קשות מיושב/ברכות/נד/ב

קשות מיושב ברכות נד ב

דף נד: אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב (תהלים ק"ז) וירוממוהו בקהל עם וגו', מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן, שנאמר (תהלים ק"ז) ובמושב זקנים יהללוהו, מתקיף לה רב אשי ואימא כולהו רבנן, מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב, ואימא בי עשרה שאר עמא, ותרי רבנן, קשיא. וז"ל הרי"ף אמר אביי וצריך לאודויי באנפי עשרה שנאמר וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו, אמר מר זוטרא ותרי מינייהו רבנן שנאמר ובמושב זקנים יהללוהו ע"כ. וז"ל הרא"ש אמר אביי וכו', אמר רב הונא והוא דאיכא תרי רבנן בהדייהו דכתיב ובמושב זקנים יהללוהו, מתקיף לה רב אשי ואימא בי עשרה ותרי רבנן קשיא וכו' דלא איפשטא לן עבדינן לחומרא ובעינן תרווייהו ורב אלפס לא כתב כן, עכ"ל. וז"ל התוספות ד"ה ואימא בי עשרה ותרי רבנן ועבדו לחומרא ואפילו ליכא תרי רבנן וכו' ע"כ. הנה לכאורה קשה, להקל ולהחמיר כיצד, שהרי סברת הרא"ש דמצד חומרא בעינן תרווייהו דהיינו בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן וסברת תוס' מהיפך להיפך דמצד חומרא סגי בי עשרא ואפילו ליכא תרי רבנן, ודחיק' למאוד סברות רחוקים זו מזו, ואשר ע"כ כתבתי בתכ"ש הנכון בתוספת כמו שהעתיקם העור סי' רי"ט בזה"ל, כתב רב אלפס צריך לאודויי באנפי עשרה וכ"כ הרמב"ם אבל התוס' כתבו על הא דאמר אביי וצריך לאודויי קמי עשרה דכתיב וכו', ואמר רב הונא והוא דאיכא תרי רבנן בהדייהו דכתיב וכו' ופםריך ואימא עשרה ותרי רבנן, קשיא וכתבו כיון דלא איפשטא עבדינן לחומרא ובעינן תרווי, ע"כ. וז"ל הב"י שם כתב רב אלפס צריך וכו', וכתב ג"כ דתרי מינייהו רבנן כדאמר רב הונא וכו', והתוס' סוברים דבי י' ועוד תרי רבנן דה"ל תריסר כיון דאותבינא לרב הונא ואסיקנא בקשיא וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש, ע"כ. הנה מלת הרי"ף שכתב הב"י צריך תיקון שהרי הרי"ף לא ס"ל הכי כמו שהעתקתי למעלה ונאמן ג"כ עדותו של הרא"ש שהעתקתי לעיל וסיים ורב אלפס לא כתב כן עכ"פ מצד סברות הב"י אליבי' דתוס' והרא"ש משום דאסיק לרב הונא בקשיא לא קיי"ל כוותייה, והיינו כמשמעות הרא"ש בב"ב קכ"ז. גבי רב שיזבי, אבל אכתי תמוה' דטעמא דיהיב הב"י אליבי' דהרא"ש דמצריך י' וגם ב' רבנן משום דאסיק הש"ס בקשיא יהיה סתירה להרא"ש בעצמו למ"ש הרא"ש בפ' חזקת הבתים גבי ומודה לי אבא דאם מת על האחין להביא ראיה שהעתקתי בתחילת החיבור והילכך ודאי לרב אלפס אף אם היה לו כגרסא שלפנינו דאסיק מלתא קרב הונא בקשיא אפ"ה פסק כר"ה לשיטתיה דר"ח וכמו שפסק רב אלפס במלתא דרב שיזבי ובמלתא דעל האחין להביא ראיה, והרמב"ם בפ"י מהל' ברכות דין ח' כתב וצריכין להודות בפני עשרה ושים מהם חכמים שנאמר וגו' וכו' ע"כ, וכתב הכס"מ ןאע"ג דאסיקנא בקשיא פסקו הפוסקים כמר זוטרא דמלתא דרבנן היא ולקולא ע"כ, גם בב"י סימן רי"ט כתב 'והרמב"ם וסמ"ג סוברים דכיון דמידי דרבנן היא נקטינן לקולא וכו' ע"כ, ולכאורה צ"ב אדרב' כיון דרבנן הנכון לומר דספק ברכות להקל ולא יברך עד דאיכא תרווייהו, ושמחתי כי מידי ידי עסוקים בזה מצאתי בדברי חמודות א"ק י"ג סיים בזה"ל, דטעמייהו דפסקו שלא להצריך י"ב הוא משום דאע"ג דאסיקנא בקשיא לא אדחיה גוף המימרא דקשיא דקאמר אינו לדחייה אלא כלומר קושיא יש ומ"מ הדין דין אמת, וכיו"ב כתב הרא"ש בפ' תפלת השחר סימן ך' בשם רב האי גאון ז"ל ואע"פ שיש לחלק דהתם אותיב מברייתא ושייך לישנא דתיובתא, ועיין בפרק יש נוחלין מה שכתבתי שם בסי' י"ז ע"כ ודבריו של מד"ז הגאון ז"ל הלא כבר הערתי בהם בתחלת החיבור הלזה אות ו', היוצא מזה לתועלת דלכו"ע עכ"פ במלתא דרבנן נקטינן כמ"ד לקולא אע"ג דאותו שבא להקל סלקי' ליה הש"ס בקשיא לדעת הכס"מ בפ"י מהל' ברכות: < עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף