ר"ן/חולין/עא/ב

ר"ן חולין עא ב

מה לכלי חרס שאינו מטמא מגבו.תמהני מאי פירכא מ"מ בין שיהא כלי חרס קל או חמור איכא למיגמר מיניה שיותר ראוי להציל על טהרה מלהציל על טומאה, וכיון שכן אדם שמציל על טומאה כ"ש שמציל על טהרה, וכי תימא ה"ק דמתוך שאינו מטמא מגבו מציל לפי שאין הטומאה יכולה ליכנס, אי הכי לא משני מידי^[1].

ומתוך הדוחק יש לי לומר שאע"פ שאינו מטמא מגבו אפ"ה אם לא שהוא מבליע טהרה שבתוכו היתה טמאה דמכל מקום תוך אהל המת הוא^[2], והכי פריך דילמא מתוך שהוא קל ראתה התורה להקל עליו יותר ראוי להקל בטהרה שבתוכו מבטומאה שבתוכו כיון שאינו מטמא מגבו שזה מסייע שלא תטמא טהרה שבתוכו, ומהדר ליה דמתוכו קאמרינן ואין לתוכו קולא כלל וטעמא דאינו מטמא מגבו לא סגי לטהר טהרה שבתוכו כדכתיב^[3].

אמר רבא תרווייהו תננהו טומאה בלועה תנינא טהרה בלועה תנינא. עיקר פירכיה מטהרה בלועה תנינא אבל טומאה בלועה תנינא לא קשיא ליה דרבא לאו טומאה בלועה אתא לאשמועינן דהא כשם קאמר דאלמא מילתא פשיטא היא^[4].

והקשה הרמב"ן ז"ל^[5] טומאה בלועה ממתניתין הוה ליה למימר תנינא דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד^[6], ונ"ל דמשום דאכתי לא קיימינן אטעמא דמתניתין דהא מדתנן בה נמי החיה מטמאה טומאת שבעה משמע דטומאה בלועה נמי מטמאה משום הכי לא אמר ליה תנינא ממתניתין ובתר הכי גמרא מפרש לה וטעמא דחיה משום גזירה היא^[7].

כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה. פירש רש"י ז"ל^[8] דאי ממתניתין דקתני טובל ואוכל בתרומתו הוה אמינא דהתם לאו משום טומאה בלועה הוא אלא משום מגע בית הסתרים^[9], וכי תימא במשא מיהא ליטמא ליתא לפי שאין טומאת משא אלא למי שטומאתו מחמת עצמו כנבלה ומעיינות הזב אבל טבעת זו שאין טומאתה מחמת עצמה אלא שקבלה טומאה מאחר אין לה טומאת משא.

והקשו עליו בתוספות^[10] שהרי מדרס הזב אין טומאתו מעצמו אלא ממקום אחר ואפ"ה^[11] מטמא במשא ומקרא מלא דבר הכתוב^[12] והנושא אותם וכו', ומיהו אפשר לפרש על דרך רש"י ז"ל דטבעת זו אפילו נטמאת במת אינה מטמאה במשא שהרי אין טמא^[13] מת טומאת משא כלל דאע"ג דאמרינן חרב הרי הוא כחלל ומת עצמו מטמא במשא, ליכא למימר הכי גבי טומאת מנא שהרי מת עצמו אינו מטמא במשא אלא מק"ו דנבלה וכיון שכן דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכשם שאין לנוגע בנבלה טומאת משא הכי נמי לנוגע במת, וכן דעת הרמב"ם ז"ל^[14] דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל לענין משא^[15].

אבל מ"מ אין פירוש רש"י ז"ל מחוור דמ"מ טהרה בלועה תנינא שאע"פ שאין בית הסתרים של אדם מטמא מ"מ טבעת זו תקבל טומאה באהל המת^[16], ועיקר פרכיה מטהרה בלועה הוא וכמו שכתבנו למעלה^[17], ועוד דלפי פירוש רש"י ז"ל למה ליה לאוקומה בשתי טבעות לימא כי קאמר רבה באוכל נבלה דאע"ג דטומאתה מחמת עצמה אינה מטמאה דהויא לה טומאה בלועה^[18], וכן מה שכתב רש"י ז"ל בסמוך^[19] במאי דאמרינן דלא תימא אליבא דר"ע דאמר עובר במעי אשה טמא דאי אליבא דר"ע מיתוקמא הא דתנן והאשה טהורה עד שיצא הולד, היינו טעמא משום דמגע בית הסתרים הוא, ליתה דנהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא ליטמא שהרי מת מטמא במשא הוא^[20].

אלא ודאי ה"פ^[21] דאי ממתני' הוה אמינא דכי אמרינן דטומאה בלועה אינה מטמאה וכן טהרה היינו לאדם הבולעה אבל בלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה הוה אמינא אין זו טומאה בלועה לגבי טבעות שאצלה דכמונחין בקופה הן, קמ"ל רבה דאפילו בשתי טבעות טהורה דטהרה בלועה אינה מטמאה.

והא דקאמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה^[22], הכי קאמר כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה לבולעה כך אם יש עמה טהרה בלועה כגון שתי טבעות אינה מקבלת טומאה ממנה^[23], ולפי זה טהרה כי האי גוונא דאינה מטמאה לרבה לאו מק"ו דכלי חרס המוקף צמיד פתיל יליף לה כדאמרינן מעיקרא דההוא ק"ו לא סגי אלא לבולעה, אלא דמעיקרא דקס"ד דרבה בטבעת אחת טהורה הוא דקא מפרש תלמודא אליביה דמק"ו דכלי חרס גמר לה, אבל השתא דאוקים בשתי טבעות ליכא למיגמר מהתם כלל אלא דרבה מדר' ישמעאל יליף לה דמוכח בהדיא דעובר במעי אשה טהור מדאורייתא כלומר אפילו בנגיעה בפנים דהא מקרא דכל אשר יגע יליף לה והוי כעין שתי טבעות^[24].

והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן בסמוך דלא תימא אליביה דר"ע דאמר עובר במעי אשה טמא דאלמא אפשר לאוקומי מתני' כותיה אע"פ דתנן והאשה טהורה עד שיצא הולד, משום דכי אמר ר"ע עובר במעי אשה טמא היינו כגון שפשטה חיה ידה ונגעה בו דהוי דומיא דשתי טבעות דומיא דאשר יגע על פני השדה דבההוא פליג ר"ע, אבל עובר לאשה עצמו הוי דומיא דטבעת אחת לאותו שבלעה מודה ר"ע דטומאה בלועה ולא מיטמי', ומשום הכי אי מוקמינן מתניתין כר' עקיבא אתי שפיר הא דתנן בה והאשה טהורה עד שיצא הולד^[25].

שולי הגליון

↑ וע"ע בתוד"ה אטו, משה"ק דממ"נ פריך שפיר, דאיך תעבור הטומאה כיון דגבו טהור, ועי' הגהות מהר"ב רנשבורג, דכוונ' התוס' במש"כ ממ"נ, למש"כ רבינו הכא. עוד יעוי' בתפארת יעקב ד"ה בגמ', משה"ק עד"ז, דחרס אינו מטמא מגבו, וא"כ י"ל דמשו"ה מציל על הטהרה ואילו תוכו טמא ומשו"ה אינו מציל על הטומאה, ואילו באדם י"ל איפכא, דתוכו טהור משום מציל על הטומאה ומטמא מגבו וא"כ לא יציל על הטהרה, וכ' לבאר הק"ו באופ"א, עיי"ש היטב.
↑ עי' בחי' הגר"ח הל' טומאת פי"א ה"ה ד"ה והן, מש"כ דכ"ח מציל אין עניינו משום חציצה, שחוצץ על מה שבתוכו, אלא שהתוך מציל, יעו"ש.
↑ ובתוס' תי' דבאדם נמי איכא קולא דתוכו מציל בטומאה, ועי' שיטמ"ק בהגה"מ אות ט' דר"ל בית הסתרים דאדם, כלו' דעבדי' ק"ו מגבו דכ"ח לתוכו של אדם, דמה כ"ח אין גבו מציל על טומאה מלטמא ואע"פ מציל על טהרה שבתוכו מלקבל טומאה, אדם דתוכו מציל מלטמא, כ"ש שיציל על תוכו מלקבל טומאה, וכ"ה במהר"ם ובהגהות הר"ב רנשבורג, [ועיי"ש דל"ג תיבת 'תוכו']. אמנם עי' מהרש"א על התוס', משה"ק דאיכא למיפרך דגב כ"ח טהור אבל אדם אינו טהור, יעו"ש, ולכן פי' כוונ' התוס' באופ"א, דהגמ' מת' דהק"ו הוא מתוכו של חרס דמציל על טהרה, כ"ש אדם, דאין לתלות מה שמציל על טהרה בגבו, דא"כ גם לטומאה תציל, וע"כ דתוכו הוא שמציל על טהרה, ושפיר אפשר לעשות ק"ו לתוכו של אדם מטומאה לטהרה. וע"ע בחי' הגר"ח הל' טומאת מת פכ"ב ה"ב, מה שביאר ג"כ ד"אנן מתוכו קאמרינן" דהצלת כ"ח המוקף צ"פ אינו משום גבו, אלא דההיקף צ"פ עושה "שם תוך" והתוך הוא שמציל, ושפיר עבדי' ק"ו דבלוע יציל כמו שתוך דכלי מציל וכו' ועייש"ע מה שביאר עפי"ז ד' הר"ש כלים פ"ט בשם התוספתא, יעו"ש באורך. וע"ע בחי' הגרי"מ סי' כ'.
↑ וכ"כ בתוד"ה אמר. ובאליה רבה ד"ה אמר, כ' איפכא, דעיקר הקו' מטומאה, דאי מטהרה אפ"ל דהתם משום דביה"ס אינו מטמא גם במשא ואוהל כיון דמיירי רק בטמא מת, משא"כ טבעת טמאה דנגעה במת וחרב כחלל, ול"ש לומר משום ביה"ס, דהא הטומאה משום משא כמבו' בתוס'.
↑ ד"ה טומאה, וכה"ק הרשב"א ד"ה אמר.
↑ והרמב"ן והרשב"א שם תי' דאה"נ אלא דניח"ל לאתויי מהך מתני' משום דתרוייהו איתנהו בה, ובתפארת יעקב ד"ה בגמ' אמר, הק' דל"ל לאתויי טבעת דשמעי' שם גם טומאה בלועה וגם טהרה בלועה, דהא עיקר קושיא היא מטהרה בלועה, וכמבו' בד' רבינו לעיל, ולכן בתפא"י מש"כ דקו' רבא הי' ממ"נ יעו"ש.
↑ עי' לב אריה ד"ה בגמ', להק' דהא בתחילה דלא ידעי' מההיא דר' ישמעאל, ס"ד דעובר וחיה הרי"ז כב' טבעות דרבה מטמא, ומשו"ה היא טמאה מדאו', ולא מוכח כלל דטומאה בלועה מטמאת, ועיי"ש מש"כ לת' באופ"א, דשאני עובר דמתחילת יצירתו הוא בלוע, וא"כ י"ל דלא חל עליו שם טומאה מעולם, ומשו"ה אינו מטמא, משא"כ טומאה שבתחילה הי' גלויה. וכ"ה בתפאר"י שם, [אמנם צ"ב דהרי החיה טמאה מדאו' לס"ד, וא"כ היכי ס"ד דלא חל עליה שם טומאה כלל]. ובחוסן ישועות ד"ה אמר, תי' דבלועה דלמטה קיל, וכ"כ בא"ר ד"ה גמ' בטומאה.
↑ ד"ה כי.
↑ וכמבו' בנדה מ"ג. מוידיו לא שטף במים.
↑ ד"ה כי, והו' בש"ר דלהלן.
↑ עי' כלים פ"א מ"א, ועי' רמב"ן ד"ה כי.
↑ ויקרא טו י'.
↑ אצ"ל בטמא.
↑ הל' טומאת מת פ"ה הי"ג. אמנם בש"ר מבו' דחרב כחלל גם לענין משא ורק לאוהל לא, וכ"ה ברמב"ן ד"ה כי, עה"ת במדבר יט - טז, דחרב כחלל לענין מגע ומשא ולא לענין אוהל, וכ"ה בבעה"מ שם, ורשב"א ב"ב כ. ד"ה ואיבעית, ולענין אהל לא, כיון דמיעטי' קרא אדם כי ימות באהל, ובתוס' נקטו דאמרי' חרב כחלל גם לטמאות באוהל, וכ"ד ר"ת הו' בתוס' ב"ב כ. ד"ה בחבית, ועי' תוס' בכורות כ"ז: ד"ה וכי.
↑ וכ"כ הרש"ש ובמרומי שדה, וכ"ה בלב אריה ע"ב. ד"ה כי, ובחוסן ישועות. ועייש"ע בלב אריה לתרץ לרש"י אדם יש בו אהל טפח ומשו"ה אינה בוקעת ועולה, ועייש"ע לפלפל בתי' זה, ובסד"ט אהלות פ"ז מ"ה הק' ע"ז ממשנה שם פ"ו מ"א דאדם לא נעשה אהל לטהר. עוד יעוי' תפארת יעקב ד"ה לכנ"ל דוודאי, תי' אחר, דרק למסקנא דנתחדש טומאה בלועה אמרי' חרב כחלל גם לענין משא.
↑ וכה"ק בתוס' ובעה"מ רמב"ן רשב"א ד"ה כי ומאירי ד"ה בלע טבעת טמאה.
↑ לעיל בד"ה אמר רבא.
↑ עי' אליה רבה ד"ה גמ' כשם, מש"כ.
↑ ע"ב. ד"ה לא תימא.
↑ וכה"ק הרמב"ן שם, והתוס' ע"ב. ד"ה והרי, ועיי"ש מה שתי' דדילמא טעמא דמתני' כדר' ישמעאל ע"ב. דיליף ממיעוט הכתוב מדכתיב על פני השדה, עוד תי' בשם הראב"ד, דעובר ירך אמו הוא ולא משא איכא ולא מגע איכא, ועי' במאירי ד"ה בלע טבעת טמאה, שכ' כעי"ז דאי"ז נחשב משא כיון דאורחיה הוא. ובתו"ח ד"ה גזירה ולב אריה בתוד"ה והרי, תי' דעובר לא מטמא במשא, דכיון דמשא במת ילפי' מק"ו דנבילה, והרי עובר בהמה לא מטמא במשא, [ועי' חוסן ישועות ד"ה והרי, שהק' דא"כ לריה"ג דעובר דטמאה מטמא, דהעובר יטמא במשא, ועוד דמ"מ אמאי לא מטמא העובר באהל, דזה ילפי' מקרא], ובחוסן ישועות שם תי' דרבא יליף מקרא ד'הנוגע במת בנפש האדם' דעובר במעי אשה מטמא במגע ולא במשא ואוהל. וע"ע תפארת יעקב בתוד"ה והרי, ולעיל ע: ד"ה לכן, תי' אחר. וע"ע מרומי שדה ד"ה כי, מה שתי' דעובר אינו מטמא במשא משום דמקורו מנבילה ושם אמרי' דכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא, והרי אצל האשה אינו בא לכלל מגע, [אכן אכתי ק' דיטמא באוהל וכדלעיל]..
↑ כ"ה בתוס' שם והו' בש"ר הנ"ל.
↑ כה"ק התוס' ובש"ר, ועי' רמב"ן ומהר"ם בביאו"ד. ועייש"ע במהר"ם מש"כ דלרש"י לק"מ. ועי' צל"ח ע"א. ד"ה ובזה, לתמוה דמשכח"ל טומ"ב בלי טהרה בלועה וכן להיפך, כגון שבלע טהורה ונמצאת בתחילת בית הבליעה במקום דל"ח בלוע ונוגעת בטומ"ב שעומדת במקום הנחשב בלוע, ועיי"ש מה שתי'. ובמאירי ד"ה בלע, כ' דמשכח"ל שהיתה טבעת טהורה בלועה והטמא הכניס ידיו בפנים ונגע בה דל"ח טומ"ב כיון דגופו של טמא בחוץ. אכן עי' רש"י ע"ב. ד"ה לא תימא, דמשמ' דגם כה"ג חשיב טומ"ב.
↑ כ"ה בתוס' וש"ר הנ"ל.
↑ וכ"מ ברשב"א וריטב"א שם, דלתי' זה שוב אי"צ לק"ו מכ"ח כלל, [ועי' רמב"ן שם], וכ"כ המהרש"א ד"ה כי, דרק להו"א דמודה רבה בב' טבעות בעי' ק"ו לטה"ב, משא"כ למסקנ' דגם בב' טבעות טהורה. אולם עי' מהרש"ל ע"ב. ד"ה תוס' ומהר"ם וחוסן ישועות, דגם למסק' בעי' לק"ו לטהר טבעת באהל, די"ל דמה שלא נטמאת מטבעת שאצלה היינו משום דהוי טומ"ב, אבל מנ"ל דלא נטמאת מטומאה שאינה בלועה, וכעי"ז בתו"ח ד"ה כי. ובמהדו"ב ר"ל דבעי' לק"ו דבלא"ה לא הוי מוקמי' הקרא בב' טבעות.
↑ רבינו מפרש דר"ע ור' ישמעאל פליגי בב' טבעות, אבל בטבעת אחת לר"ע יש דין טומ"ב להציל כלפי חוץ, וכ"פ הבעה"מ ד"ה כי, וכ"כ בחי' מהר"י שפירא בדעת הרמב"ם. ועי' חוסן ישועות ד"ה בא"ד, שהק' דא"כ תיקשי לרבה מר"ע, ול"ש לאוקומי רבה כר' ישמעאל, דדילמא ר' ישמעאל ס"ל הכי רק בעובר דמציל כיון דמעולם לא הי' באויר משא"כ ב' טבעות. ובעיקר ביאור פלוגתת ר"ע ור' ישמעאל נחלקו בזה הראשונים, דעי' רש"י ע"ב. ד"ה לא, דהם פליגי בדין טומ"ב, דר' ישמעאל יליף דין טומ"ב מעל פני השדה, ור"ע ס"ל דטומ"ב מטמאת יעו"ש, ועי' תוס' ע"ב. ד"ה והרי, משה"ק לפירושו, ובד"ה גזירה, פירשו באופ"א דלכו"ע טומ"ב מצלת, ופליגי בהוציא ידו, דלר"ע מטמא משום גזה"כ ד'במת בנפש', ולר' ישמעאל טהור מ'על פני שדה' עיי"ש היטב, ועי' לב אריה ובשא"מ. והרמב"ן ע"ב. ד"ה הא, פי' דפליגי אי עובר חשיב בלוע כיון שכן הוא דרך גדילתו, יעו"ש. וברשב"א ע"ב. [עי' בד"ה ורבי וד"ה דלא], מבו' באופ"א, דר"ע ור"י פליגי גבי עובר וטבעת אי חשיבי בלועים כיון דסופם לצאת בלא עיכול, יעו"ש. ובר"ש והרא"ש אהלות פ"ז מ"ה, מבו' עוד פי' אחר, דר"ע ור"י מודו דכשהעובר בפנים אינו מטמא משום דכגופה דמי, ופליגי בנפתח הקבר והעגיל ראש כפיקה, דלר"ע מטמא דל"ה בלוע, ולר"י כל שלא יצא לאויר העולם אינו מטמא ואע"פ דל"ה בלוע, ומשו"ה צריך למילף מקרא דבהעגיל ראש כפיקה טהור.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

[1] וע"ע בתוד"ה אטו, משה"ק דממ"נ פריך שפיר, דאיך תעבור הטומאה כיון דגבו טהור, ועי' הגהות מהר"ב רנשבורג, דכוונ' התוס' במש"כ ממ"נ, למש"כ רבינו הכא. עוד יעוי' בתפארת יעקב ד"ה בגמ', משה"ק עד"ז, דחרס אינו מטמא מגבו, וא"כ י"ל דמשו"ה מציל על הטהרה ואילו תוכו טמא ומשו"ה אינו מציל על הטומאה, ואילו באדם י"ל איפכא, דתוכו טהור משום מציל על הטומאה ומטמא מגבו וא"כ לא יציל על הטהרה, וכ' לבאר הק"ו באופ"א, עיי"ש היטב.

[2] עי' בחי' הגר"ח הל' טומאת פי"א ה"ה ד"ה והן, מש"כ דכ"ח מציל אין עניינו משום חציצה, שחוצץ על מה שבתוכו, אלא שהתוך מציל, יעו"ש.

[3] ובתוס' תי' דבאדם נמי איכא קולא דתוכו מציל בטומאה, ועי' שיטמ"ק בהגה"מ אות ט' דר"ל בית הסתרים דאדם, כלו' דעבדי' ק"ו מגבו דכ"ח לתוכו של אדם, דמה כ"ח אין גבו מציל על טומאה מלטמא ואע"פ מציל על טהרה שבתוכו מלקבל טומאה, אדם דתוכו מציל מלטמא, כ"ש שיציל על תוכו מלקבל טומאה, וכ"ה במהר"ם ובהגהות הר"ב רנשבורג, [ועיי"ש דל"ג תיבת 'תוכו']. אמנם עי' מהרש"א על התוס', משה"ק דאיכא למיפרך דגב כ"ח טהור אבל אדם אינו טהור, יעו"ש, ולכן פי' כוונ' התוס' באופ"א, דהגמ' מת' דהק"ו הוא מתוכו של חרס דמציל על טהרה, כ"ש אדם, דאין לתלות מה שמציל על טהרה בגבו, דא"כ גם לטומאה תציל, וע"כ דתוכו הוא שמציל על טהרה, ושפיר אפשר לעשות ק"ו לתוכו של אדם מטומאה לטהרה. וע"ע בחי' הגר"ח הל' טומאת מת פכ"ב ה"ב, מה שביאר ג"כ ד"אנן מתוכו קאמרינן" דהצלת כ"ח המוקף צ"פ אינו משום גבו, אלא דההיקף צ"פ עושה "שם תוך" והתוך הוא שמציל, ושפיר עבדי' ק"ו דבלוע יציל כמו שתוך דכלי מציל וכו' ועייש"ע מה שביאר עפי"ז ד' הר"ש כלים פ"ט בשם התוספתא, יעו"ש באורך. וע"ע בחי' הגרי"מ סי' כ'.

[4] וכ"כ בתוד"ה אמר. ובאליה רבה ד"ה אמר, כ' איפכא, דעיקר הקו' מטומאה, דאי מטהרה אפ"ל דהתם משום דביה"ס אינו מטמא גם במשא ואוהל כיון דמיירי רק בטמא מת, משא"כ טבעת טמאה דנגעה במת וחרב כחלל, ול"ש לומר משום ביה"ס, דהא הטומאה משום משא כמבו' בתוס'.

[5] ד"ה טומאה, וכה"ק הרשב"א ד"ה אמר.

[6] והרמב"ן והרשב"א שם תי' דאה"נ אלא דניח"ל לאתויי מהך מתני' משום דתרוייהו איתנהו בה, ובתפארת יעקב ד"ה בגמ' אמר, הק' דל"ל לאתויי טבעת דשמעי' שם גם טומאה בלועה וגם טהרה בלועה, דהא עיקר קושיא היא מטהרה בלועה, וכמבו' בד' רבינו לעיל, ולכן בתפא"י מש"כ דקו' רבא הי' ממ"נ יעו"ש.

[7] עי' לב אריה ד"ה בגמ', להק' דהא בתחילה דלא ידעי' מההיא דר' ישמעאל, ס"ד דעובר וחיה הרי"ז כב' טבעות דרבה מטמא, ומשו"ה היא טמאה מדאו', ולא מוכח כלל דטומאה בלועה מטמאת, ועיי"ש מש"כ לת' באופ"א, דשאני עובר דמתחילת יצירתו הוא בלוע, וא"כ י"ל דלא חל עליו שם טומאה מעולם, ומשו"ה אינו מטמא, משא"כ טומאה שבתחילה הי' גלויה. וכ"ה בתפאר"י שם, [אמנם צ"ב דהרי החיה טמאה מדאו' לס"ד, וא"כ היכי ס"ד דלא חל עליה שם טומאה כלל]. ובחוסן ישועות ד"ה אמר, תי' דבלועה דלמטה קיל, וכ"כ בא"ר ד"ה גמ' בטומאה.

[8] ד"ה כי.

[9] וכמבו' בנדה מ"ג. מוידיו לא שטף במים.

[10] ד"ה כי, והו' בש"ר דלהלן.

[11] עי' כלים פ"א מ"א, ועי' רמב"ן ד"ה כי.

[12] ויקרא טו י'.

[13] אצ"ל בטמא.

[14] הל' טומאת מת פ"ה הי"ג. אמנם בש"ר מבו' דחרב כחלל גם לענין משא ורק לאוהל לא, וכ"ה ברמב"ן ד"ה כי, עה"ת במדבר יט - טז, דחרב כחלל לענין מגע ומשא ולא לענין אוהל, וכ"ה בבעה"מ שם, ורשב"א ב"ב כ. ד"ה ואיבעית, ולענין אהל לא, כיון דמיעטי' קרא אדם כי ימות באהל, ובתוס' נקטו דאמרי' חרב כחלל גם לטמאות באוהל, וכ"ד ר"ת הו' בתוס' ב"ב כ. ד"ה בחבית, ועי' תוס' בכורות כ"ז: ד"ה וכי.

[15] וכ"כ הרש"ש ובמרומי שדה, וכ"ה בלב אריה ע"ב. ד"ה כי, ובחוסן ישועות. ועייש"ע בלב אריה לתרץ לרש"י אדם יש בו אהל טפח ומשו"ה אינה בוקעת ועולה, ועייש"ע לפלפל בתי' זה, ובסד"ט אהלות פ"ז מ"ה הק' ע"ז ממשנה שם פ"ו מ"א דאדם לא נעשה אהל לטהר. עוד יעוי' תפארת יעקב ד"ה לכנ"ל דוודאי, תי' אחר, דרק למסקנא דנתחדש טומאה בלועה אמרי' חרב כחלל גם לענין משא.

[16] וכה"ק בתוס' ובעה"מ רמב"ן רשב"א ד"ה כי ומאירי ד"ה בלע טבעת טמאה.

[17] לעיל בד"ה אמר רבא.

[18] עי' אליה רבה ד"ה גמ' כשם, מש"כ.

[19] ע"ב. ד"ה לא תימא.

[20] וכה"ק הרמב"ן שם, והתוס' ע"ב. ד"ה והרי, ועיי"ש מה שתי' דדילמא טעמא דמתני' כדר' ישמעאל ע"ב. דיליף ממיעוט הכתוב מדכתיב על פני השדה, עוד תי' בשם הראב"ד, דעובר ירך אמו הוא ולא משא איכא ולא מגע איכא, ועי' במאירי ד"ה בלע טבעת טמאה, שכ' כעי"ז דאי"ז נחשב משא כיון דאורחיה הוא. ובתו"ח ד"ה גזירה ולב אריה בתוד"ה והרי, תי' דעובר לא מטמא במשא, דכיון דמשא במת ילפי' מק"ו דנבילה, והרי עובר בהמה לא מטמא במשא, [ועי' חוסן ישועות ד"ה והרי, שהק' דא"כ לריה"ג דעובר דטמאה מטמא, דהעובר יטמא במשא, ועוד דמ"מ אמאי לא מטמא העובר באהל, דזה ילפי' מקרא], ובחוסן ישועות שם תי' דרבא יליף מקרא ד'הנוגע במת בנפש האדם' דעובר במעי אשה מטמא במגע ולא במשא ואוהל. וע"ע תפארת יעקב בתוד"ה והרי, ולעיל ע: ד"ה לכן, תי' אחר. וע"ע מרומי שדה ד"ה כי, מה שתי' דעובר אינו מטמא במשא משום דמקורו מנבילה ושם אמרי' דכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא, והרי אצל האשה אינו בא לכלל מגע, [אכן אכתי ק' דיטמא באוהל וכדלעיל]..

[21] כ"ה בתוס' שם והו' בש"ר הנ"ל.

[22] כה"ק התוס' ובש"ר, ועי' רמב"ן ומהר"ם בביאו"ד. ועייש"ע במהר"ם מש"כ דלרש"י לק"מ. ועי' צל"ח ע"א. ד"ה ובזה, לתמוה דמשכח"ל טומ"ב בלי טהרה בלועה וכן להיפך, כגון שבלע טהורה ונמצאת בתחילת בית הבליעה במקום דל"ח בלוע ונוגעת בטומ"ב שעומדת במקום הנחשב בלוע, ועיי"ש מה שתי'. ובמאירי ד"ה בלע, כ' דמשכח"ל שהיתה טבעת טהורה בלועה והטמא הכניס ידיו בפנים ונגע בה דל"ח טומ"ב כיון דגופו של טמא בחוץ. אכן עי' רש"י ע"ב. ד"ה לא תימא, דמשמ' דגם כה"ג חשיב טומ"ב.

[23] כ"ה בתוס' וש"ר הנ"ל.

[24] וכ"מ ברשב"א וריטב"א שם, דלתי' זה שוב אי"צ לק"ו מכ"ח כלל, [ועי' רמב"ן שם], וכ"כ המהרש"א ד"ה כי, דרק להו"א דמודה רבה בב' טבעות בעי' ק"ו לטה"ב, משא"כ למסקנ' דגם בב' טבעות טהורה. אולם עי' מהרש"ל ע"ב. ד"ה תוס' ומהר"ם וחוסן ישועות, דגם למסק' בעי' לק"ו לטהר טבעת באהל, די"ל דמה שלא נטמאת מטבעת שאצלה היינו משום דהוי טומ"ב, אבל מנ"ל דלא נטמאת מטומאה שאינה בלועה, וכעי"ז בתו"ח ד"ה כי. ובמהדו"ב ר"ל דבעי' לק"ו דבלא"ה לא הוי מוקמי' הקרא בב' טבעות.

[25] רבינו מפרש דר"ע ור' ישמעאל פליגי בב' טבעות, אבל בטבעת אחת לר"ע יש דין טומ"ב להציל כלפי חוץ, וכ"פ הבעה"מ ד"ה כי, וכ"כ בחי' מהר"י שפירא בדעת הרמב"ם. ועי' חוסן ישועות ד"ה בא"ד, שהק' דא"כ תיקשי לרבה מר"ע, ול"ש לאוקומי רבה כר' ישמעאל, דדילמא ר' ישמעאל ס"ל הכי רק בעובר דמציל כיון דמעולם לא הי' באויר משא"כ ב' טבעות. ובעיקר ביאור פלוגתת ר"ע ור' ישמעאל נחלקו בזה הראשונים, דעי' רש"י ע"ב. ד"ה לא, דהם פליגי בדין טומ"ב, דר' ישמעאל יליף דין טומ"ב מעל פני השדה, ור"ע ס"ל דטומ"ב מטמאת יעו"ש, ועי' תוס' ע"ב. ד"ה והרי, משה"ק לפירושו, ובד"ה גזירה, פירשו באופ"א דלכו"ע טומ"ב מצלת, ופליגי בהוציא ידו, דלר"ע מטמא משום גזה"כ ד'במת בנפש', ולר' ישמעאל טהור מ'על פני שדה' עיי"ש היטב, ועי' לב אריה ובשא"מ. והרמב"ן ע"ב. ד"ה הא, פי' דפליגי אי עובר חשיב בלוע כיון שכן הוא דרך גדילתו, יעו"ש. וברשב"א ע"ב. [עי' בד"ה ורבי וד"ה דלא], מבו' באופ"א, דר"ע ור"י פליגי גבי עובר וטבעת אי חשיבי בלועים כיון דסופם לצאת בלא עיכול, יעו"ש. ובר"ש והרא"ש אהלות פ"ז מ"ה, מבו' עוד פי' אחר, דר"ע ור"י מודו דכשהעובר בפנים אינו מטמא משום דכגופה דמי, ופליגי בנפתח הקבר והעגיל ראש כפיקה, דלר"ע מטמא דל"ה בלוע, ולר"י כל שלא יצא לאויר העולם אינו מטמא ואע"פ דל"ה בלוע, ומשו"ה צריך למילף מקרא דבהעגיל ראש כפיקה טהור.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

ר"ן/חולין/עא/ב

תפריט ניווט

חיפוש