ראשון לציון/ביצה/ו/א

ראשון לציון ביצה ו א

גמרא אמר רבא מת בי"ט ראשון כו'. קשה אמאי לא אמרו כן בשבת להתיר שבות דגוי משום כבוד הבריות ונראה דדוקא שבות די"ט דאיסורא דמחמתיה גזרו לא הוי אלא איסור לאו הוא דהתירו אבל שבות דשבת דאיסוריה בסקילה לא התירו וזה למאי דנימא דאפי' בדבר דאיסורו בלאו גזרו אמירה לגוי אעפ"כ הא מיהא חמור. ולמאי דגרסינן בהשוכר את הפועלים דף צ' וז"ל איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודש בה מי אמרינן אמירה לגוי שבות ה"מ לענין שבת דאי' סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא ולא איפשיטא. וכתבו התוס' התם בד"ה אבל הכא וז"ל ואע"ג דבמ"ק אמרינן דבי"ט וחולו של מועד אסור אמירה לגוי התם משום דשבת וי"ט חדא מלתא וגזרו אטו שבת ע"כ לדבריהם ז"ל שבות די"ט משום שבות דשבת הוא דגזור דהא לא אפשיטא באיסורי לאוין אי איכא שבות א"כ שבות די"ט קיל טפי ולהכי שרו ליה לגבי מת משא"כ שבות דשבת דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ודוקא שבות דאמירה לגוי הוא דשרו אבל איסור טלטול אסיר הגם דלא הוי איסורו אלא מדרבנן לא יזוז בו אבר דהא לא אשכחן דשרו ליה רבנן. ובמכלתין דף כ' וז"ל איבעיא להו לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין בי"ט עבר ושחט מהו רבא אמר זורק הדם להתיר הבשר ורבה בר רב הונא אמר זורק הדם להקטיר אמורים לערב מאי בינייהו נטמא הבשר או נאבד כו' מתיבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כו' הדם יזרק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה כו' אם זרק אין לכתחלה לא בשלמא לרבא ניחא אלא לרבה בר רב הונא קשיא קשיא. ואב"א שאני שבות דשבת משבות די"ט עכ"ל לפום האי שינוייא דשאני שבת מי"ט משמע דאפילו שאר שבות לבד אמירה לגוי אפשר דיש להחמיר בשבת מי"ט מ"מ לענין הלכה נראה דאסור דהא לא אשכחן שהקלו בטלטול המת בי"ט ראשון:

וראיתי למרן בשלחנו הטהור סי' תקכ"ו ס"א שכתב וז"ל מת המוטל לקברו אם הוא בי"ט הראשון יתעסקו בו עממין אפילו מת בו ביום ואפילו אם יכולין להשהותו שלא יסריח וכל זה בעשיית ארון ותכריכין אבל להלבישו כו' ולהוציא ולשומו בקבר על ידי ישראל עכ"ל מרן ז"ל נטה דעתו הקדוש אחר סברת הרא"ש שכתב להדיא דאמירה לגוי חמירא לפי דעביד איסורא דאורייתא ומכשרינן ליה בי"ט כ"ש דשרינן לישר' למעבד טלטול ועיין מ"ש הרא"ש במסכת מ"ק גבי הך דאין חופרין כוכין במועד ומ"ש בסוגיין. ולדעתי טפי איכא חומרא במעשה אשר יעשה האדם הגם דהוי דרבנן מאמירה לגוי הגם דהוי דאורייתא ותדע דהא אשכחן דכל איסורין דאורייתא בין איסורי סקילה בין איסורי לאוין דעבוד בהו רבנן גדרים וסייגות כגון בשר בחלב דאסרו חלב מתה ואסרו שלא כדרך בישול וכן אסרו שומן הגיד הגם שאין בב"ח והגיד אלא משום לאו ואעפ"כ קבעו תלמודא התם במסכת מציעא דף צ' וז"ל מי אמרינן אמירה לגוי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא לא שנא כו' ע"כ וסלקא בעיא ולא איפשיטא ואי תימא דאמירה לגוי דעיקר האיסור חמיר ממעשה ישראל דשבות דרבנן מאי בעי והא אשכחן דכל איסורי לאוין דעבוד רבנן שבות דידהו ותפשוט מק"ו מדגזרו בהו שבות מכ"ש אמירה לגוי בעיקר האיסור. שוב בא לידי ספר תורת האדם להרמב"ן ז"ל וז"ל יש מי שאומר כיון שמצינו בכל מקום אמירה לגוי קלה ממלאכת שבות ע"י ישראל כדאמרן לענין חולה שאין בו סכנה ש"מ טעמא דשבת כו' ע"כ הרי דבפשיטות קאמר דשבות דאמירה לגוי קלה משבות דקא עביד ישראל בידים והגם דכתב לה בשם יש מי שאומר לאו אהאי דאמירה לגוי קלה קאי אלא אמאי דקא מסיים בה התם יעש"ד אבל בהא מלתא דאמירה לגוי קלה בפשיטות קאמר לה. נקטינן לענין הלכה דלא התירו בי"ט אלא אמירה לגוי דלא עביד ישר' שום מעשה אבל טלטול וכיוצא בו מאיסור שבות אסור. והרמב"ם בפ"א מהי"ט הלכה כ"ג כתב וז"ל כיצד המת בי"ט ראשון יתעסקו בקבורתו הכותים ובי"ט שני יתעסקו בו ישראל כו' ע"כ יש שרצו לדייק מדברי הרמב"ם דדוקא קבורתו דהוי איסור תורה הוא דהצריך ע"י כותים אבל שאר דברים שאינם איסור תורה מותר לישראל לעשותן אפילו ביום טוב ראשון ורצו להסתייע מזה להשוותו לדעת הרא"ש שפסקו מרן והטור ז"ל ואני אומר לא היא ודיוקייהו בדברי הרמב"ם מר בר רב אשי חתים עליה אבל לא לזאת הכונה נתכוון וה"ק דמאי דשרי' לומר לגוי לא שרו אלא בדבר הצריך לקבורתו אבל דברים שאינן צרכי קבורתו אסור לומר לגוי לעשותן ומסתברא דלא נחת לאסור אלא דברים שהן אסורין ד"ת וכגון למיגז ליה אסא מן המחובר וכדומה אבל איסורא דרבנן הוי שבות דשבות ואפילו אינן צרכי קבורה אלא כבודו של מת לא אסיר ובי"ט ב' דשרי' ע"י ישראל שרי אפילו למיגז ליה אסא ישראל בעצמו וטעמו של הרמב"ם דמחלק בהכי הוא מהש"ס מדקאמר רב אשי וז"ל י"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אפילו למיגז ליה אסא כו' משמע דלא שרינן כל כי האי אלא משום דכחול שוייוה אבל בי"ט ראשון דלא הוי הכי לא שרינן אלא מלתא דאצטריכא לקבורה. ולעולם ע"י ישראל פשיטא דאסור. אלא מיהא אמינא ולא מסתפינא דאי הוו צריכין לטלטלו ממקום למקום יטלטלהו אפילו ישראל על ידי ככר ותינוק וכההיא דאמרינן במ' שבת דשלח להו שלמה לבי מדרשא אבא מת מוטל בחמה כו' ואמרו לו הניח עליו ככר או תינוק וטלטלו ע"כ הרי דלכבוד המת מותר לטלטלו על ידי ככר ותינוק ואע"ג דהתם היה יכול שלמה לטלטלו ע"י עבדיו אשר לא מבני ישראל המה והגם דמצווה על שביתת עבדו ושפחתו הכנעניים ה"מ מלאכות דאורייתא אבל כגון האי דאסרו חז"ל מוקצה בטלטול שרי להו וגדולה מזו כתב מרן בב"י דאפילו מלאכות גמורות מותרין להם לעשות לעצמן דלא אסר קרא אלא לעשות מלאכת ישראל ומהשתא אמאי לא אמרו לשלמה המלך ע"ה לטלטלו על ידי גוים אלא ודאי דאיכא קצת גנאי למת ישראל להתעסק בו גוים לזה כשיש התר גמור לטלטלו ע"י ככר ותינוק התירו ע"י ישראל א"נ דטלטול ע"י ככר ותינוק התר גמור הוא ואין בו שום מיחוש לאהדורי בתר גוי. ומה מאד תמהני על מרן ז"ל שפסק להתיר טלטול להדיא ומדברי הר"ן מוכח דהמתירין טלטול ביום טוב ראשון על ידי ככר ותינוק הוא דהתירו שכתב וז"ל והא דאמרי' יתעסקו בו עממין איכא מ"ד דדוקא בקבורתו אבל טלטולו מותר על ידי ככר או תינוק כו' ע"כ מוכח דדוקא ע"י ככר או תינוק ומדברי מרן לא משמע דצריך ליה ככר. וגם מדברי הרשב"א מוכח להדיא דדוקא ע"י ככר וכו' הוא דשרי ולענין הוצאה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והתשב"ץ וא"ח ז"ל כלם בדעת אחת לאסור הגם דלא הוי אלא שבות ולפום מאי דדייקנא מדברי הרמב"ם ז"ל הכין סביר ועיקר ודלא כהרא"ש והטור ז"ל:

שם גמרא אפרוח שנולד בי"ט רב אמר אסור שמואל ואיתימא רבי יוחנן אמר מותר ע"כ הרי"ף הביא בהלכותיו לשון המחלוקת ולא הכריע הלכתא כמאן וכתב הר"ן דמחמת דנסתפק בהא מלתא משום דאי נימא דבר פלוגתיה דרב הוא שמואל הלכתא כרב ואסיר ואי נימא דהוי ר' יוחנן הוי הלכתא כר"י ולא ידע מה לעשות ע"כ. והדבר רחוק בעיני דנימא דאיהו לא ידע לפסוק א"כ אנן מה נעביד. ותו דס"ס ספקא הוי הו"ל לפסוק הלכתא כדין הספק והיה נראה לומר דסמך עלי לומר כיון דסליק בספקא עבדינן לקולא כדקי"ל ספיקא דרבנן לקולא אלא שראיתי להרא"ש שכתב וז"ל והגאונים פסקו כרב וכן דעת הרב אלפסי דאזלינן לחומרא ולהכי לא הזכיר פסק כו' ע"כ. וקשה לי דאדרבה ממה שלא הזכיר פסקא דדינא הוי ספקא לקולא בדרבנן דהא איסור מוקצה דרבנן הוא ואולי דטעמו של הרא"ש הוא מדקי"ל ספק מוכן אסור ומה גם למאי דתניא בברייתא וספקא אסורה וכדיהיב טעמא רב אשי משום דהוי דבר שיש לו מתירין יע"ש מ"ש למעלה בענין זה הרי דהחמירו רבנן בספק מוכן אנן נמי הכי נימא בהאי פסקא ומהשתא לא מכרעא מלתא בדברי הרי"ף דאיכא למימר כדברי הרא"ש ואיכא למימר דספקא כהאי לא אשכחן דאחמור ביה רבנן וכמו שכתבו רבוותא שהביא הר"ן ועל מי סמך עלי הרי"ף להבין כונתו מה היא. והנכון בעיני לומר דהרי"ף ז"ל גילה דעתו בהדיא דפסק כרב מדכתב בתר פלוגתייהו דרב ושמואל ואי תימא רבי יוחנן עגל שנולד בי"ט מותר מפני שהוא מוכן אגב אמו ה"ז גילה דעתו דבעגל הוא דפסק להיתרא ולא באפרוח דאלת"ה מאי אירייא עגל הא אפילו אפרוח שרי בשלמא מאי דקתני בהך ברייתא עגל שנולד בי"ט מותר אפרוח כו' מותר מצינן למימר לא זו אף זו אלא בדברי הרי"ף לא מצינן למימר הכי מכמה טעמי ומה גם דקא מייתי ליה לבסוף ומה גם למ"ש הרז"ה דעגל אית ביה תרתי מתיר עצמו בשחיטה ומוכן אגב אמיה ע"כ א"כ כשכתב הרי"ף בסיומא דמלתא שריותא דעגל ה"ז מגיד דאפרוח אסיר ועיקר. והרמב"ם בפ"ב מהי"ט כתב וז"ל אפרוח שנולד בי"ט אסור עגל שנולד בי"ט אם היתה אמו עומדת לאכילה מותר מפני שהוא מוכן אגב אמו ע"כ בשיטת רבו הרי"ף קאי לפום מאי דפריש' במלתיה וטעמו ז"ל משום דהגם דהוי ספק אסרינן ומטעמא דכתיבנא בפי' דברי הרא"ש ז"ל. וראיתי להרשב"א בס' עבודת הקדש גם בחדושיו למסכת י"ט שכתב שהגאונים פסקו כרב לחומרא וסיים שלדברי הגאונים שומעין ואסיר והגם שבחי' למס' חולין דעתו להקל עכ"ז בחידושיו למ' י"ט ובספרו עבודת הקדש בפסקיו פסק להדיא כהגאונים ז"ל. ומסתברא לי דגם הר"ן דפסק לקולא אי הוה ידע לפסקי הגאונים ז"ל הוה פסיק ותני להחמיר ותדע שלא הביא דעת הגאונים בהדי רבוואתא שכתב בחיבורו ומעתה כיון דהגאונים שלפני הרי"ף ז"ל כתבו להחמיר גם הרמב"ם תלמידו כתב להחמיר מן הסתם יתאמת דרכינו בדברי הרי"ף שגם הוא להחמיר נתכוון וכיון דהגאונים והרי"ף והרמב"ם והרשב"א ז"ל כתבו להחמיר כל הדן הפך ה"ז דן דלא כהלכתא. תו נראה להוכיח דאזלינן לחומרא מהך דת"ר אפרוח שנולד בי"ט אסור ראב"י אומר אף בחול אסור כו' וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים וכיון דתני בלשון רבים הגם דאשכחן הך ברייתא דשריא עכ"ז הך חד תנא תני לה בשלמא הך דתניא שרי מצינן למימר תרי תנאי פליגי חד תני הך וחד תני הך אבל בברייתא זו דתני לשון רבים עדיפא למיפסק הלכתא כוותייהו והגם דדברי הגאונים ז"ל א"צ חיזוק עם כל זה כתבתי לתוספת טובה:

וראיתי להרב ים של שלמה שהאריך בטעמים לומר דהרי"ף להקל נתכוון והוכיח כן מכמה הוכחות חדא דהא ברוב דוכתין רגיל הרי"ף ז"ל למיזל בתר לישנא בתרא והכא ואי תימא ר' יוחנן הוי לישנא בתרא והלכה כר' יוחנן לקולא. ב' במלתא דרבנן אזלינן בספקא לקולא. ג' דהכא ליכא תרי לישני דאמור תרווייהו קושטא קאמרי אלא איכא דשמעו משמואל ואיכא דשמעו מר"י ד' דהא רב כהנא ור"א הקשו עליה ושתיק ומ"מ חולקים הם עליו והגם דרבה ור"י תי' עליו לא קאמרי אלא אמאי לא תירץ להם הכי ולעולם לדידהו לא ס"ל הכי ואת"ל דסברי הכי הלא רב כהנא ורב אסי גדולים מהם וקי"ל הלכתא כגדול מחברו עד אביי ורבא דמשם והלאה הלכה כבתראי וכו' ועוד דרבה ור"י אינן אלא כמתמיהין מ"ט שתיק להו רב הלא היה יכול להשיב מוכן אגב אמו לכלבים אבל אין זו תשובה נצחת להתיר העגל מחמת כן ע"כ הרב ז"ל לא נשא עיניו למרום דעת הגאונים והרמב"ם ז"ל דהנה מאי דכתב דברוב דוכתין רגיל למיזל בתר לישנא בתרא מסתברא לי אי הוו תרי אמוראי אבל אמורא חד שנסתפק ממי שמע אדרבה מאי דאמר ברישא עדיף ליה טפי על הרוב דמיניה הוא דשמע והכי משמע דחד הוא שנסתפק בתרווייהו דאם לא כן הול"ל ואיכא דאמרי או ואית דאמרי לה משם ר"י אלא ודאי דמאן דאמר משם שמואל איהו גופיה נסתפק בר"י וכפ"ז אדחי ליה מאי דאמר תרווייהו הוו דאי תימא דנכנס בדרך הספק דבר זה דמתרווייהו שמע הול"ל ואי תימא שמואל ור"י ומדלא קאמר הכי ש"מ דהא מלתא לא נכנסה תחת הספק כלל ומאי דאמר דהוי מלתא דרבנן כבר כתבתי למעלה דספקא בהא מלתא אדרבה אזלינן לחומרא. ומאי דאמר דרב כהנא וכו' הקשו עליה ושתיק מי יימר דלא הקשו אלא להבין טעמו ודבריו ולא חש להשיבם ואינהו נמי אסברו בהא מלתא וחזרו מעצמן מחמת הטעם עצמו דקאמרי בתר הכי רבה ור"י דהוי מלתא דסברא נכונה וראויה היא טפי מהך טעמא דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה ומאי דקאמר דהלכה כרב כהנא ור"א לגבי רבה ור"י הן אמת אי הוו פליגי להדיא אבל הכא אעיקרא דדינא אמינא דלא פליגי כמ"ש כללא דמלתא דפסקא דרמב"ם סלקא מחוורתא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף