חתם סופר/שבת/נג/א

חתם סופר שבת נג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תוס' ד"ה אילימא וא"ת נפשוט מרישא וכו' י"ל דמרישא לא מצי למיפשט עכ"ל. וקשה א"כ מסיפא נמי לא מוכח כלום דאיידי דקתני רישא בקשורין תנא נמי סיפא. ולולי דברי תוס' הי' נ"ל לומר דהא לעיל ד"ה והוא שקשורין פי' רש"י בקישורין לו מע"ש הוה מלבוש הא באינה קשורה מע"ש הוה משאוי משום דע"כ הי' בלא מרדעת יכול להיות עכשיו נמי בלא מרדעת. ותוס' פי' וגם הרב פורת בענין אחר. ונ"ל דיש חילוק לדינא לרש"י אפי' בדיעבד אם קשר בשבת לא יצא משום דהוה משאוי אבל לשיטתם אם עבר וקשר יוצא בהם אבל ממתני' לא מוכח דבדיעבד אי אסור או מותר ולפ"ז שפיר קאמר שמואל והוא שקשר לו מע"ש אבל קשר בשבת בדיעבד לא יצא ואמר ר"י דממתני' לקמן נמי דייקא דאסור אפי' בדיעבד:

אבל בירושלמי פי' לא כרש"י ולא כתוס' אלא פי' משום טלטול דבעלי חיים עיין ברא"ש. ונ"מ דלשיטתם בחצר מותר אבל לירושלמי ודאי אין חילוק בין חצר לרה"ר. והקשו המפרשים על רב"י שפסק בחצר מותר. ע"כ צ"ל שסבר או כרש"י או כתוס' ורא"ש ז"ל הביא הירושלמי ומשמע דסבירא ליה הכי ואם כן אף בחצר אסור כמובן. ויש ליישב דהנה הירושלמי הקשה בעצמו מברייתא הי' קשור באבוס וכו' ותי' דאתי' כרשב"א לית ליה צדדין. ולכאורה מגמרא דילן ליתא האי תי' דירושלמי דהא מסקינן לקמן בפרק מי שהחשיך צדדין כ"ע אסור אלא דאיפלוגי בצדי צדדין ולהכי סובר כרש"י מתיר בחצר דע"כ ליכא האי טעמא כאן משום צדדין דא"כ קשה מברייתא שהק' בירושלמי בעצמו דהא מגמרא דידן ליתא האי תי' דירושלמי כמובן. גם הראש גופא נ"ל שאינו סובר כשיטת הירושלמי רק הביא ללמוד מיני' דין דנר שעל גבי הדקל עיין ברא"ש ודו"ק:

הסמ"ג פסק אפי' בחצר אסור להניח אוכף ואפי' בלא קשירה והשיג עליו הטור. מה איסור יש בזה. והקשה הרב ב"י דהכי מסקינן הכא בגמרא לפי תי' השני כאן לחמם וכו' עיין בט"ז. ונ"ל לתרץ דקושית הגמרא מ"ש מאוכף דאף הוא לחמם קצת מגופו של חמור והקשה עליו מברייתא מק"ו דנטילת האוכף ותי' הגמרא בתי' האחרון לאו ק"ו הוא דנטילת אוכף לא הוה אלא לצינה אבל מניח שרי אפי' גבי אוכף דהוה למחמם קצת גופו ולא כמו שפי' רש"י כאן לחמם הוא המרדע אלא מניח האוכף שהוא לחמם קצת גופו ושפיר כ' הטור ודברי פי חכם חן ודו"ק:

ר"ת ז"ל וכל הפוסקים לא חילקו בין גדול לקטן. וי"ל לפי תוס' ד"ה מאי לאו. וא"ת מאי קשי' דילמא הכא מיירי שניתלו מע"ש ותי' דדייק מדנקט ר"ה ר"ה רק גבי טרסקל עכ"ל וקשה דילמא הא דנקט גבי טרסקל ברה"ר אכולה מילתא דברייתא קאי. אולם ז"א דמצי למיכתב ר"ה גבי קמיע דהוא סוף הברייתא רק זה תליא באוקימתא דלקמן זה חומר בבהמה מבאדם קאי אסנדל ופי' המהרש"א אף אקמיע ולהכי קתני ר"ה קודם קמיע וסנדל למימר בזה חומר אבל לעולם ר"ה אכולה קאי והדרה קו' התוס' לדוכתה ורק קס"ד השתא דלא קאי אלא אקמיע וא"כ הוה עכ"פ אחר סנדל אע"כ לא אכולה מילתא קאי. אבל הפוסקים כתבו במסקנא דמילתא. דקאי זה חומר אקמיע וסנדל וא"כ הדרה קו' התוס' לדוכתה ולא צריכין למיפלג בין קטן לגדול ודו"ק:

הטור והרמב"ם לא הביאו כלל דין זה של קמיע. וי"ל דהם סברו כסברת המרדכי דגבי בהמה לא גזרינן משום שבות ובברייתא לקמן איתא אם יצא בקמיע שאינו מומחה אינו חייב חטאת ולהכי לא הביאו כלל דין של קמיע דבבהמה מותר לסברת המרדכי אפי' בקמיע שאינה מומחה לכתחילה דלא גזרינן משום שבות. וכת' הנ"מ לגבי אדם דהוה כמו לנוי והוה רק משום שבות אבל בבהמה הוה משאוי ואסור מדאוריית' זה אינו דהוה בהמה חומר מאדם ולא הוה צריך למוקמי זה חומר אלא בקמיע ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף