קרן אורה/סוטה/ז/א

קרן אורה סוטה ז א

דף ז' ע"א

מתני' ומוסרין לו ב' ת"ח כו' עי' בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל ובדברי הרע"ב ז"ל שכ' כדי שידעו להתרות בו ולא הוי צריכי לזה לפי האמת דקי"ל דבעינן שלשה וכשרים דווקא ולהכי בעינן שנים ות"ח משום יחוד וכמ"ש בחיבורו פ"ג שם:

גמ' ורבנן היא הנותנת כו' יש לדקדק למה ליה להש"ס לחדושי פירכא אחריתא הא מבואר לקמן בברייתא דפרכוה רבנן מחמת שאין לה היתר והיה נראה לומר דבהא דתנן ומוסרין לו שני ת"ח איכא לספוקי אי ד"ת קאמרי דיחוד עריות וחייבי לאוין ד"ת היא כמבואר בב"ש ז"ל סי' כ"ב בשם הפרישה ז"ל אלא דנדה יצאה מן הכלל מפני שיש לה היתר כמ"ש התוס' ז"ל ועוד שכבר הכיר בה וכדאיתא בריש כתובות דחתן שפירסה נדה אסור להתייחד ובסוטה פליגי הכא לת"ק אסור להתייחד עמה ורבי יהודה בעי למילף מק"ו מנדה דמותר בה ביחוד או ס"ל לת"ק נמי דמה"ת מותר בה ביחוד אלא דרבנן החמירו בזה לאסור היחוד ונראה דלת"ק איכא הני תרי טעמי לת"ק דברייתא דאמר מן התורה האיש מביא את אשתו אבל אמרו חכמים כו' משמע דאין יחוד אסור בה אלא מדרבנן ומהא דאמר ר' יהודה מן התורה האיש מביא את אשתו משמע דאיכא מ"ד דאסור בה ביחוד ד"ת דאל"ה ממאן אתי לאפוקי הא כ"ע מודו בזה דמן התורה שרי אלא ש"מ דאיכא חכמים דס"ל דד"ת אסור ולזה קאמר הני תרתי פירכי פירכא דהיא הנותנת לדין תורה ודאי לאו פירכא היא דע"פ דין תורה כל שאיסורו חמור וודאי חמור הוא לענין יחוד ג"כ ולא איתמר הך פירכא אלא אי גזירת חכמים היא וחכמים ראו להחמיר כאן מפני קלות האיסור שלא יבא להקל יותר ופירכא דאמרו לו בברייתא מה לנדה שכן יש לה היתר הוא להך טעמא דמן התורה אסורה ביחוד כיון דאין לה היתר כמו בכל העריות ואי משום דאיכא בנדה קולא אחריתא מפני שכבר רגיל בה וה"נ בסוטה לז"א ואומר מים גנובים ימתקו כיון דאין לה היתר עוד מה שהיה רגיל בה לא אהני כיון דהשתא מים גנובים היא וכמ"ש התוספות ז"ל והיחוד אסור בה ככל עריות ד"ת כן היה נראה נכון לכאורה:

אבל בתוספתא ראיתי דבברייתא עצמה תני להני תרתי פירכי אמרו לו כש"כ הואיל ואין חייבין על ביאתה כרת לא יהא בעלה נאמן עליה ד"א לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר וכן הוא אומר מים גנובים ימתקו ומד' התוספתא נראה דמייתי קרא לסיועי הך סברא דאין לה היתר דכיון שאין לה היתר מים גנובים היא משא"כ אם יש לה היתר. ומ"מ בברייתא עצמה י"ל כן דתרתי קאמרי ליה חדא דאיכא לאחמורי עליה מדרבנן מפני קלות האיסור ועוד דאפי' ד"ת אסור מפני שאין לה היתר ור' יהודה נמי תרתי קאמר דעל גזירת חכמים קאמר ק"ו דמ"מ לא מסתבר להחמיר באיסור קל יותר מאיסור חמור ואי משום פירכא דאין לה היתר ובעיתו למימר דמה"ת אסור להתייחד לז"א התורה האמינתו עליה וגזה"כ היא כדאיתא בירושלמי וא"ש לפ"ז ג"כ תמיהת התוס' ז"ל לר' יוסי וכמ"ש מהרש"א ז"ל דתחלה אמר קרא ואח"כ ק"ו משום דאתי לאפוקי בק"ו מגזירת חכמים כנ"ל:

ומ"מ שמעינן משמעתין דאיסור יחוד בחייבי לאוין ג"כ ד"ת הוא וכמ"ש בפרישה מדאיצטריך לר"י קרא דוהביא האיש את אשתו להתיר ש"מ דשאר ח"ל אסורין ביחוד ד"ת אבל לד' הרמב"ם ז"ל שכתב דבכל פנויה איכא איסור לאו דלא תהיה קדשה ואפ"ה לא נאסר היחוד בה אלא בב"ד של דוד המלך ע"ה משמע דח"ל אינן בכלל עריות והיחוד בהם אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ קשה משמעתין למה ליה לר' יהודה קרא דוהביא האיש את אשתו הא בכל ח"ל מותר היחוד בהם מה"ת וי"ל דהכא אי לאו קרא ה"א דאסור היחוד כיון שהיה רגיל בה ותו אין לו היתר איכא למימר בכה"ג אסור להתייחד קמ"ל קרא ועוד י"ל דבאמת ליכא איסור יחוד בח"ל ד"ת אלא מדרבנן ואפ"ה שפיר מייתי ר' יהודה ראיה מקרא דוהביא ד"ת כיון דהאמינתו התורה בפירוש לא מסתברא לאסור מדברי חכמים וכמו שכתב הט"ז ז"ל האי סברא בדוכתא אחריתא ונאמרה ונשנית בד' האחרונים ל אלא דלשון גזירת הכתוב היא איתמר בירושלמי משמע דרבנן מה"ת אסרי בה היחוד והשיב להם ר"י דגזה"כ היא להתיר עוד היה נראה לומר דיחוד דח"ל תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן לר"י ה"ה דמותר בכל חייבי לאוין כיון דגלי רחמנא הכא דמותר להתייחד אע"ג דאין לה היתר ולרבנן אסור היחוד בכל ח"ל אלא דמלישנא דאמר ר"י גזה"כ היא משמע דמודה בשאר ח"ל דנאסרו ביחוד והכא גזה"כ היא אבל לד' הרמב"ם ז"ל אכתי קשה דא"כ למה הוצרכו לאסור היחוד בפנויה כיון דיש בה לאו ואולי י"ל דפנויה חשיבא כיש לה היתר כיון דיכול לקדשה ולבא עליה בהיתר ולהכי שרי היחוד בה ד"ת אע"ג דאית בה איסור לאו אבל שאר ח"ל בכלל עריות הם ולא נמצא בידי ס' הפרישה לעיין בו וצ"ע בד' האחרונים ז"ל בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף