץ ליה אפי' תימא כדבריך ולעולם דעת הש"ס היא דלית ביה כלל משום חופר גומות. עוד לו יהיה דנצדיק דרכם של התוס' דמחלקי' בהכי נוכל לומר דהש"ס הכי פי' דהמקשה ס"ד לומר דעפר תיחוח דקאמר בכל גוונא ואפי' סביבו קשה ולהכי קא פריך והא קא עביד גומא והמתרץ אמר כדר' אבא כו' פי' לדידך דסו' דמיירי בכה"ג כדרבי אבא אבל לעולם אין הכרח לומר דמיירי בסביבו קשה אלא שכל המקום רך וליכא איסורא כל עיקר וזה אפי' לדרכם של רבותינו בעלי התוס' כללא דמלתא לכל הדרכים מאי דקאמר רב בעפר תיחוח בדליכא איסורא כל עיקר קמיירי וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שלא הוצרך להתיר עקירת דקר נעוץ בעפר תיחוח דודאי דליכא למיחש למידי ומסתברא לי דדמיא הא למאי דתנן בפרק א' דכלאים וז"ל הטומן לפת וצנון תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש כו' וניטלין בשבת ע"כ ופי' הרמב"ם שם בפי' המשנה וז"ל ואעפ"י שינענע העפר בשעת עקירתן שהעיקר אצלינו טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ע"כ ולא חש הרמב"ם ז"ל לתת טעם לאיסור עביד גומא משום דמיירי בעפר תיחוח והנדון מעצמו יגיד דבתיחוח איירי והתם מסתברא דטעמא דהוצרך דליהוו מקצת עליו מגולין משום דלא טמן הצנון שם לעשות העפר מוכן ונמצא שהעפר מוקצה גמור להכי בעינן מקצת עליו דבזה הוי טלטול מן הצד ופסק רבינו דין זה בפרק כ"ה מהלכות שבת וז"ל וכן לפת וצנונות שהיו טמונים בעפר ומקצת עליו כו' שומטן כו' ע"כ:

וראיתי לה"ה שכתב וז"ל וכן לפת כו' ברייתא בפרק במה טומנין כו' ע"כ תימה על הרב ז"ל שרשמה בבריי' והלא משנה היא בפ"א מכלאים להדיא. ואולי דטעמו מהך דגרסינן במסכת שבת דף ן' וז"ל אמר רב הונא האי סילוקוסתא דצה שלפה והדר דצה שרי ואי לאו אסיר אמר שמואל האי סכיני דביני אורבי דצה שלפה והדר דצה שרי ואם לאו אסיר מתיב רב קטינא תיובתא הטומן לפת וצנון כו' אם היו מקצת עליו מגולין כו' וניטלין בשבת תיובתא קשה לרב הונא וכי לא הוה ידע מתני' ומכח זה הוכרח ה"ה לומר ברייתא היא דלא גריס במתני' ונוטלן בשבת ומהברייתא הגיהו אותה במתני' דסברו דנשמטה ולא היא והראיה מר"ה. אתאן לדידן נמצינו אומרים דלחששת גומא ליכא למיחש כל דהוי עפר תיחוח והא נמי דכוותה מ"ל לפת וצנון מ"ל דקר נעוץ בי"ט כיון דאין בו איסורא דמוקצה שומטו וליכא למיחש כל דהוי העפר תיחוח להכי לא חש הרמב"ם ז"ל לאשמועינן התר שמיטת דקר נעוץ מעפר תיחוח דפשיטא דשרי שבתי לראות דהגם דנצדיק דעת התוס' גם לענין הלכה דמחלקינן בין סביבו קשה לסביבו תיחוח וקיימא האי חילוקא דדינא הכי ועפר תיחוח דקאמר הכא מסקינן דמיירי בסביבו קשה עכ"ז הא מיהא סבר רמב"ם דלא נחלקו בהכי ב"ש וב"ה ולכ"ע מלתא כה"ג דאנו אומרים בה פטור אבל אסור לא טרקא גלא באנפי שמחת י"ט ולא חש הרמב"ם לכותבה דמלתא דפשיטא היא ותלמודא לאו שריותא דידה אצטריך אלא לשלול דליכא חיובא דאורייתא והוא או' כדר' אבא וכו' משמע דבאו' דליכא אלא איסורא מעצמך תבין דליכא למיחש ומהשתא ליכא חידותא דדינא בהיתרא למימר אמאי לא השמיענו הרמב"ם דין זה אלא דרמז איסור עקירת דקר נעוץ לכתחלה ממקום דלא הוי תיחוח וכדפרישית אבל בתיחוח ואפילו סביבו קשה פשיטא דשרי ואין בו שום איסור ונתחכם הרמב"ם ג"כ בהלכה זו לחדותי לן דינא דהתרא עפר זה מוכן גמור הגם בהיכא דאסור לעקור הדקר כיון דאין העפר תיחוח וטעמא דמלתא כיון דהקצאת העפר לא הוי אלא מחמת איסור דרבנן לא הוי דרבנן מוקצה וכדאמרינן במכלתין דף ל"ד טבל דהוי מוכן לגבי שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ואוכלו בשבת וכדיהבינן התם טעמא משום תרומות ומעשרות לא הוי אלא מדרבנן וכמ"ש רש"י והתוס' התם להדיא יעש"ד וכן במתני' דלקמן דף ל"א דקתני בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת כו' ופרש"י וז"ל כיון דלא הוי פחיתתו אסורה מדאורייתא לאו מוקצה נינהו כו' ע"כ וא"כ הא נמי כיון דאיסור עקירת דקר אפילו בעפר שאינו תיחוח לא הוי אלא מדרבנן אין זה מונע העפר הנעקר בעקירתו מהיות לו דין מוכן ומטלטלו וזה נכלל במאי דקאמר הרמב"ם בריש פ"ג מי שהיה לו עפר מוכן כו' שמותר לטלטלו ה"ז שוחט כו' ואף למאי דמחלקי התוס' לומר דגם באיסור דרבנן אמרינן לפעמים מיגו דאתקצאי לב"ה כו' נראה דיודו בנדון זה אלא דלענין דינא בהא מלתא דסביבו קשה מסתפק אני בדעת עליון רבינו משה ז"ל דאם נאמר כדרכים הראשונים שכתבתי למעלה דלא שנא ליה ודלא כהתוס' ז"ל או דילמא כדרך הראשון ואוסר. ונראה להכריע דסובר דלא כהתוס' דהא כיון דהרמב"ם ז"ל השמיענו דלא חיישינן לחופר גומא כל דהוי עפר תיחוח חל עליו להשמיענו איסור בהיכא דסביבו עפר קשה וכל דלא אשמועינן מסתמא לא אסרינן ותו קשיא לי לדברי התוס' מההיא דפרק במה טומנין דפריך לר"ה דאמר האי סילוקוסתא דצה שלפה כו' ואם לאו אסיר דאותביה מהך דתניא הטומן לפת כו' ונוטלן בשבת ע"כ אמאי איתותב ר"ה לוקמה דמיירי באין כל המקום תיחוח ולהכי אסור אי לאו דדצה כו' ומתר' דטומן מיירי בכל המקום תיחוח כדברי התוס' אלא ודאי דלא שנא ושרי בכל גוונא ותו קשה דהא מלתא דדצה ושלפה ודצה מועיל כדי שיתרחב המקום וישאר פנוי הגומא וכמו שפירש רש"י א"כ בעינן התם להתירא שתשאר הגומא עומדת הכי ואותביה דלא בעינן שתעמוד הגומא אלא בכל גוונא שרי ולדברי התוספות עיקר שריותא הוא דהדר עפר וממלא הגומא ובהכרח לומר דהכא בנדון דסליקוסתא מיירי שהעפר סביבה סמוך ואינו תיחוח דנופל דאל"כ מאי מהני דצה שלפה כיון דחוזר ומתמלא אלא ודאי דהוי סמוך ולהכי אם דצה ושלפה דבזה נשאר המקום רחב א"כ מאי פריך מההיא דצנון כו' דאין הנדון דומה דלדעת התו' התירא דגומא בעפר תיחוח הוי משום דחוזר והכא במאי דקא מיירי ר"ה דסליקוסתא הוי מציאות אחרינא דאינו חוזר ובכי האי גוונא דוקא דצה שלפה בעינן דזולת זה אסיר דנשארת הגומא ואסיר אלא אם דצה ושלפה בזה מתרחב המקום ונעשת הגומא בחול וצ"ע ומטעם זה פנה רמב"ם מדרך זה כדכתיב' אחר שכתבתי זה ראיתי להרב ב"ח שכתב מעין דברינו דרמב"ם פסק כר"י דמוחלפת השיטה אבל לא יישב כל הצורך בדברי הרמב"ם וראיתי להרב פר"ח שדחה דברי הב"ח בטענת אין דבריו מחוורין והאמת אתו לפי שלא יישב הרב כל מאי דקשה בדברי הרמב"ם אחר שנאמר שפסק מוחלפת השיטה ולדרכינו עלו דברי הרמב"ם בלי שום קושי. ואל ירע בעיניך דמוקמינן הרמב"ם דלא כהרי"ף ז"ל שכת' למעלה דאיהו סבור דלא כר"י דבכמה דוכתי חולקים בהלכות אלא דאנן טרחינן להשוותם כל דמסתפקין באחד מהם אבל אי מכרעא מלתא דפליגי לא הוי מלתא דתמיהא. ומה שיישב הרב פ"ח בזה במחילה מכבודו הלא כמה דינים כתב הרמב"ם בדין עפר תיחוח דשרי לכתחילה וכתב הרמב"ם שריותא בפכ"ה מהלכות שבת דשומט לפת וצנון הטמון בעפר הגם דאיכא גומא ולמה לא ישמיענו גם כאן דין דקר נעוץ דשרי לשומטו אם כבר שחט מיהא דקושייתנו בדברי הרמב"ם היא אמאי לא כתב דין דקר נעוץ בעפר תיחוח שמותר לחפור בו לכסות אם כבר שחט ואולי דדעת הפר"ח בדברי התוס' דהכא מיירי בסביבו עפר קשה והחופר בו הגם שחופר במקום שהוא תיחוח חייב סקילה ופיטורו הכא הוא משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ומודה רב יאודה במקלקל ועכ"פ קשה א"כ הו"ל להרמב"ם לחלק בדין טומן לפת וצנונות שכתב בפכ"ה דלא יזיזם ממקומם אם הם במקום שאינו מקלקל וממ"נ לא תמנע מחלוקה או תאמר דאין דעת הרמב"ם כדעת התו' או תאמר שהגם שדעתו כדעת התוס' מיירי שטומנין לפת וצנון במקום שהוא מתקלקל בהכי א"כ פסיקא ליה מלתא והדרא קושיין לדוכתין אמאי השמיט דין המשנה מהלכותיו אלא ודאי כדכתיבנא עיקר ועיין מ"ש אח"ז בד"ה אלא כדר' אבא לחזק דעת הרמב"ם הפך דעת התוספות אלא ודאי דדברי הפר"ח הכא אחר המחילה שלא בדקדוק כתבם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף