קרן אורה/סוטה/כו/ב

קרן אורה סוטה כו ב

דף כ"ו ע"ב

גמ' מהו דתימא ונטמאה כו' אבל הא הואיל ואסירא וקיימא כו' הא דלא קאמר הש"ס דקמ"ל דמקנין אפילו ע"י אלו הקרובים דמותרת להתייחד עמהם כמו בנה ואביה משמע דלא חשיב לה הש"ס רבותא דפשיטא דמקנא לה אפילו אי ליכא איסור יחוד ובירושלמי פ"ק משמע דאיכא פלוגתא בזה וקצת קשה כיון דתנן סתמא ע"י כל עריות מקנין ודאי כולן בכלל וכן משמע מהא דתנן חוץ מן הקטן ושאינו איש והיחוד מותר בהם לפי ד' הרמב"ם ז"ל דקטן היינו פחות מבן ט' ועי' במל"מ ז"ל ריש פ"א מה' סוטה והדבר פשוט דבכה"ג בקפידת הבעל תליא מילתא:

תוס' בד"ה אבל כו' תימא הא שמעינן לה מאלמנה כו' ואין כאן תימא כ"כ דהא במתני' לא נתבאר הך דרשא דכי תשטה אשתו ואי לא תנן הך דע"י כל העריות מקנין ה"א דטעמא דאלמנה ג"כ משום הכי הוא דבלא"ה אסורה לבעל להכי אשמעינן דלא משום האי טעמא הוא וע"י כל עריות מקנין אע"ג דאסורה לבועל בלא"ה וברישא טעמא מכי תשטה אשתו:

בא"ד וכן על מה שאמר כו' עי' מהרש"ל שצידד לומר דבאלמנה לכה"ג ליכא קינוי כלל וכבר כתבתי לעיל דזה אינו מדלא נוטלת כתובה וע"כ יש כאן איזה חסרון או ט"ס בדבריהם ז"ל ובעיקר דבריהם ז"ל שכתבו דלא אימעיט קטן אלא משתיה אבל לא מאיסור והיינו לשיטתם דקטן היינו שלא הגיע לגדלות ומ"מ ביאתו ביאה להאסר ע"י וא"כ מיעוטא דשאינו איש לאו בחד גוונא הוא עם קטן דקטן לא אימעיט אלא משתיה ושאינו איש היינו בהמה אימעיטא לגמרי אפי' מקינוי ואיסור ולא ניחא להו לפרש קטן ממש ולא שייכא ביה קינוי כלל כיון דאין ביאתו ביאה לא איצטריך למעוטי אבל גם לדבריהם קשה מנ"ל הא דמשתיה אימעיט ומאיסור לא אימעיט כיון דכתוב איש ולא קטן אימא דאימעיט גם מקינוי וכיון דליכא קינוי ממילא דאינה נאסרת גם כן אף על גב דבעלמא ביאתו ביאה מכל מקום הכא לאו בר קינוי הוא ואי בר קינוי הוא אמאי לא תשתה על ידו:

אבל הרמב"ם ז"ל פירש דקטן היינו פחות מבן ט' דווקא הוא דאימעיט ולא תיקשי למה לי קרא למעוטי כיון דבעלמא אין ביאתו ביאה דהכא שאני דבקפידא דבעל תליא רחמנא וה"א דע"י קטן ג"כ תיאסר קמ"ל וכי האי גוונא אמרינן לקמן דאיצטריך מיעוט אפי' לדרך אברים אע"ג דפריצותא בעלמא היא וס"ד כיון דבעל קפיד יש בזה כל דין סוטה ונאסרה לבעל ולבועל וה"נ ה"א בקטן פחות מבן ט' להכי איצטריך מיעוטא ולפ"ז תרווייהו בחד גוונא הוא דקטן ושאינו איש אימעיטו אפי' מקינוי ומותרת לבעלה וברישא בכללא דע"י כל עריות מקנין איכא למימר דקמ"ל רבותא אפילו באיסורא והיינו בעריות שאין היחוד אסור בהם וכדברי הירושלמי הנ"ל והוי כולא מתניתין בחד גוונא ועי' תוס' קדושין דף כ"ז שכתבו שם דלרב יליף גלגול מאמן מאיש אחר אפי' מקטן דלא חזי לשבועה ולדברי הרמב"ם ז"ל אין לומר כן דאין מגלגלין ג"כ בקטן פחות מבן ט':

וראיתי במל"מ ז"ל בפ"א הלכה ג' שכ' שם דברים שאין מובנים לי דנראה מדבריו ז"ל שם בדעת התוס' ז"ל דע"י קטן לא חשיב קינוי גבי סוטה אע"ג דבעלמא האשה נאסרת ע"י הכא לאו קינוי היא ולא כן כתבו התוס' ז"ל אלא גם הכא נאסרת והוי קינוי רק משתיה אימעיט כמבואר בדברי התוס' ז"ל דומיא דעריות:

ובדברי הרמב"ם ז"ל כתב כמו שכתבתי דאע"ג דקטן פחות מבן ט' לאו בר ביאה היא מ"מ איצטריך למעוטי דומיא דדרך אברים דאין האשה נאסרת ואפ"ה איצטריך למעוטי ומזה תמה על דברי התוס' ז"ל ריש פירקין שהקשו על רש"י ז"ל מדאיצטריך למעוטי שומרת יבם ש"מ דמיתסרא והרי בקנא דרך אברים אע"ג דלא מיתסרא מ"מ איצטריך למעוטי ואין הנדון דומה לראיה דבדרך אברים שפיר איצטריך קרא למעוטי כיון דאשה נאסרת לבעלה בזנות. ה"א דהיכא דבעל קפיד נאסרת אפי' בדרך אברים לבד. דזה ג"כ מיקרי שכיבה וע"י קינוי נאסרת לבעל ולבועל אע"ג דבעלמא אינה נאסרת ע"י זה אבל בשומרת יבם דאינה נאסרת בזנות כלל קפידא דיבם מאי אהני כיון דאינה נאסרת עליו ע"י זנות כלל ושפיר הקשו התוס' ז"ל למה לי קרא בשומרת יבם למעוטי וזה ברור:

ולכולהו שיטתי בקטן יותר מבן ט' דלהרמב"ם ז"ל שותה ע"י. ולדברי התוס' ז"ל נאסרת ע"י לבעל יש להסתפק אם נאסרה גם לו אע"ג דקטן הוא וכשוגג דמי ויתבאר בזה לקמן במכילתין בס"ד עוד יש לדקדק מ"ש דלענין בועל קטן לא ממעטינן מאיש אלא קטן פחות מבן ט' וסוטה קטנה אימעיטא מאשה פרט לקטנה כל שלא הגיעה לכלל גדלות אע"ג דנאסרת על בעלה לשיטת הרמב"ם ז"ל מ"מ משתיה אימעיטא וה"נ נימעיט מאיש ולא קטן אפי' בן ט' שלא תשתה ע"י וכן כתב הרמב"ם ז"ל שם בפ"ב תחת אישה פרט לאשת קטן היינו ג"כ לא הגיע לכלל שנים וזה בלא"ה קשה למה לי מיעוטא כלל כיון דקטן הוא ואין לו קדושין בה פשיטא דלאו בת שתיה היא ואינה נאסרת עליו ג"כ כיון דאין לו קדושין אפילו מדרבנן אם לא שנאמר דאיצטריך לאשת יבם קטן שבא על יבמתו וכשיטת הרמב"ן ז"ל דיש לו קנין בה דבר תורה וכל אלו ההלכות יתבארו עוד לפנינו במכילתין בעזרת שמים:

גמ' עובד כוכבים מקנין ע"י והרמב"ם ז"ל כתב עובד כוכבים או עבד דלעבד ג"כ אסירא וקיימא וביבמות כתב בזה דמוכח מכאן דיש איסור תורה אפי' בגיותן ע"ש וראיתי בילקוט שהביא בשם הספרי זוטא דבר אל בני ישראל ע"י ישראל מקנין ואין מקנין ע"י תושבים יכול ג"כ ע"י גרים ת"ל איש לרבות את הגרים משמע דס"ל דאין מקנין ע"י עובדי כוכבים והוא פלאי דבתלמודין משמע דליכא מאן דפליג בהא ופריך פשיטא:

תוס' ד"ה למעוטי בהמה תימא לרבא דאמר יש זנות לבהמה כו' והיינו הא דאמר רבא התם נתכוין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה דנתכוין לביאה ואין דבריהם מובנים דלא אשכחן מאן דפליג על האי מילתא דאין זנות לבהמה ואינה נאסרת ע"י אלא וודאי לענין זה לחוד הוא דקאמר רבא דחשיב נתכוין לביאה ועי' תוס' תמורה דף ל' ולפי שיטת התוס' ז"ל לעיל בקטן דאע"ג דביאתו ביאה אימעיט מאיש ולא קטן א"כ אפילו יש זנות לבהמה שפיר אימעיט מאיש ולא בהמה ולמה ליה להש"ס למימר דאין זנות לבהמה אבל לדברי הרמב"ם ז"ל ניחא דדווקא משום דאין זנות הוא דממעטינן לתרוייהו קטן ובהמה וזה שכ' בחיבורו איש למעוטי קטן ובהמה:

גמ' אמר ליה אביי פריצותא בעלמא ופריצותא מי אסר רחמנא. קצת קשה מכאן לדברי הרמב"ם ז"ל שכ' דעל קריבות של עריות עובר בלאו דלא תקרבו א"כ מאי קאמר פריצותא מי אסר רחמנא אלא דמהא דניתא ליה לאביי דאתי למעט נשיקה. אפי' למ"ד דאין זו העראה ש"מ דעכ"פ יש בזה לאו דלא תקרבו וה"נ שאר קריבות והא דקאמר פריצותא מי אסר רחמנא היינו לענין סוטה קאמר דלא מסתבר שתיאסר ע"י זה ולא איצטריך קרא למעוטי ולנשיקה הוא דאיצטריך קרא אע"ג דבעלמא אינה נאסרת בזה מ"מ בהא ס"ל נמי לאביי דה"א דבקפידא דבעל תליא. ועי' בד' הרמב"ם ז"ל בפכ"א מהל' א"ב ובדברי הה"מ שם שכ' שם דבנשיקה ליכא איסורא אלא כמו בשאר קריבות:

והתוס' ז"ל בד"ה אלא הקשו דאיפכא מסתברא דלמ"ד העראה זו נשיקה איצטריך למעוטי וזה הכל לשיטתם ז"ל דלא איצטריך מיעוטא לקנין פחות מבן ט' אבל מסוגיא דשמעתין מוכח דכל דהוי ביאה בעלמא ליכא למעוטי גבי סוטה וכדפריך על שלא כדרכה משכבי אשה כתיב אלמא דלא שייך הכא למעוטי מש"ז העראה ושלא כדרכה אע"ג דגבי שפחה חרופה אימעיט להו וכי איצטריך למעוטי מילתא דלא חשיב ביאה בעלמא והכא משום קפידא דבעל איצטריך למעוטי ועי' מל"מ ז"ל פ"ג מהלכות סוטה הלכה כ"ד ודברי מהרש"א ז"ל כאן שכתב דלענין שפחה חרופה אין חילוק בין כדרכה לשלא כדרכה תמוהים הם ונגד שמעתא דכריתות עי"ש ועי' רש"י ז"ל שפי' דאתי קרא למעוטי נשיקה דלא תימא העראה היא וא"כ אמאי לא קאמר ביבמות דף נ"ה דש"ז דאשת איש אתי למעוטי נשיקה ואתי לאשמעינן דלאו העראה היא אלא ע"כ האי דינא מסברא קים לן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועי' רש"י ז"ל ביבמות שם שלא כתב כן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף