קשות מיושב/יבמות/נו/א

קשות מיושב יבמות נו א

דף נו. מאי קנה רב אמר קנה לכל וכו'. ואיכא דאמרי מן וכו'. כי פליגי מן הנשואין וכו' מיתבי וכו' בשלמא לרב מתרץ כדתריץ מעיקרא אלא לשמואל קשיא קשיא. הרי"ף והרא"ש פסקו כלישנא בתרא וכרב דמן הנישואין אוכלת דהא הות אוכלת מעיקרא וסיימו וקיימי לן כל היכי דפליגי רב ושמואל הילכתא כרב באיסורי ע"כ. וז"ל הנמוקי יוסף, רב אמר אוכלת, פסקו רבוותא ז"ל הילכתא כרב חדא דקיי"ל דכל היכא דפליגי רב ושמואל הלכה כרב באיסורי, ועוד דשמואל סליק בקושיא הכא בגמ' דמקשי עליה מברייתא ע"כ. הנה הראיה האחרת דשמואל סליק בקושיא שכתב הנמוקי יוסף ועוד דשמואל וכו' לא אתיא כלל לדעת הרי"ף דנאי לשיטת הרי"ף לא משגחין כלל לדחות מההלכה כמ"ש למעלה כמה זימנין. אף במקום שאמרו קשיא. א"ו מ"ש הנ"י ועוד דשמואל סליק בקושיא וכו' היינו לאותן רבוותא ומנהון הרמב"ם, דהיכי דסליק בקשיא אין הלכה כמותו. כמו שכתבתי לעיל כמה פעמים. וכן הרשב"ם דקשיא ותיובתא חדא היא כמש"ל אות א'. אכן הרי"ף והרא"ש דפסקי כרב מטעמא דקי"ל דהילכתא כרב באיסורי. מעתה יש להסתפק בענין ירושת נכסי מלוג שלה [בביאת שוגג] לא יהיה יורשה מטעם דקי"ל בבכרורות מט: ובשאר דוכתא בדיני הילכתא כשמואל נגד רב ודוקא לענין אכילת תרומה ולטמא לה ולהפר נדריה בהא קי"ל כרב באיסורי אבל שיהיה זכאי בירושת נכסי מלוג שלה שהיא ממונה יהיה הילכתא כשמואל דקי"ל כוותיה בדיני ואינו יורש אותה. אף שנפלה לפניו מן הנשואין והיבם לא בא אלא בביאת שוגג. הן אמת לדעת הרמב"ם דאסבריה הב"י ס"ס קס"ו מדלא הזכיר הרמב"ם בהל' יבום כלום, משמע דס"ל דדוקא לענין תרומה הוא דאיפלגי רב ושמואל, אבל לשאר דברים כגון ליורשה וכה"ג לא פליגי ומודו דאפילו מן האירוסין קנה, אתי שפיר. אכן הרא"ש [וכן התוס' והטור] שכתבו דרב ושמואל בכל ענין פליגי. ולדעת שמואל בלישנא בתרא אף מן הנשואין בביאת שוגג של יבם לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה לירש בנכסי אחיו המת ולפטורה מן היבום בלבד. אבל לכל שארי דברי' לא קנה כלל. מעתה שפיר מצינו למימר דבביאת שוגג אינו יורש אותה כדאמרן. והנה בנפלה מן הנשואין פסקו כל הראשונים וכן בש"ע ס"ס קס"ו שאפי' ביאת שוגג קנה ביבמתו לכל דבר ליורשה וכו'. ובעי טעמא לקוצר דעתי דלמה לא ניחוש לשמואל בדיני. והנה המחבר ס"ס קס"ו שהעתקתי כבר קצת ממנו כתב בזה"ל בד"א שביאת שוגג קנה ביבמתו שנפלה לו מן הנישואין [כרב וכלישנא בתרא הרי"ף ורא"ש שם. באר הגולה] אבל אם נפלה לו מן האירוסין י"א שלא קנה ליורשה ולטמא לה ולהפר נדרי' [שם בגמרא דלא אכלת בתרומה וכתבו התוס' ורא"ש שם דה"ה דלא קנה ליורשה וכו', וכתב הב"י דלדעת הרמב"ם בשאר דברים קנה מן האירוסין. באר הגולה] וכתב הב"ש ס"ק י' יש אומרים שלא קנה, הא שכתב דין זה בשם י"א משום המחבר ומדייק בספרו ב"י מרמב"ם דס"ל דקונה לכל דבר חוץ מתרומה אפי' מן האירוסין, לכן כתב בשם י"א דלא קנה וס"ל לעיקר דעת הרמב"ם, מיהו דיוק של הב"י אינו מוכרח עיי"ש עכ"ל. שתי תיבות 'משום המחבר' משוללי ההבנה קצת גם קיצור הב"ש למאד במה שמסיים דדיוק של הב"י מדלא הביא בהלכות יבום פרק שני [במקום שכתב הרמב"ם דביאה ביבמה קונה בין בשוגג בין במזיד וכו'. בין שהיתה וכו'. אחד המערה וכו'. והאריך שם] שום זכרון דברים דדוקא בשנפלה לו מן הנישואין קנה ביאת שוגג אבל לא מן האירוסין. א"ו דס"ל דדוקא לענין תרומה הוא דפליגי, והענין זה ביאר הרמב"ם בפ"ח מהל' תרומה דין ו' בזה"ל יבם כהן שבא על יבמתו באונס או בשגגה וכו', אע"פ שקנאה כמו שבארנו בהל' יבום אינו מאכילה בתרומה עד שיבעול בעילה גמורה ברצון, בד"א שנתאלמנה מן האירוסין אבל מן הנשואין הואיל והיתה אוכלת תאכל בביאה זו, ע"כ. הרי דגבי תרומה ביאר החילוק בין כשנפל מן האירוסין ובין למן הנשואין, ומדלא כתב חילוק כזו גם מהל' יבום מוכח דמה דכתב התם דכל ענייני הביאות קנאה היינו לשאר דברים, וזה מכוון למ"ש הכא בהל' תרומה בלשונו שהעתקתי, אמנם זה הדבר אשר יקשה ויפלא ממני חדא דאיך אפשר דלעני ליורשה ולטמא ולהפר נדריה לא פליגי אפי' בנפלה מן האירוסין כדעת הרמב"ם הלא שמואל אמר כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד דוקא לדברים האמורים בפרשה, מיהו בזה י"ל כיון דלישנא בתרא לא נקט בהדיא לירש בנכסי אחיו ולפוטרה מן הייבום כדאמר בלישנא קמא משמע ג"כ לענין ליורשה וכו' וכסברת תוס' לעיל ד"ה לדברים וכו' דכל שאר דברים כתובים נמי בפרשה וכו', ודוחק, מיהו הא קשיא דהרמב"ם שפסק כרב וכלישנא בתרא וכן אסבריה הכ"מ מהל' תרומה דפןסק כרב וכלישנא בתרא, ומבואר להדיא בלשון איכא דאמרי מן האירוסין ד"ה דלא אכלה דהא לא אכלה בחיי בעל הרי לפנינו לאלומי מבעל לא והיינו כדאמרינן בלישנא קמא מן האירוסין וכו', רבי רחמנא לאוקמי' במקום בעל, אבל לאלומי מבעל לאוא"כ כשנפלה מן האירוסין האיך ירשנה בביאת שוגג, שהרי הבעל בעצמו דהיינו הארוס לא היה יורשה כדקיי"ל יבמות כט: ובשאר דוכתא טובא אשתו ארוסה מתה אינו יורשה ולאלומי מבעל לא רבי רחמנא [שהרי מטעם זה אינה אוכלת בתרומה], ומצוה ליתן טעם הגון.

שם נו. ת"ר [בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח] כו' מ"ט דר' נתן אמר רבה הואיל וכו'. א"ל אביי אלא מעתה וכו'. א"ה ליתני מת הבן אינה אוכלת רבי נתן אומר אוכלת קשיא. הנה לענין הלכה לא נפקא לן מזה מידי, דהלכה כחכמים דפליגי עליה דר"נ דאם מת הבן אינה אוכלת דהלכתא ודאי כרבים, וכן מבואר מלשון הרמב"ם פ"ח מהל' תרומות דין י' שכתב מת ונפלה וכו', ואשת חרש שילדה ממנו הרי זו אוכלת בשביל בנה ע"כ, דר"ל דוקא בשביל בנה, כלומר בעוד שהבן קיים ולא כשיימות הבן, אמור מעתה דכל ענין דקאמר הש"ס קשיא אינו אלא דקשיא לן להבין טעמיה דר' נתן ולא נתברר לנו טעמא דידיה דלא נוכל ליישבו הן בטעמא דיהיב רבה והן טעמא דנתן רב יוסף. ישמע חכם ולקח יוסף:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף