אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/נו

יום שני א אייר תשפ"ב - מסכת יבמות דף נו

אזהרת נשים ב'אשת כהן שנאנסה'

דקדוק הקרן אורה בלשון 'בעלה לוקה'

בגמרא במסכת יבמות (נו:) אמר רבא, אשת כהן שנאנסה, בעלה לוקה עליה משום זונה. משום זונה אין משום טומאה לא?! אימא אף משום זונה... ואיכא דאמרי אמר רבה, אשת כהן שנאנסה, בעלה לוקה עליה משום טומאה. משום טומאה אין משום זונה לא. אלמא באונס לא קרינא ביה זונה. מבואר שנחלקו רבא ורבה בדין אשת כהן שנאנסה, אם קרינא ביה זונה או לא.

והנה משמע מדקדוק הלשון 'בעלה לוקה עליה' כאילו בא התנא למעט מישהו אחר שאינו לוקה. ובקרן אורה נגע בדבר וכתב שעל כרחך בעלה לאו דוקא והוא הדין אחר.

יסוד הנודע ביהודה שאשת כהן שנאנסה אינה מוזהרת

ובמשנה במסכת נדרים (צ:) תנן: בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה; האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים. חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה; האומרת טמאה אני לך - תביא ראיה לדבריה, השמים ביני לבינך - יעשו דרך בקשה [- מבקשים ממנו שיפטרנה בגט אך אין כופין], ונטולה אני מן היהודים - יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים.

והקשו התוספות: ואם תאמר, טמאה אני לך אמאי לא מהימנא, הא שויתה נפשה חתיכא דאיסורא... ותירץ הרב רבי אליעזר, דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן. דודאי הוא מוזהר עליה, אבל היא אינה מוזהרת עליו, הילכך גם לדבריה אינה אסורה בו. ותמהו התוספות על דעת רבי אליעזר: וקשה, דקאמר פרק יש מותרות (יבמות פד:): כל היכא דאיהו מוזהר, איהי מוזהרת.

וכך מבואר בגמרא: אמר רבא, כל היכא דהוא מוזהר, היא מוזהרת. וכל היכא דהוא לא מוזהר, היא לא מוזהרת, ע"כ. וילפינן לה מהכתוב (ויקרא כא ז) "אשה זונה וחללה 'לא יקחו', ואשה גרושה מאישה 'לא יקחו'", שכפל הכתוב לשון 'לא יקחו' להזהיר גם על עליו וגם עליה.

והנודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע סימן ע; מהדו"ת אה"ע סימן יב) כתב ליישב קושיית התוספות על דעת רבי אליעזר, שהוא סבור שאין כלל זה אמור אלא לגבי הדברים המפורשים בפרשה שם, אבל לאו שאינו מפורש בפרשה שם [וגם אינו לאו השוה בכל, כי ללאו השוה בכל יש מקורות נוספים בגמרא שם] - לא הוזהרו עליו נשים. ולפי זה כתב הנודב"י שאשת כהן שנאנסה לדעת רבה הסובר שבעלה לוקה עליה רק משום טומאה ולא משום זונה, אם כן כיון שאיסור טומאה באונס אינו בישראל אלא רק בכהן - הרי זה לאו שאינו שוה בכל, וכיון שלא נתפרש באותה פרשה, נמצא שאין האשה מוזהרת עליו אלא רק האיש.

ע"פ חידוש זה כתב בחידושי הגרז"ר בענגיס לבאר באופן אחר את דקדוקו של הקרן אורה, שכן מה שאמרו 'בעלה לוקה עליה' לא בא למעט אחרים הבאים עליה, אלא למעט שהיא אינה לוקה אלא רק בעלה, שכיון שנאנסה ואיסורה רק משום טומאה, אין היא מוזהרת על כך.

ספק הנמוקי יוסף אם אשת כהן שנאנסה צריכה חליצה

והנמוקי יוסף (יבמות ב: מדפה"ר) הסתפק אם אשת כהן שנאנסה צריכה חליצה או לא.

ורבי עקיבא איגר (תוספותיו למשניות סוטה פ"א אות ה) תמה על עיקר נידון הנמוקי יוסף, הלא גמרא מפורשת היא במסכת סוטה (ו.): אמר ליה אביי אלא מעתה... אשת כהן שנאנסה ומת ויש לו אח חלל לא תתייבם. וטעם ההיתר מקל וחומר, אם נאסרה במותר לה [- בעלה], באסור לה [- יבמה] לא כל שכן. ודוחה הגמרא שכיון דגבי ישראל מישרא שרי נמצא שיבם זה לו היה בעלה לא היתה נאסרת עליו כיון שהוא פסול לכהונה, ולכן אף עתה אינה אסורה לייבום. הרי מפורש בגמרא שאשת כהן שנאנסה נופלת לייבום.

מאידך הבית שמואל (סימן קעג סק"י) תמה על דברי הנמוקי יוסף לאידך גיסא, וזאת מכח המבואר בסוגייתנו שאשת כהן שנאנסה אסורה על בעלה משום ד'טומאה כתיב בה', ואם כן ודאי שהיא וצרתה פטורים כערוה וצרת ערוה, וכדין צרת סוטה ברצון בישראל. וא"כ סתרו הסוגיות זו לזו, והניח רעק"א בצע"ג.

וכן הקשה גם הקרבן נתנאל (יבמות פ"א אות ט), והעמיד הדבר במחלוקת אמוראים, אם כיון דטומאה כתיב בה ממילא אינה עולה לייבום, או שאף שטומאה כתיב בה מכל מקום מותר לייבמה.

יישוב הגרז"ר בענגיס עפ"ד הנודע ביהודה שאין האזהרה על האשה

והגרז"ר בענגיס כתב ליישב הקושיא מסוגיית הגמרא ביבמות, על פי דברי הנודע ביהודה הנזכרים. כי מאחר והיא אינה מוזהרת על ביאתו וכל האזהרה אינה אלא על הבעל, ממילא אין סתירה בין המבואר בגמרא בסוטה שאשת כהן אנוסה נופלת לייבום, ובין המבואר בגמרא ביבמות שטומאה כתיב בה - כי ה'טומאה' הכתובה בה אינה אלא ביחס לבעל ולא ביחס לאשה. ועדיין מסתפק הנמוקי יוסף האם כיון שהיבם הוא כהן כשר ממילא צריכה חליצה או שכיון שסוף סוף לגבי דידיה כתוב לשון טומאה אף שאינו כתוב על האשה מכל מקום אינה צריכה יבום.

ע"פ יסודו של הנודע ביהודה הוסיף ויישב הגרזר"ב גם את דקדוקו של הקרן אורה בלשון הגמרא 'בעלה לוקה', שכן באמת באה הגמרא למעט שרק הוא לוקה על לאו דטומאה ולא האשה. וכעין מה שכתב הט"ז (יו"ד סימן קפה ס"ק ב) בשם תשובת הרמ"א, בדקדוק לשון הגמרא בכתובות (עב:) "הוחזקה נדה, בעלה לוקה עליה", שפירש הרמ"א דהיינו בעלה ולא היא. והוא הדין בנידון דידן, בעלה דוקא לוקה ולא היא.

ואמנם יש להעיר על ביאור זה, שהרי שתי לשונות מביאה הגמרא בביאור המלקות באשת כהן שנאנסה, אם משום זונה או משום טומאה. ובשלמא אם החיוב הוא משום טומאה יש לומר כנ"ל שרק הוא לוקה על איסור זה ולא אשתו. אך אם החיוב הוא משום זונה, הלא לענין זונה כתיב 'לא יקחו' שמפסוק זה מרבים שאף הנשים מוזהרות, ומדוע אם כן נקטה הגמרא לשון "בעלה לוקה עליה משום זונה" - שמשמעותו שרק בעלה לוקה ולא היא. וכתב הגזר"ר ש"יש לומר דמשום גררא דטומאה נקט כהאי לישנא". ועדיין יש להעיר על דבריו שכן לשון זו היא הלשון הראשונה בגמרא, ודוחק יותר לומר שנקטה הגמרא לשון זו אף שאינה שייכת לענין זונה מחמת הלישנא בתרא.

ביאור התוספות שנאמנת לומר בתולה אני לפי שאף היא בכלל האיסור

ובגמרא בחגיגה (יד:) מובא: שאלו את בן זומא, בתולה שעיברה מהו לכהן גדול. מי חיישינן לדשמואל דאמר שמואל יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם [- וממילא בעולה היא ואסורה לכהן], או דלמא דשמואל לא שכיחא. אמר להו, דשמואל לא שכיח וחיישינן שמא באמבטי עיברה [- ואינה בעולה, ומותרת לכהן גדול].

והנה יש להבין כיון שמעוברת היא כיצד יודעים אנו שהיא בתולה ומפני מה נתירה בתחילה לכהן גדול. ורש"י על אתר נזקק להערה זו וביאר בשני דרכים: א' היא אומרת שימצאו לה בתולים. [והוסיפו התוספות (ד"ה בתולה) בביאור דבריו שעד כמה שדשמואל שכיחא ממילא נאמנת לומר שכך היה] ד. ב' איירי באופן שנשאה כהן גדול בלא לדעת שהיא מעוברת ומצא לה בתולים.

והתוספות הקשו על פירושו הראשון של רש"י, כיצד אנו מאמינים לדבריה, והלא במשנה בכתובות (יג.) דנה המשנה באופן שהיתה מעוברת ומעידה על עוברה שהוא מאיש פלוני וכהן הוא, שלדעת רבן גמליאל הרי היא נאמנת, ואילו רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין. ולכאורה לדעת רבי יהושע מה מסתפקת הגמרא שתהיה נאמנת הלא 'לא מפיה אנו חיין', ובפשטות משמע שספק הגמרא הוא לכולי עלמא.

וביארו התוספות: ושמא כאן שאף היא בכלל האיסור, כדכתיב 'והוא אשה בבתוליה יקח' - קרי ביה 'יקיח', נאמנת. ובשם ר"י כתבו התוספות שבודקים אותה על פי חבית, ואם דשמואל היה שכיח לא היו טורחים לבודקה והיו מעמידים אותה בחזקת בעולה.

תמיהת הטורי אבן שרבי יהושע אינו מאמינה אף במקום שהיא בכלל האיסור

והטורי אבן (חגיגה שם) תמה על יישוב התוספות, שהרי התוספות באו בדבריהם לחלק בין דברי רבי יהושע שאין האשה נאמנת להעיד על עוברה שמאיש פלוני הוא וכהן הוא, ובין נידון הגמרא באומרת בתולה אני. ואם כן, כשם שכתבו התוספות שיש להאמינה לגבי בתוליה כיון שאף היא בכלל האיסור, כך היה להאמינה גם לענין פלוגתת רבי יהושע ורבן גמליאל באופן שהיתה מדברת עם אחד, שאף שם החשש הוא שמא היא זונה, ובאיסור זונה גם האשה מוזהרת, ואעפ"כ נחלקו התנאים ודעת רבן גמליאל שהיא נאמנת לומר לכשר נבעלתי, ודעת רבי יהושע שאינה נאמנת על כך. ועל תמיהה זו עמדו רבים מרבותינו האחרונים, ביניהם השער המלך (איסו"ב פי"ז הי"ג), החתם סופר (אה"ע ח"א סימן קנ ובחידושיו לחגיגה שם), שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ב סימן עט) ועוד רבים.

וכתבו האחרונים (שו"ת מהרש"ם ח"ב סימן ריד אות ד; אהל דוד חגיגה שם בשם חתנו רבי מאיר אב"ד יארמוט; עמודי אור סימן עח) לבאר דברי התוספות על פי יסוד הנודע ביהודה, שלא נאמר כלל הגמרא ביבמות שכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת, אלא בלאוים המוזכרים בפרשה ד'לא יקחו', משא"כ שאר לאוים שאינם שווים בכל, אינם חלים אלא עליו ולא עליה.

חילוק האחרונים בין איסור זונה לדין בת כהן כי תהיה לאיש זר

ולפי זה יישבו האחרונים שיש לחלק טובא בין סוגיית הגמרא בחגיגה ובין סוגיית הגמרא בכתובות, כי בחגיגה נידון הגמרא הוא משום 'אשה בבתוליה יקח' ובזה דינה ודינו שווה. אבל בכתובות הנידון הוא לדונה בחזקת בעולה לנתין ולממזר, ודעת התוספות (יבמות מד: ד"ה עשאה וסא. ד"ה שנבעלה) שהנבעלת לחייבי לאוין אזהרתה מהכתוב 'ובת כהן כי תהיה לאיש זר' ואינה בכלל לאו דזונה. ופסוק זה הרי אינו בפרשת 'לא יקחו' ולדברי הנודע ביהודה אין האשה מוזהרת בו - ולכן שם אמר רבי יהושע ש'לא מפיה אנו חיין'. [אמנם דעת הרמב"ם ורש"י שכל בת כהן שנבעלה לחייבי לאוין הרי היא בכלל לאו דזונה, אך התוספות הלכו בזה לשיטתם].

ואמנם באהל דוד שם הביא הערת חתנו על כך שהרי בגמרא ביבמות (סח:) מבואר שבאמת הפסוק 'כי תהיה לאיש זר' נאמר לגבי איסור אכילת תרומה, וכל המקור לאסור אשת כהן שנבעלה לפסול לה לכהן, הוא בק"ו מגרושה: ומה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהן, זו שמוזהרת בתרומה אינו דין שאסורה לכהן. והנה לאו דגרושה נאמר בפרשה של 'לא יקחו', ואם כן נוכל ללמוד גם פרט זה בקל וחומר זהה: ומה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהן ואף היא מוזהרת על איסור זה, זו שמוזהרת בתרומה אינו דין שאסורה לכהן ואף היא מוזהרת בזה. ודחה, שיש לומר 'אשת כהן שנאנסה' תוכיח, שאסורה בתרומה ואעפ"כ אינה מוזהרת.

אלא שהקשה אף על זה מדוע באמת לא נלמד מאותו הק"ו שאף אשת כהן שנאנסה תהיה מוזהרת כדרך שגרושה מוזהרת. וכתב האהל דוד ליישב, שמכח שלא כתבה התורה איסור אשת כהן שנאנסה בפרשת 'לא יקחו', גילתה התורה שלענין זה אין לדמות איסור זה לגרושה - ואף שבגרושה מוזהרת אף היא, אשת כהן שנאנסה אינה מוזהרת.

ועוד העיר האהל דוד שכל זה לא יבואר אלא ללישנא בתרא שאיסור אשת כהן שנאנסה הוא רק משום טומאה, שאיסור טומאה לא נתבאר בפרשת 'לא יקחו', משא"כ ללישנא קמא הסוברת שאשת כהן שנאנסה אסורה משום זונה, אם כן אף איסור זונה כתוב באותה הפרשה ושוב תהיה אף היא מוזהרת על כך. ואם כן אי אפשר לפרוך 'אשת כהן שנאנסה תוכיח', ושוב יקשה שנלמד חייבי לאוין מגרושה שאף האשה מוזהרת על כך.