קרן אורה/סוטה/כה/א

קרן אורה סוטה כה א

דף כ"ה ע"א

גמ' למאי לאו להפסידה כתובתה יש לדקדק היכי ס"ד דהקינוי הוא כדי להפסידה כתובתה דא"כ קרא דואמרה למה לי לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי בלא ריבויא נמי מפסדת כתובתה ע"י התראה אם עברה על דת וע"כ למאי דס"ד לאו מקרא דריש לקינוי וכמו שכתבו התוס' ז"ל לקמן לענין אשת חרש דלא איצטריך קרא משום כתובה וכמו שיתבאר שם:

גמ' לא לאוסרה לבועל כבעל וכתב מהרש"א ז"ל גבי ממזרת נ"ל דהבועל נמי ממזר הוא דאל"ה הא אסורה לבועל ג"כ ויש להסתפק בכה"ג אם קינא לה אי חל עליה איסור זה ג"כ או לא שייכא בה קינוי כלל ואין עליה איסור סוטה ונראה דמ"מ שייכא בה קינוי שיחול עליה איסור סוטה ג"כ דהא אלמנה לכה"ג גופא ע"כ מסברא קים לן דבת קינוי היא אע"ג דאסורה עליו בלא"ה ה"נ אפי' אם אסורה לשניהם שייכא בה קינוי ונפ"מ להפסידה כתובתה אם מחל לה על קינויה אחר סתירה דאי בת קינוי היא אינו יכול למחול והפסידה כתובתה אבל אי לאו בת קינוי היא נהי דחשיבא התראה מ"מ הא מחל לה אלא דהרמב"ם ז"ל כתב בפ' כ"ד מה"א דכתובה אינו נותן לה אפי' אחר המחילה והוא רוצה בקיומה:

תוס' בד"ה ש"מ בעל שמחל על קינויו קינויו מחל ותפשוט נמי עוברת על דת אם רצה לקיימה מקיימה עכ"ל ולא הבנתי דבריהם ז"ל דהא לא איפשיטא דקינויו מחול אלא קודם סתירה אבל לאחר סתירה אינו יכול למחול וא"כ מנ"ל למיפשט גבי עוברת על דת אם רצה לקיימה מקיימה ולשיטת הרמב"ם ז"ל דכל את"ל פשיטותא אתי שפיר דתחילת הבעיא אי מוחל על קינויו הוי מיבעי ליה אפי' אחר סתירה ובדרך את"ל כמו שפי' רש"י ז"ל בד"ה שמחל על קינויו אבל התוס' ז"ל נראה דלא ס"ל להאי כללא בכמה דוכתי ולמסקנא לא איפשיטא אלא דקינויו מחול קודם סתירה אבל לא לאחר סתירה וא"כ יש לומר נמי דעוברת על דת אסור לקיימה וי"ל דמפלוגת' דרב אחא ורבינא ג"כ מוכח דעוברת על דת יכול לקיימה דע"כ לא פליגי אלא בקינוי וסתירה דאורייתא אבל שאר עוברת על דת יכול לקיימה אפי' אם התרה בה:

והר"ן ז"ל בכתובות פ' המדיר כתב ג"כ בשם הרשב"א ז"ל דאיפשיט דיכול לקיימה בק"ו מהא דאיפשיט דבעל שמחל על קינויו קינויו מחול והוא ז"ל מיירי שם בלא התראה ובזה שפיר איכא למילף כיון דאפי' אחר הקינוי יכול למחול ואם נסתרה אח"כ מקיימה כש"כ עוברת על דת בלא התראה אבל ע"י התראה ליכא למילף מהא דקינויו מחול. דהא אחר סתירה לא מצי מחיל:

אך מש"כ רש"י ז"ל דבדרך את"ל מיבעי ליה לענ"ד אינו מוכרח דאפי' אי נימא דאינו יכול לקיימה בעוברת על דת היינו מדרבנן בעלמא והכא מיבעי לן אי מחיל ליה לקינויה מד"ת ותו לא משקה לה וגם אינה נאסרת עליו מד"ת אבל מדרבנן אינו יכול לקיימה ככל עוברת על דעת אלא דמהא דפשיט מאשת חרש כו' עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל לה משמע דמחיל ורשאי לקיימה דאל"ה מאי אהני מחילתו:

והא דאמרינן עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל לה יש לדקדק קצת לדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו אם רצה לקיימה מ"מ פטור הוא מכתובתה וא"כ אפילו ימחול לה הקינוי מ"מ כתובתה הפסידה ככל עוברת ע"ד וי"ל דמחילה בפירוש שאני ויש לה כתובה ג"כ ולפי דברי יש מהראשונים דס"ל דצריכה התראה בפירוש שאם תעשי כך תפסיד כתובה א"כ הכא בקינוי לא חשיבה התראה דאין מזכירין לה הפסד כתובתה ככל קינוי וכי מחיל לה הקינוי הוי כמו עוברת ע"ד בלא התראה דלא הפסידה כתובה ועיין בש"ע אה"ע סי' קט"ו:

גמ' וחד אמר לאחר סתירה נמי מחיל יש לדקדק א"כ דיכול למחול אמאי אסורה לכהונה ולתרומה כיון דבדעת הבעל תליא מילתא ובידו להתירה לעצמו א"כ לכהונה ולתרומה לא תיאסר כלל ואטו איסור תרומה וכהונה תליא ג"כ במחילת הבעל וכן איסור לבועל ולעיל תנן אלו אסורות בתרומה כו' וכן מוכח כוליה שמעתא דפ' כשם דבספק נמי אסורה בכל אלו ומקראי דונטמאה ילפינן דהספק אסור כוודאי והיכי ס"ד למימר דיכול למחול ועוד דמאי פריך בהאשה רבה דף צ"ה מאי אריא בא עליה אפי' נתן לה גט נמי אסורה לבועל לעולם וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם ומאי קושיא הא גירש הוי כמוחל הקינוי כמו שכתב הרמב"ם ז"ל והוא מהירושלמי ודילמא ס"ל לר"י כמ"ד דאחר סתירה ג"כ יכול למחול ואינה נאסרת על הבועל ג"כ ואע"ג דאיתותב האי מ"ד מדקא מהדרי ליה רבנן כו' עכ"ז קשה מאי דעתיה דהאי מ"ד דלכאורה מוכח מכמה משניות דאחר סתירה אסורה היא לעולם:

שם במאי קמיפלגי ב"ש סברי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי יש לדקדק אכתי אמאי נוטלת כתובה אמאי לא יהיה דינה כעוברת ע"ד בהתראה דאבדה כתובתה ובשלמא אמר בעלה איני משקה או בא עליה בדרך דהוא גרם לה שלא תשתה אין לה דין עוברת ע"ד כיון דהיה אפשר להתברר כי טהורה היא וכמו שכתב גם המשל"מ ז"ל בזה בפ"ב מה"ס אבל מתו בעליהם דממילא בטלה שתייתה אמאי לא תיהוי ככל הנשים דלא שותות ולא נוטלות כתובה וגם עוברת ע"ד היא עכ"פ וצ"ל דס"ל לב"ש כל שהיתה ראויה לשתיה הכתובה היא בחזקתה ואפי' אירע אונס שלא שתתה אח"כ מ"מ הכתובה בחזקתה וכמו שאמרו בירושלמי דיכולה היא שתאמר הבא לי בעלי ואשתה ולהכי לא הוי גם בכלל עוברת ע"ד כיון דהיתה ראויה לשתיה ולא הפסידה כתובתה לב"ש אלא אם לא היתה ראייה לשתיה כלל או שהיא גרמה שלא לשתות כגון שאמרה איני שותה ולאו דוקא מתו בעליהן אלא אפי' שאר אונס כגון שנעשה הוא חיגר או סומא או היא לב"ש נוטלת כתובתה ויתבאר לקמן בזה באונס כי האי שאירע לאחר קינוי וסתירה אי מעכב השתיה. וב"ה ס"ל דאפי' בטלה השתיה ע"י אונס ג"כ לא נוטלת כתובה דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי:

והתוס' ז"ל ע"ב בד"ה בית הלל נסתפקו מאי קסברי ב"ה בנכסי צאן ברזל הכא והרי"ף ז"ל כתב שם בכתובות דאפי' זינתה ודאי לא הפסידה בלאותיה הקיימים בין בנכסי צ"ב בין בנכסי מלוג אבל התוס' ז"ל כאן ס"ל כפי' רש"י ז"ל שם דמה שבפניה היינו נכסי מלוג אבל נכסי צ"ב אבדה אפי' קיימים ומש"ה נסתפקו במתו בעליהם כו' והיה נראה דלב"ה לא נוטלות כתובה דהכא הוי בכלל לא נוטלות כתובה דתנן במכילתין דהוי בכלל יוצאת משום שם רע ועיין בש"ע אה"ע סי' קט"ו ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף