קרן אורה/שבת/נג/א
חמור יוצא במרדעת אמר שמואל והוא שקשורה לו מע"ש כו'. עי' בתוס' מש"כ בטעמא דהאי מילתא ומיבעי' להו תו מהו ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת ופי' התוס' משום טירחא ובתוס' ישינים כתבו משום גזירת שימוש בבע"ח. והנה הרא"ש ז"ל הביא בזה דברי הירושלמי ויליף מינה דטעמא דשמואל דאמר והוא שקשורה לו מע"ש הוא משום דאסור לקשור בשבת דמשתמש בבע"ח והקשו בירושלמי מהא דקושרין חבל בפרה ומשני דאתיא כראבר"ש דמתיר בצדי האילן וה"נ מותר בצדי בהמה ופסק כן להלכה ואוסר ליתן רסן על גבי בהמה וקשה לי א"כ בדיעבד אם עבר וקשר בשבת אמאי אסור לצאת בו וכי משום קנס אתינן עלה ועוד הא לקמן בפרק אלו קשרים אמר רב בהדיא דמותר לקשור בפרה אלמא דלית בה משום משתמש בבע"ח וכן פסקו הפוסקים שם בלי שום חולק וצדדים קי"ל דאסורים ולדבר זה הערני חכם א' אלא נראה דבזה לא שייך כלל משתמש בבע"ח כיון שהוא עושה דבר לצורכה.
ובזה מיושב קושית התוס' ישינים על הא דתולין טרסקל מ"ש מהא דאסור להניח נר ע"ג דקל בשבת דהתם הוא לצורך תשמישו ולא הבנתי מה שהצריכו התוס' דוקא אם מנענע הענפים דהא אסור להשתמש באילן ובצדדיו אפי' אם אינו מנענע והרא"ש ז"ל כותב דאיסור דהנחת נר הוא משום גזירה שמא יעלה באילן ליטלה וקשה לי א"כ הא דמתיב רב משרשיא לרבא מהא דנעץ יתד באילן כו' טעמא דנעץ יתד הא באילן עצמו אסור אלמא דצדדים אסורין דילמא התם נמי טעמא משום גזירה שמא יעלה באילן ועי' בט"ז סי' ש"ה שכתב לדעת הטור דהא דאין תולין טרסקל היינו נמי מהאי טעמא דאתי להשתמש בבע"ח ולא זכיתי להבין דהא אדרבה מדברי הרא"ש מוכח דבנתינת מרדעת ולתלות טרסקל אין בזה משום שימוש בע"ח כיון דבלא קשירה הוא.
הן אמת דהוא ז"ל כתב בדעת הטור דמאי דמיבעי' לן מהו ליתן מרדעת היינו משום דילמא אתי להשתמש בבע"ח וכשיטת התוס' ישינים. ולפ"ז צ"ל כל שהוא משום תענוג גזרו ביה וכל שהוא משום צער לא גזרו ביה ולפ"ז תיקשי מהא דמקשינן מבהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים ולפי הנ"ל בלא"ה תיקשי אמאי אסרינן הא הכא ליכא חשש תשמיש בע"ח אלא וודאי טעמא משום טירחא הוא.
והנה לענין לאסור לכתחלה לקשור בשבת בלא"ה אסור משום קשר של קיימא וכן נראה לי מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות והא דחשו בה בירושלמי לשימוש בבע"ח היינו לענין טרסקל ולקשור חבל בפרה אפי' קשר שאינו של קיימא כדאיתא התם בירושלמי. שוב ראיתי במ"א סי' של"ו שהעיר ג"כ על דברי הרא"ש ז"ל לענין הנחת נר ע"ג דקל ע"ש בס"ק ב' אלא דלשונו ז"ל צריך ביאור מש"כ שם וכמש"כ בסי' שט"ו דמותר לקשור חבל בפי פרה. ובעיקר הדברים מה דאמרינן בירושלמי דיש בזה חשש תשמיש בבע"ח איכא לספוקי בזה אי זה גופא מה שנקשר החבל על הפרה חשיב תשמיש בבע"ח כמו הנחת הנר על הדקל דחשיב משתמש באילן או משום דבשעת קשירה נשען האדם עליו כמ"ש הרא"ש ז"ל. ואם נאמר דהחשש הוא מחמת שנשען עליו א"כ אפשר לחלק אליבא שיטת הש"ס דילן דלקשור מרדעת על חמור גזרינן בה שמא ישען עליו אבל חבל בפי הפרה אפי' ישען עלי' לא הוי אלא צדדים ועכ"פ צריך ליזהר כשנותן הרסן שלא ישען וכן בשעה שקושר החבל בפרה אבל לא גזרינן הקשירה משום שמא ישען ועי' בחגיגה דף ט"ז דפליגי בזה רב פפא ורב אשי אי הראש הוי בכלל צדדים אבל בשיטת הירושלמי נראה דמשום החבל והטרסקל חשיב משתמש בבע"ח דלהשען איכא פלוגתא בסוף מס' ביצה בירושלמי ומסיק דאדם בריא מותר להשען או הדין דמסתמיך ציבחר וא"כ למה ניחוש הכא שמא ישען דאפילו ישען לא יהי' בכל כחו אלא דבש"ס דילן בחגיגה דף ט"ז נמי מסקינן דאסור סמיכה אינה אלא בכל כחו והנה הני תרתי לישני בירושלמי נראה דפליגי דמ"ד כהדין דמסתמיך ציבחר ס"ל דאין חילוק בין בריא לתש ולא שריא אלא כהדין דמסתמיך ציבחר והיינו כההיא דאמרינן בש"ס דילן אקפו ידייכו וא"כ לפי שיטת הש"ס דילן אין חילוק בין בריא לתש. ולפ"ז קשה מה שהביא הג"א בסוף ביצה לחלק בין בריא לתש והמ"א הביא כן להלכה בסי' של"ו ולפי הנ"ל אין חילוק.
ועוד יש לדקדק בזה דע"כ לא מחלק הירושלמי בין בריא לתש אלא גבי בהמה דהוי טעמא משום שביתת בהמתו אבל באילן לא ידעינן ויש לישב:
בירושלמי מפרש הא דאין העזים יוצאות חנונות משום דאין בהמה יוצאת בקמיע אע"פ שהוא מומחה. ונראה משיטתו דבהמה אסור לצאת אפילו בקמיע שהוא מומחה לבהמה. וראיתי בש"ג סוף פרק במה אשה שכתב לחלק דהא דמותר ללחוש לחשים לצורך רפואה ואין בהם משום דרכי האמורי היינו דוקא רפואות גופו אבל רפואות ממונו אפילו בכה"ג אסור והביא ראיה מהא דתנן בפרק בהמה המקשה דאין קוברין את השליא וקשה לי הא בפירוש איתמר התם מימרא דאביי ורבא כל שאין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי משמע דטעמא דמתניתין נמי היינו משום דאין בו משום רפואה ועוד מדשרינן בש"ס דילן לצאת בהמה בקמיע מומחה וקמיע מלחשים הוא כמש"כ הש"ג שם בעצמו והי' נראה לומר דדעת הירושלמי כן הוא דבבהמה אפילו בחול יש בו משום דרכי האמורי ע"כ אסור בשבת לצאת והדבר צ"ע.
ועיין עוד בש"ג בשם מז"ה שכתב לחלק בין לוחש שיתרפא או שלא יחלה דזה גרע ובירושלמי פרק במה אשה לענין לקרות פסוק על המכה מחלק איפכא דקודם שנפגע מותר לומר שיר של פגעים ועי' בק"ע שהגיה אין קורין פסוק בשם והוא תמוה דהא פליגי בזה בסנהדרין ורב ור"ח ס"ל דאפי' בלא שם אסור ע"ש.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |