מנחה חריבה/סוטה/ז/א

מנחה חריבה סוטה ז א

דף ז' ע"א

ברש"י ד"ה שוברת כתובתה וכו' ואינה נהרגת משום שלא התרו בה עדים בשעת מעשה ע"כ וכל העובר ישתומם דפשיטא דאין אדם נהרג עפ"י עצמו. ומאי קמ"ל. ומצאתי שהרגיש בזה כבר הרש"ש ז"ל וז"ל תימה אפי' לריב"י דאשה חברה א"צ התראה. מכל מקום הא אין אדם נהרג עפ"י עצמו. ודוחק לומר דש"ה דאיכא רגלים לדבר ע"כ ונראה ליישר מעט את דוחקו. עפ"י שיטת רש"י ז"ל עצמו במכות דף ה' ע"א ובזבחים ע"א דלכך בעידנא דאסהידו עדים לאו בר קטלה הוא משום דאי הוי מודה מפטר יע"ש וע"ש בתוס' מכות ד"ה דבעידנא ובזבחים שם כנסמן בגליון. ומה"ט אין אדם נהרג עפ"י עצמו ומעתה י"ל דהרי מוכח בכמ"ק דכל דעיקר המעשה ידוע עפ"י עדים אלא שהוסיף בהודאתו פרט אחד לא הוי מודה בקנס ליפטר. ועין מהרש"א ב"ק ריש שנה"פ ובתומים ועוד. וא"כ ה"נ הוא כיון דאיכא רגלים לדבר שזינתה והיא הודחה ג"כ הו"א דנהרגת עפ"י עצמה משום דכאן לא הוי מודה בקנס כיון שכבר רגלים לדבר שזינתה לכך קמ"ל דאינה נהרגת משום דליכא התראה. והא דכתב רש"י הטעם דאין אדם נהרג עפ"י עצמו משום דהוי מודה בקנס. ת"ל דליכא התראה מעדים בשפת מעשה. י"ל דנפ"מ אליבי' דריבר"י דחבר א"צ התראה. וז"פ. והוי ג"כ כאילו התיר עצמו למיתה כמבואר בתוס' סנהדרין (מ"א פ"א) ד"ה באשה יע"ש:

גמרא לא הכא ה"ט כי היכי דליהוי עליה סהדי. וצע"ק דמאי קא פריך הו ת"ח אין כ"ע לא וכו'. הלא כיון דכל עיקר דבעינן תרי הוא דליהווי עליה סהדי דפרש"י ז"ל „ואם יבוא עלי' יעידו עליו לב"ד הגדול ולא ישקוה" א"כ הלא פ"ה פסולין לעדות וכדאמרינן בקדושין ובפסחים (דף ל"ט ע"ב) ומ"ט פ"ב ואפילו לאביי דאמר בפ' חומר בקודש דכמאן מקבלינן השתא סהדותי' מע"ה כר' יוסי ע"ש היינו דוקא בע"ה שיש לו דרך ארץ וזהיר במצות כדמחלק הרי"ף בפסחים שם ועיין רמב"ם פי"א מהל' עדות דין ב' ובכס"מ ולח"מ שם. ועיין תוס' חגיגה שם. וברמב"ם שם דין ג' כתב נמצאת אומר וכו' כל עם הארץ בחזקת שהוא פסול פד שיוחזק וכו'. וא"כ לכך אין מוסרין לו כ"פ שהם בחזקת פסולין ואין מוסרין עדות לפ"ה:

שם נדה דכרת חמירא ליה ומהימן וכו'. אין לפקפק לדעת הרמב"ם בהל' א"ב ובספר המצות. דבכל עריות ונדה בכללן יש לאו דלא תקריבו על חיבוק ונשוק וקר"ב לבד כידוע. וא"כ מדוע נאמן בנדה ולא מצרכינן עדים. דילמא יגע בה בחו"נ דיעבור על לאו. די"ל כיון דמהימן על עיקר הביאה שהיא בכרת ואינו בא עליה מהימן נמי על זה ולא חיישינן להכי וז"פ. ועיין סברא כי האי בחמדת שלמה לתרץ קישית השעה"מ מריש יבמות על הרמב"ם. ועיין בבית הלוי ח"ר סי' א'. וכבר הקדימו בזה הח"ש הנ"ל וה"נ כיון דמהימן על עיקר משום הכרת. נאמין גם על הלאו שבא עמה סוטה דלאו דלא חמירא ליה ולא מהימן:

שם אמרו לו לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר. עיין לקמן כ"ה פ"א דהוכיח מינה הגמ' דלאחר קינו וסתירה לא מהני מחילת הבעל ואין קיניו מחול. דאל"ה גם סוטה יש לה היתר במחילת הבעל וצ"ל דפרש"י כאן דאין לה היתר. היינו אם תמצא טמאה. וא"כ מאי מהני אז מחילת הבעל אחר שנמצאת טמאה. וקודם שתיה מהני שפיר מחילה אבל אין לה היתר כשתטמא. וצ"ע בזה גם יש לפרש בזה מה שמסיק ר"י ואומר מים גנובים ימתקו וכו' ועין מה שפירשו התוס' ד"ה ואומרו וכו' יע"ש ולפי הנ"ל יש לפרש הכי דתאמר בסוטה שאין לה היתר וא"ת ימחול על קיניו ויבעול ואומר מים גנובים ימתקו. ורוצה לבעול באיסור בלא מחילה משא"כ בנדה שתטהר מעצמה ועיין ברש"ש וצ"ע בזה והנה כשראיתי בראב"ד בבעלי הנפש בשער הפרישה שחשב וכן פי שנדר הנאת תשמיש מאשתו בין שנדר הוא וכו' וכן אשת ישראל שקינא לה ונסתרה אסורה לו ואפי' להתיחד עמה עד שישקנה והיא טהורה. פ"כ משמע דבנודר הנאת תשמיש מותר להתיחד עמה. וכן כשחשב שם הפרישה זו למעלה מזו חשב מוסף עליהם הנודר וכו' מוסיף עליהם אשת ישראל שקינא לה ונסתרה שהיא אסורה בכל אלה ואסורה להתיחד עמו וכו'. מבואר דבנודר מותר להתיחד עמה. וטעמו ונימוקו נראה מהאי שמעתתא דכל טעמא בסוטה הוא משום שאין לה היתר. תאמר בנודר שיש לו היתר חכם מותר להתיחד עמה. ושו"ר שכוונתי בזה במז"ה לדעת הראשונים ז"ל שהרמ"א באהע"ז (סי' פ"ו ספ"י) הביא דין זה מהגהות מיימוני מהמקור שבגמ' כאן יע"ש בב"ש ובבאה"ט ואף לפירכא דנדה דבכורת חמירא סוטה דבלאו לא חמירא ליה. וא"כ נודר שהיא בלאו לא חמירא ולא מהימן אולי י"ל חומרא אחרת בנודר דהלא קיי"ל יש מעילה בקונמות ובגוונא שכתב הר"ן נדרים ט"ו ע"ב ד"ה והא מה"ת ועובר בשני לאווין ועיין ברמב"ם פ"ד ממעילה דין ט' וא"כ מעילה חמור הוא לאינשי. (אף שלכאורה זר הוא דלהווי מעילה בזה) ועיין שם במל"מ באוסר איזה דבר בלא התפסה אי יש מעילה. וכן באיסר רק הנאתו אי איכא מעילה מי בעינן שאיסור דבר מסוים אי לא ע"ש והארכתי בזה במק"א ואין מקומו כאן. אך זה דוחק לחלק בין הלאווין:

שם תוס' ד"ה נדה שהיא בכרת וכו' תימה דמשמע וכו' דיחוד דעריות דאורייתא א"כ יחוד דנדה מנלן דשרי וי"ל דווקא יחוד דעריות דאין להם היתר וכו' אבל נדה לא ע"כ. והקשה אדם הקשה כברזל הגרעק"א ז"ל זי"ע מהיכי יליף ר"י מק"ו מנידה יהא כל עיקרו דנדה דמותר ביחיד הוא רק מהאי טעמא דיש לה היתר א"כ בסוטה דאין היתר אין ראיה מנדה ודמי לשאר עריות וצע"ג עכ"ל. ועיין בתפי"ר ובהגהות הרש"ש מש"כ בזה. ולחומר הקושיא. נ"ל עם מה דאמרינן לקמן (כ"ה ע"א) על האי ברייתא דתניא ר"י אומר בעלה נאמן עליה מקו"ח ומה נדה שהיא בכרת וכו' אמרו לי לא אם אמרת בנידה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר, ואי אמרת לאחר סתירה מחול לה משכחת לה דיש לה היתר דאיבעי מחיל ליה לקיניו ובעיל. אלא ש"מ לאחר סתירה אינו מחול ש"מ. וא"כ י"ל דר"י ור"י דדייני האי ק"ו ס"ל דגם לאחר סתירה מחול הוא ויש לה היתר ע"י מחילת הקינו. א"כ הרי בסוטה ג"כ יש היתר לאיסורו ודמי לנידה ושפיר דאין ק"ו מנדה. והם השיבו לו דהיא הניתנת. או משום דבאמת בסוטה אין היתר לאיסורו דלאחר סתירה איני יכול למחול כ"נ. ועל מה שאמרו דבעלה נאמן עליה משום שאיסור קל הוא העיר הגרעק"א ז"ל דלפ"ז נראה דאם פרסה נדה מותר לו להתייחד עמה כיון דאסורה לו ג"כ משום נדה דאיסורו חמור. אולם כפי מה שהשיבו חכמים לר"י דנדה יש היתר לאיסורו לא תקיף יצרו משא"כ בסוטה. א"כ בכל ענין אסור להתייחד עמה עכ"ל ואני תמה עליו שלא הרגיש דגם אם פירסה נדה אין אסירה לו משום נדה דאין איסור נדה חל על איסור סוטתו. ואף אם נימא דלענין איסור בעלמא לקוברו בין רשעים גמורים חל. מ"מ השתא הכא. הרי כרת ליכא ואין אסורו חמור. ושוב אסור להתייחד עמה. והרי קיי"ל דאיסור חמור על איסור קל ג"כ אינו חל ועיין בכזה לענין הבועל שבא על א"א בני"ב מהד"ק חאור"ח סי' ל"ה ומסיים שם ולמימר דאיסור נדה הוי איסור מוסיף מגו דחייל לענין טומאה ואף שבלא"ה כולנו טמאי מתים מ"ח נפ"מ לענין כמה חומורת שיש בטומאת נדה לענין מו"מ. הנה לבי מהסס בזה דלא מצינו בכל הש"ס איסור מוסיף רק אם נתוסף איסור לגבי חיוב אבל מה שמטמא אינו לא איסור ולא חיוב שנחשב זה איסור מוסיף ולמימר שניתוסף עליו חיוב למאן דסובר הנכנס בזה"ז במקום מקדש בטומאה חייב כרת וכו' דבלא"ה חייב כרת על ביאת מקדש משום טומאת מת יע"ש ועיין טעה"מ הל' איסורי ביאה פי"ז. וספר אבי הנחל ואכ"מ בזה. ורק למ"ד דאמרינן איסור חל על איסור א"ש דברי הגרעק"א ז"ל. אלא דרבי יהודה ס"ל אין איסור חל על איסור בחולין דף ק' ועיין זבחים ס"ט ע"ב ד"ה רב"י וכו' וכן רבי יוסי ביבמות דף ל"ג יעי"ש. ואף אי נימא דאיסור ספק סוטה לא הוי אלא איסור עשה כמו שהארכתי בזה במק"א מ"מ גם איסור לאי לא חייל איסור עשה כמו שמבואר בתוס' שבועות (כ"ג ע"ב) ד"ה דמוקי לה וכו' יע"ש ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' פ"ח ויש להאריך הרבה בדבריו אלא שאכ"מ בזה ולא באתי רק להעיר. ועיין בשי"ת טוב טעם ודעת מהד"ת ראיתי בריהטא שהאריך הרבה בדברי התוס' כאן לענין יחוד דעריות ואין אתי כעת:

שם סוטה דלאו וכו'. והא דלא קאמר סוטה שהיא רק ספק לא כש"כ. י"ל משום דהכתוב עשאו כוודאי. ועיין תוס' לקמן כ"ח ע"א ועיין מנ"ל ריש הל' אישית. וכבר הרגישו בזה התוס' ביבמות שם דף י"א ע"א מהגמרא שבכאן דקאמר סוטה שהיא בלאו. ועיין מנ"ל הלכות יו"ט דבלאו שיש בו מלקות דוקא אמרינן מה לי איסור לאו וכו' יע"ש א"כ כאן דספק סוטה אינו לוקה וכמו שציינתי דיבורי התוס' לקמן ודיבמות הנ"ל וכבר הצריכו עיון בזה ועיין בק"א שם. אך דעת הרמב"ם דגם בוודאי סוטה אינו לוקה. וא"ש הא דאמרינן דאיסור לאו קיל מאיסור כרת. וכבר הרגישו בזה התוס' ד"ה אמר דבדוכתא סגיאין אשכחן דחמירי להו לאינשי עבירה קלה ומסתפי מינה טפי מעבירה חמורה יע"ש ופלא שלא הרגישו מהא דיבמות דאמר רבא מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת. ועיין שם באריכות במנל"מ פ"א דין י"ז ובהגהה שם הזכיר דיבור התוס' כאן. ועיין נוב"ת חלק אהע"ז סי' ס"ו שכתב. אבל לענין איסור לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו הדבר צריך תלמוד שזה הוא מחלוקת האמוראים ביבמות קי"ט ע"א והרי רבא דהוא בתרא דחה שם סברא זו והקשה מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו וכו' וכבר דברתי מזה בחיבורי נב"ק אור"ח סי' כ"א עכ"ל. ישם הזכיר גם דברי המנל"מ ואין הפנאי מסכים להאריך כעת:

[נשמט מלעיל דין דיש שאלה. אגב דקאימנא להביא הערה אחת שהערותי על הצל"ח פסחים ל"ח דהביא בשם השעה"מ שכתב לתרץ דברי הרמב"ם מטעם הואיל ואי בפי מיתשיל עלה וכקושית התוס' וכו' ואני אומר אי משום הואיל תינח מע"ש דידיה אבל במעשר שני שנותן לו במתנה דלא שייך הואיל איך נפיק ידי מצה וכו'. פ"כ ונ"ב פלא הלא הרמב"ם לשיטתו דפסק דמע"ש איני ניתן במתנה משום דממון גבוה הוא ורק כשנתנו לו בטבלו וא"כ יכול לישאול עליו שוב ע"כ]:

שם בתוס' ד"ה אמר וכו' באתרי' דר"י חמיר להו שביעית וכו'. ולכאורה ממקומות האלו שהביאו התוס' אין כ"כ ראיה משום דשם הוא הכוונה דחמירי להו לאינשו. אבל שחז"ל יתקנו בשביל זה בלאו דקולי לא שמענו. ועיין בכתובות (כ"ח פ"א) המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי. וכתבו בתוס' דכיון דפנויה היא קיל ליה אבל אם נשאת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה וכו' דכיון דנשאת חמירא ליה אפי' לכהן ע"כ חזינן כסברת רבנן דכל דקיל ליה צריך הרחקה טפי (ולישנא דהתוס' שם שכתבו דחמירא ליה אפי' לכהן שדחוק הוא דפשיטא נראה. משום דבאמת לגבי כהן א"ל דאין איסור אשת איש חיל לגבי איסור גרושה. וע"כ משום דיש כאן איסור מוסיף אבל למאן דלית ליה איסור מוסיף אין ה"נ דליכא דין דא"א לכך קאמרו דכיון דנישאת חמירא אף לכהן משום איסור א"א ומכש"כ להני אחרונים דס"ל דאיסור מיהא איכא דחל אע"א לענין אסורא גרידא). ועיין ט"ו אהע"ז סי' קי"ט:

שם בברייתא מה"ת האיש מביא את אשתו אבל אמרו חכמים מוסרין לו שני ת"ח וכו'. לכאורה מהברייתא דקאמר מפורש דמוסרין לו שני ת"ח אף שמה"ת האיש מביא את אשתו וא"כ מסיים להרב לי דבדרך פד דאיכא שלשה ול"ל כי היכי דליהווי עליה סהדי או להתרות בן דהלא קאמר אבל אמרו חכמים משמע שהוא נגד מה שמן התורה האיש מביא את אשתו וכו' ואם כטעמם הנ"ל הרי זה דין אחר וצ"ע:

שם איכא בינייהו אבל אמרו. דלר' יהודא לית ליה דמוסרין לו שני ת"ח וצריך להבין מאי טעמא פליגי ונראה קצת לומר דפליגי בזה דראיתי להגאון רי"א חבר זצ"ל שהעיר בהגהות כאן בזה"ל מה"ת האיש מביא את אשתו וכו' עיין ט"ז יור"ד סי' קי"ז ס"ק א' דקשה עליו מכאן וצ"ע: וכוונתו מבוארת לפי שיטת הט"ז שם. דכל דבר שמפורש בתורה להיתר אין ביד חכז"ל לאסרו והלא כאן כמפורש היתרו בתורה. כדקאמר מה"ת האיש מביא את אשתו. וא"כ האיך יש כח ביד חכז"ל לאסרו ולגזור עליו גזירה שיצטרך שמירה מב' עדים. זה כונתו ז"ל. וא"כ י"ל דבזה גופי' פלוגי ת"ק ור"י דת"ק ס"ל דיש כח ביד חז"ל לאוסרו ולגזור אף בכה"ג שמה"ת האיש וכו'. אבל לר"י לית ליה דאבל אמרו. משום דאין כח כלל לגזור גזירה בדבר שבא מפורש להיתר. אך באמת י"ל דל"ק כלל. דזה לא מקרי כלל מפורש בתורה להיתר וכן ראיתי בספר תו"ח סי' י"א שהעיר על הגמ' מדברי הט"ז וכתב כן דאיני מפורש בתורה להיתר שיתיחד עמה. אך עכ"פ היה י"ל דבהא פליגי דר"י ס"ל. דמקרי מפורש בתורה להיתר אך אין בזה טעם. ועיין בגמרא דב"מ דף פ"ח ע"א דקאמר מפני מה חרבו חנויות של בית הינו ג' שנים קודם לירושלם מפני שהעמידו דבריהם על ד"ת שהיו אומרים עשר תעשר וכו' ולא מכר תבואת זרעך ולא לוקח וכו'. ופרש"י כלומר מה שאסור מדברי חכמים מצאו לו היתר מה"ה עכ"ל ופירש בשו"ת דברי יוסף הספרדי סי' מ"ח הובא בתו"ח הנ"ל ג"כ. לפי דברי הט"ז הנ"ל וכוונת רש"י כך הוא שהקילו באיסור דרבנן מחמת שמצאו היתר מה"ת והיכי שההיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור ולכן לא רצו לקבל גזירת חז"ל כדעת הט"ז אבל טעו בזה דדוקא היכי שההיתר מפורש בתורה כמו מכיר לנכרי וכדומה. אבל מה דאתי מדיוקא דקרא לא מקרי מפורש ויש כח לחכמים לאסור פכ"ד ועיין שם בתו"ח ואכ"מ ולפמש"כ הרי פליגי בזה ר"י ות"ק. ועיין בתוס' ב"מ ס"ד פ"ב ד"ה ולא ישכור וכו' ולפי' ר"ת צ"ל דה"פ רבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה להדיא לא רצו להעמיד שם חכמים דבריהם וכו'. וכבר הערו האחרונים ז"ל מכאן מקיר לשיטת ט"ז עיין בשו"ת חת"ס. ועכ"פ נשמע מזה דרבי יהודא לא פליג על סברא זו אך באמה מהתוס' אין ראיה שאין כח ביד חכז"ל לאסרו דהתוס' לא קאמרו אלא שלא רצו שם חכמים להעמיד דבריהם. אבל אין ה"נ אם רצו וראו בזה סייג לתורה שבידם להעמיד שם דבריהם וגם בערכין שם דף ל"א כתבו בגוונא אחרינא. וז"ל דרבית גמורה מדרבנן קאמר והאי דאמר אלא שהתורה התירתו הכי פירושו מדכתב לן רחמנא זין בתי ע"ח גלי לן דכי ה"ג אין זה ריבית דאורייתא ע"כ. וזה לא כבר נתחדש לי פירוש נכון בתלמודא דבני מערבא. לפי סברת הט"ז ושיקול דעתו וז"ל הירושלמי דמכילתן (פ"ג הל' ז') רבי דוסא ממלחיא רבי אחא בשם רבי אלעזר כהנת מותרת לצאת חו"ל מאי טעמא אמור אל הכהנים לא אל הכהנת. דלכון מה אנן אמרין ופירש הפ"מ וז"ל ומתמה הש"ס בלא כן מה אנן אמרין מאי. קמ"ל רבי אלעזר ביה דהא מתניתן היא דמותרת לטמא ומהי"ת תאסור לצאת לח"ל) הואיל והיא בכלל גזירה לא תצא (כלומר חי לאו דאשמיענן רבי אלעזר הוי אמינא דחכמים גזרו סתם ואפילו כהנת בכלל) ותהא בכלל גזירה ולא תצא (ואימא ה"נ דהיא בכלל גזירה) אם אומר את כן נמצאת מדחה פרשת טמאות עכ"ל הירושלמי ופירוש הפ"מ. ופירוש הק"ע אין לו טעם כלל. ועדיין צריך להבין דמאי קארי לה דתהא בכלל גזירה. ומאי משני ליה וכי לא ידע פסוק מפורש דכהנת מותרת לטמאות למתים. אתמהה. ומצאתי שהמראה הפנים בעצמו הרגיש בזה בד"ה כהנת מטמאה וכו' יע"ש. אבל לפי השו"ט בדברי הט"ז מתפרש כמין חומר. דהמקשן קא פריך ותהא בכלל גזירה ולא תצא לחו"ל. ואף שכהנת מותרת לטמאות למתים מלימוד מפורש בתורה להתיר. מ"מ נימא דיש כח ביד חכז"ל לגזור ולאסור וכדעת החולקים על הט"ז. עיין שו"ת חו"י. ומתרץ ליה דא"כ אתה אומר כן נמצאת מדחה פרשת טמאות. פירש כדעת הט"ז ואתו עמו שיטות התוס' הנ"ל. דכל שבא התירו מפורש בתורה או מכח לימוד יפה אין כח ביד חכז"ל לאסרו ולגזור עליו גזירות דכמו שהוא מדחה פרשת טמאות פרשה שבתורה גופיה. ודו"ק. ונכון לענ"ד. ועיין בלשון הירושלמי בכאן שהובא בתוס' ד"ה אמר. דאמר להם רבי יהודא גזה"כ הוא והביא האיש את אשתו וכו' אמרו לו ובלבד בעדים ע"כ חזינן ג"כ דאיני הכרח בלשון הפסוק שיהא מפורש בתורה להיתר. רק מדיוקו ובדיוק שאיני מפורש לכ"ע לא סברי כהט"ז כיש"כ הדבר"י הנ"ל והת"ח הנ"ל:

שם בתוס' ד"ה נדה וכו' וי"ל דוקא יחוד דעריות דאין להם היתר דומיא דבן עם אמו אסרה תורה אבל נדה לא ע"כ כבר הבאתי במה"ק קושית הרעק"א ז"ל וראיתי שכבר הקדימו בזה (באופן אחר קצת) השירי קרבן הלכה זו ד"ה ומה אם וכו' וביותר חומר. וז"ל וקשה א"כ מנ"ל לאסור יחוד דסוטה דהא לא דמית לאמו דאינה אלא לאו. ואמו בכרת. וסוטה נמי אפשר שיהי' היתר לאיסורה כשלא יבדקו המים אותה. משא"כ אמו דוודאי אין היתר לאיסורה וקשיא בין לרבנן ובין לר"י לפי המסקנא דיליף ליה מקרא וצ"ע עכ"ל ודבריו מעורבבין קצת ומכוונים עם דברי הרש"ש ע"ש ועיין ברש"ש שהקשה מדוע לא כתבו דשאני נדה שכבר בא עליה כדאיתא בכתובות ד' וכמש"כ התוס' בעצמם סוף העמוד עכ"ל. ונעלם ממנו דברי התוס' סנהדרין ל"ז ע"א שנרשם בגליון כאן. דמסיימו הכי. ומיהו היכי דלא בעול אפי' נדה אסורה להתייחד כדאמרינן פ"ק דכתובות לא בעל היא ישן בין האנשים וכו'. ע"כ. ופירש מהר"מ מלובלין ונ"ל שזה כמי תירץ אחר על הקושיא שהקשו והלא יחוד דאורייתא וכו' והיינו דלא אסרה תורה יחוד אלא אשה שלא בא עליה מעול דומיא דאמו אבל אשתו נדה לא והיינו דקאמר ומיהו היכי דלא בעל וכו' ע"ש. וברש"ש שם הביא דמהר"ם, וכתב עוד וק"ל א"כ אשת איש תהיה מותרת להתיחד עם בעלה הראשון ועיין כתובות (ס"ד כ"ז) עכ"ל וי"ל דאם היא תחת רשות אחר יותר רקפו מאם הוא תחת רשותו אלא שאסורה עליו וקושית הרש"ש כבר הקשה ג"כ הגרעק"א ז"ל בתשובה ס"ס קמ"ה דנימא דומיא דבן לאמו דלא בעל הוא דאסור. אבל בבעל מותר וצ"ע עכ"ל:

לעיל כתבתי דמהברייתא מהברייתא דמייתי הגמרא מוכח כרב דבדרך עד דאיכא שלשה וכן הא דאידך דרב הנה ראיתי כן גם בירושלמי דמכילתין פ"א הל' ג' ר' חייא בר יוסף שלח בתר איתתיה אמר יסקון עמה חלת תלמידין שאם יפנה אחד מהן לצרכו תתיחד עם שנים והא תנינן ומוסרין לו שני ת"ח שמא יבוא עליה בדרך. אמר רבי אבין ובטלה הרי שלשה ע"כ וכתב השירי קרבן דמכאן משמע דטעמא דמוסרין לו שני ת"ח משום יחוד אבל בבבלי דף ז' אמרו אמתניתן וכו' דידעי לאתרויי ביה ע"כ ומשום הכי פסקינן הלכה כרב וכתב עוד בש"ק שם וקשיא לי סהדי למ"ל דוודאי שואלין אותו או מזהרין אותו קודם ששותה אם בא עליה ביאת איסור שיגיד לב"ד שלא ימחה שמו חנם וכו' וא"ל שמא ישכח שבא עליה ויבואו אלו ויעידו שבא עליה וכו' אלא דקשה נמי בעד אחד סגי לדעת רו"פ דעד מסייע פוטר משבועה א"כ אשה זו תהא פטורה משתייה ומשבועה ע"י עדותו של זה. גם לא ידעתי התריי' זו למה דפרש"י שידעו לומר לו מן התורה שבזמן שאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין אותה. יאמרו לו כן בב"ד שבעירו קודם צאתו משם ולדעתי גם בב"ד הגדול אומרים לו כך. ועוד גדולה מזו היה להם להתרותו שהיא אסורה לו מן התורה ואפשר שחייב מלקות דכתיב אחרי אשר הוטמאה עכ"ל הנה מה שהקשה דליסגי בע"א דעד המסייע פיטר משבועה. א"י כלל מה שח במכתה"ג דמאי ענין שבועה לכאן. דהשבועה היא כאן רק לאיים עליה שהרי עדיין צריכין בירור דמים המאררים. וכבר ביארתי זה בארוכה במק"א ביסודו של דברי הנו"ב (עיין לעיל דף ד' ע"ב ודף ט' ע"ב) ולק"מ כמובן. ועוד לפי דעתו. נאמר ג"כ דע"א יכול לחייבה שבועה כמו שע"א יכול לפוטרה לפי דעתו. והרי משנה שלימה שנינו רבי יהושע אומר מקנא לה עפ"י שנים ומשקה לה עפ"י שנים. וגם לרב"א דמשקה עפ"י ע"א. הרי גם על פי עצמו משקה משא"כ בשבועה דעלמא ובירושלמי הל' א' מבעי ליה בנסתרה בע"א בשחרית ובע"א בין הערבים וכו' וכמה טרחו הפוסקים ז"ל בזה בעדות מיוחדת בעדי סתירה. ועיין בשו"ת הגרעק"א ס' רכ"ב אות י"ח דכתב דממנ"פ בליכא עדים אנן לא מאמינין להיבם שבא עליה להשקותה עי"ז אך עדיין קשה לוקי שבא עליה ב' פעמים כל פעם בפני ע"א דליהווי קנין אישות לא מקרי עדים כמש"כ הר"ן פ"ז דגיטין. ואולי י"ל דגם לטנין השקאה הוי כדיני נפשות ולא מצטרפינן העדים להעיד שבא עליה היבם להשקותה ע"כ ועיין שם סי' צ"ד ועיין נוב"ת ס"ס קמ"ח ופ"ת סי' קס"ו ס"ק ו' ומעתה ל"ל דע"א יוכל לסייע לה לפוטרה. גם נפל לה הק"ו של רבינו מהר"ם מרוטנבורג ז"ל שיסודו לפטור משבועה בעד המסייע משום דק"ו הוא איזה כח מרובה כח המוחזק אי כח שאינו מוחזק הוי אומר כח המוחזק א"כ ק"ו ומה בשע"א מסייע למי שאינו מוחזק זוקק את המוחזק לישבע כשעד מסייע למוחזק כ"ש שיפטרונו מן השבועה. עיין רא"ש פ"ק דב"מ. ובנ"ד דע"א אינו יכול לחייבה שבועה. שאינו יכול לפוטרה. וטעמו הוא כמש"כ לעיל וז"ב בתכלית הפשיטות. ומש"כ עוד ועוד גדולה מזו היה להם להתרותו שהיא אסורה לו מן התורה, ואפשר שחייב מלקות דכתיב אחרי אשר הוטמאה עכ"ל תמיה אני שנעלם ממנו להקת הראשונים בשיטה זה וראש וראשון הרמב"ם ז"ל פסק דאין מלקות בסוטה משום דהוי לאו שבכללות עיין בפ"א מהל' איסורי ביאה ובהרה"מ שם. ועיין תוס' יבמות י"א ע"ב ד"ה מאי דכתבו שם בשם הגמ' דסוטה דאמרינן בסוטה שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה יע"ש וכוונתם לגמ' דכאן כמו שכתבו. ועיין תוס' יבמות ס"ט ט"א ד"ה כי ובסוטה כ"ח ע"א ד"ה מה וכו'. דדעתם דאיני רק איסור עשה ועיין מנ"ל הל' אישות. גם י"ל דר"י כאן לטעמיה דס"ל בפסחים ע"ב דהיכי דכתוב לאמר בתחילת הפרשה הוי זה איסור לאו ג"כ דלאמור הייני לאו אמור יעיש וכאן נמי כתוב לאמור היינו לאו אמור ועיין ביפה עינים בתמורה דף ז' בשם הגאון המלבי"ם זצ"ל שהקשה כמה קושיות כגון זה. וכדומה שנטלם ממנו קושית התוס' מנחות נ"א פ"ב ד"ה אף במה שהקשה במנחת כהן יע"ש. עכ"פ אינו מבורר דבר זה אי לוקות ועשה עצמו כאילו לא ידע מכל זה (שו"ר בעמודי אור שכבר הקדימני בסברא זו שכתבתי ליישב דר"י לשיטתו דלאמור הוא לאו עיי"ש בסי' צ"ה. ועיי"ש דמבאר עוד בשמעתין דמ"ט שינו רבנן תשובתם לר' יהודא ולר' יוסי' ולא אהדרו להו לתרווייהו מחד טעמא וגם קושית הגרעק"א על התוס' דלר"י דלא ס"ל חילוק זה דיש לו היתר לענין יחוד. א"כ מנ"ל באמה דיחוד דנדה שרי. ומבאר שם עפ"י הגמ' דיומא (י"ג ע"ב) דר"י אית ליה דמילתא דאסור לכ"ע לא גזרינן ביה ומילתא דשריא לזה ואסורא לוה שפיר גזרינן ביה דילמא עבר עליה (ועיין תוס' ריש פסחים) וא"כ י"ל דהייני טעמי' דר"י דשרי יחוד בנדה ולא יליף לה משאר עריות דבעריות עשתה התורה סייג לדבריה לאסור יחוד דהא אין אסורין לכל העולם שהרי האסורה לזה מותרת לזה משא"כ בנדה. ליכא למילף מינהו ולהכי שרי לדידי' יחוד נדה. ומינה יליף נמי ר' יהודא לסוטה שנסתרה שהרי עתה היא אסורה לכל העולם דלכ"פ אסורה משום סוטה שפיר דן מק"ו מנדה להתירה ביחוד ודו"ק [ואני איניני מבין כלל מדוע אסורה לכ"ע משום סוטה. אם לא משום איסור א"א. אבל סוטה לכ"ע מפני מה. ואולי באיני ידוע הבועל תאסר לכ"ע שמא הבועל הוא וכמו בנזיר י"א עיי"ש ול"ד כלל ואכ"מ) ולכך לא השיבו לו רבנן דמה לנדה שכן יש לה הותר דהא איהו לית ליה הא טעמא כמושנ"ת ולכך דחו לו היא הנותנת וכו' אבל כי שמעו רבנן לר' יוסי דדן כי האי ק"ו שפיר פרכוהו דמה לנדה שכן יש לה היתר דהא ע"כ מה"ט שרי. יחוד נדה כמו שנתבאר מסוגיא דיומא עיי"ש ואין להקשות מנ"ל באמת לרבנן איסור יחוד בסוטה הא לא דמיא לעריות דעריות חמירי שכן כרת משא"כ בסוטה דהוי איסור לאו. וי"ל כיון דקיי"ל גם לענין יבום דצרה. סוטה אסורה. משום דטומאה כתיב בה כעריות ה"נ מדמי לה לרבנן לענין יחוד אה"ד הפ"א עייש"ה):

שם ואומר מים גנובים ימתקו וכו' עיין בתוס' שפירשו על האי ואומר וכ' יע"ש. ובתוס' שאנץ כתב תימה מאי ואומר הא כבר נפרך הק"ו. וי"ל דה"פ וכי תימה דיש לו לבעל להיות נאמן על אשתי דכיון שהיא שנואה בעיניו לא יבוא עליה ומ"ה מייתי ואומר מים גנובים ימתקו וחיישינן שמא יבוא עלי' ע"כ הנה ביסוד זה דכיון שהיא שנואה בעיניו לא חיישינן לשמא יבוא עליה. יש בזה מבוכה רבה דבגיטין דף ע"ט ע"ב דתנן ב"ש אומרים פוטר אדם אשתו בגט ישן וב"ה אוסרין. ומפרש בגמרא דב"ש סברי לא אמרינן גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה וב"ה סברי אמרינן גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ובתוס' ד"ה ב"ש הביאו דירושלמי מפרש דאזלי לטעמייהו דב"ש אית להי בפ' המגרש דלא יגרש אדם אשתו אא"כ מנא בה דבר ערווה הלכך מזוהמת היא בעינו ואיני בא עליה. וב"ה אית להו אפי' הקדיחתו תבשילו יכול לגרשה ואינה מזוהמת בעיניו ויאמרו כי בא עליה וכה"ג פליגי לקמן דפ"א במגרש ולנה עמו בפונדקי למאן דמוקי לה בלא ראה שנבעלה עכ"ל התוס' ובב"ש אהע"ז סי' קי"ז ס"א על מה שפסק הרמ"א דכ"ש אם זנתה תחתיו דמאיסה ליה דשרי בכה"ג הייני בעדים וכתב הב"ש משמע בלא עדים אסורה ובתשובה הנ"ל משמע אפילו בלא עדים ומותרת דלא חיישינן שיבוא עליה דמאיסה בעיניו וכן משמע בתוס' גיטין דף ע"ט ועיין תשובת הרא"ש ובב"י ס"ס קט"ז בקינו וסתירה אסור להתיחד עמה וכו' וכן הוא בש"ם אחר קינו וסתירה מוסרים לו שני ת"ח שמא יבוא עליה בדרך ואפשר שם אכתי ספק הוא אם זנתה ואינה מאוסה בעיניו כ"כ עכ"ל. וזהו כוונת התוס' שאנץ ג"כ דמסקינן ומים גנובים ימתקו דחיישינן שמא יבוא עליה. היינו משום דעדיין ספק סוטה היא ואינו מבורר שזינתה לכך חיישינן אבל מהתוס' הנ"ל בשם הירושלמי. שגם הב"ש הרגיש ממנו כנ"ל. לא משמע כן דהלא מהירושלמי שהביאו התוס' בריש מכילתין דף ג' ע"א ד"ה רבי וכו'. משמע דכש"כ בספק סוטה דמודי ב"ש דיכול לגרשה. נמצא ניתנו דבריהם לשיעורין גבי גט ישן אלא פ"כ דלב"ש דמגרשה גם בעדים שראו דברים מכוערין. ג"כ מאוסה בעיניו. ולא נצטרך לומר דהירושלמי שהביאו התוס' גיטין דף ע"ב והירושלמי שהביאו התוס' בריש מכילתין פליגי הדדי ועיין במפרשי הירושלמי סוף גיטין. וא"כ צ"ע קצת. ואם נימא כהנ"ל א"ש מה שמקשים בש"ס יבמות (י"ד ע"ב) דאיתא התם ומ"ש מן הוודאי דאיסורא היא. מן הספק נמי איסורא היא ופרש"י קס"ד השתא באיסור ספק כגון מגרש ולנה עמו בפונדקו דליכא אלא ספק שמא בא עליה לשם קידושין דלב"ש א"ל גט ולב"ה צריכה גט יע"ש והשתא קשה לפי הירושלמי שהביאו התוס' גיטין ע"ט הנז"ל דב"ש לשיטתי וב"ה לשיטתהו וא"כ קשיא למה ימנעו ב"ה לישא מב"ש דאיצטריך לומר דהוי ספק איסורא. הא אפי' ספק לא הוי דהא לב"ש לא גירשו אלא האסורה מפני ערות דבר. וא"כ ליכא חשש שבא עליה. במזוהמת היא בעיניו ומאי פריך הש"ס דה"ל לב"ה לחוש דילמא פטרי ב"ש בלא גט. הא ל"ה חשש כלל אף לב"ה דוודאי מידי ב"ה בהאי סברא למזוהמת ולא בא עליה כלל. וכבר כתיבה אצלי קושיא זו בחדושי ליבמות בשם המהרי"ט אלגאזי ז"ל בספרו קדושת יו"ט ובשם ספר בית יהודא אשכנזי, ולפי הנ"ל א"ש דלפי מה שהוכחתי לעיל הוצרכו לב"ש לגרש משום ערות דבר אף בספק סוטה. ואעפ"כ אמרו שאין חוששין במגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי משום שמא בעל. משום דב"ש ס"ל אף ס' סוטה מזוהמת היא בעיניו וי"ל דבאחת פליני ב"ה על סברא זו וס"ל דספק סוטה אינה מזוהמת. כמש"כ הב"ש הנ"ל ובהאי סברא פליגי וע"כ שפיר איכא חשש שיכשלו ב"ה במגרש אשתו ולנה עמו בפינדקי דהיינו בספק סוטה דאף לב"ש הוכרח לגרשה ומ"מ א"ל גט ולב"ה צריכה גט דס' סוטה אינה מזוהמת בעיניו ואכמ"ל. ומעתה שפיר תירץ הב"ש להלכה. דבספק סוטה לא אמרינן דמזוהמת היא בעיניו. וכהתוס' שאנץ הנ"ל. ועיין בעמודי אור סי' קצ"ה שהעיר על הב"ש הנ"ל מדברי הרא"ש ביבמות שכתב דאם נשא מעוברת חבירו קיי"ל דיוצא ולא סגי בהפרשה והוקשה לי מהא דתנן בסוטה כ"ד מעוברת חבירו שותה מפני שהוא יכול להפרישה ולהחזירה לאח"ז משמע דסגי בהפרשה ותירץ דהתם מאוסה היא בעיניו כיון שהיא ספק סוטה. מבואר דס"ל דאף בספק סוטה שייך סברא זו. ולכאורה יקשה עליו מסוגיא דסוטה שהעיר הב"ש ואף שדבריו שם לענין דסגי בהפרשה. ולא מיירי מיחוד ויש מקום לחלק בין יחוד להרחקה. דוודאי למנין יחיד חיישינן בכל גווני בספק. אבל לומר דסגי בהפרשה ולא ניבעי גירושין בזה שפיר יש לומר דאף ספק זונה מאוסה לוה. מ"מ יש כאן תימה מסוגיא זו דמתבאר (וקצת העתקתי לעיל) אי איכא סברא לחלק לא גמרינן משאר עריות. וא"כ קשה אי אותה לסברת הרא"ש דספק סוטה נמי מאיסה ליה. א"כ היכי ילפינן איסור יחוד דידה משאר עריות הא לא דמי להו כמשנ"ת. וכתב ליישב דעת הרא"ש דוודאי סוטה ספק כל עוד שמסופק בדבר מאוסה היא בעיניו ורבנן דחשו לה ליחיד שמא תשדלנו בדברים שטהורה היא והוא יאמין לדבריה ואין כאן מיאוס בעיניו כלל ויותר יש חשש מרגלה ליה בסוטה. שהרי אם יבוא עליה שוב לא יבדקוה המים ולהכי חיישינן לפיתו והוא יאמין לה שלא פעלה עון משא"כ גבי מעוברת חבירו שפיר מאוסה בעיניו גם משום ספק זנות ובזה לא ישמע לה להאמינה לבוא עליה דהא עכ"פ רואה הוא דגם עכשיו ניחא לה באיסור דהא אסורה היא לו מדין מעוברת חבירו. ולכך לא תהא נאמנת בעיניו כלל. את"ד ובדבריו א"ש נמי האי ירושלמי שהעירותי לעיל. דלא דמי לסוגיא דסוטה. דיש טעם דמשדלתו. כדי שלא יבדקהו המים. ועוד היה א"ל דלשמא יבוא עליה חיישינן אף בספק סוטה. אבל לשמא בא עליה עמדינן על האי אומדנא דמזוהמת היא בעיניו וא"ש מהא דגט ישן. וסוגיא דהכא. שעמד בה תוס' שאנץ הנ"ל. ועיין בהגהות מצפה איתן על התוס' ד"ה אמר וכו' שכתבו דוקא בפרכא שכן יש היתר לאיסורא פרכוהו וכו' די"ל דמש"ה חזרו רבנן מהיא הנותנת דנהי דאיסור לאו לא חמירא מ"מ י"ל דנאמן משום דמוזהמת היא בעיניו ולכך פרכוהו מסברא שאין לה היתר ויצרו תקפו בדבר שאין היתר לאיסורו וכ"ת דש"ה שמוזהמת בעיניו לכך מייתי קרא ואומר מים גנובים ימתקו לומר דכיון דנאסרה היא מתוקה עכ"ל ונעלם ממנו דברי הב"ש אהע"ז הנ"ל וזכה לכוון לדברי התוס' שאנץ. – ויעיין בב"מ דף צ' ע"א כי אמרינן אמירה לנכרי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא יע"ש. והיינו כמש"כ התוס' כאן דלא פסיקא האי מילתא. אי חמור עדיף ועיין סנהדרין ק"ג ע"א דקאמר שלא תמצא אשתך ספק נדה. ופרש"י ז"ל דקשה לו כשימצא את אשתו ספק נדה יותר מנדה וודאית שעל ספק הוא מיצר ויצרו תקפו ואומר טהורה היא ע"ש ובהגהות הגאון פתחי שערים ז"ל כתב נ"ב סוטה (דף ז' ע"א וכ"ח ע"א) תוס' ד"ה מה ת"ל (ויש ליישב דאפילו בספק נדה בעלה נאמן עליה ומש"ה בעי טעמא דיש היתר לאיסורא ע"כ. ולפ"ז לסברת חכמים דהיא הנותנת יל"י דהלא ספק נדה דאין בה איסור כרת ובעלה נאמן עליה ויש לעיין:

שם ברש"י ד"ה שוברת וכו' שלא התרו בה עדים. (מהד"ב) כתבתי לעיל מה שיש לתמוה על זה. וכן הוא לשון המאירי „שהרי מאחר שלא ראו העדים את הביאה ולא התרו בה אינה נהרגת" יע"ש מה שכתבתי להמתיק דברי הרש"ש. וכעת ראיתי שכבר עמד על זה הגאון בעל שירי קרבן בירושלמי פ"א הל' ג'. והניח בצ"ע וקצת סעייתא למש"כ היכי דיש הוכחה ואומדנא בלא"ה הו"א דנהרג יע"ש מהמל"מ פ"ג מהל' מלוה הלכה א'. דהרמב"ם כתב שם אלמנה וכו' אין ממשכנין וכו' ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ. ואם תודה לו תשלם ואם תכפור תשבע אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה ע"כ. ופירוש המל"מ וז"ל ונראה דכתב רבינו כן חסום דע"כ מיירי במשכנה בעדים דאי לא לא לקי עפ"י עצמו ומשום דאיצטריך לאשמיענן דאם נשרף לוקה וזה לא שייך אלא במשכנה עפ"י עדים (דליכא מיגו) (אין הבנה לדברים אלו ואולי ט"ס הוא.) כתב דוקא אם תודה אבל בכפרה נשבעת ואשמעינן בכאן שאף ע"פ הודאתה מחייבתו מלקות דאם אין חוב אין כאן איסור חבלה לחייבו מלקות אעפ"כ לוקה ודו"ק עכ"ל א"כ נמצא ג"כ שעפ"י תביעתו הוא את החוב מתחייב במלקות. דהלא בידו למחול החוב או לכפור שאין לו ולא ליתחייב במלקות. ומה שחבל בטעות חבל ואם אין כאן חוב אי"כ איסור חבלה. ומיירי הכא דליכא עדים על החוב וכמו שכתב הרמב"ם אם כפרה נשבעת. אלא ע"כ בוודאי בכה"ג מתחייב מלקות גם עפ"י עצמו אף שלא דמי כלל לנ"ד. ולא הבאתיו רק לדוגמא. – ויעיון ברמב"ם הל' סנהדרין ספי"ח דין ו' שכתב גזה"כ הוא שאין ממיתין בב"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא עפ"י שני עדים וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר העמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות הוה ע"כ משמע ג"כ מדהוקשה להרמב"ם ז"ל מיהושע שהרג לעכן. אף שעליו נפל הגורל וזה בלבד מספיק להוכיח בכן הוא. וכמו שאמר לו יהושע אל תוציא לעז על הגורלות שעתידה אר"י לחלוק בזה וכמו שפרש"י שם. והוא מבבלי והירושלמי דסנהדרין. דף מ"ג ע"ב והיה הכל על פי ד'. והוצרך מ"מ הרמב"ם תחרץ משום דעפ"י דין המלכות היה. בי"ח דלא ס"ל האי טעמא כמש"כ. אלא דלשיטת רש"י דמטעם מודה בקנס הוא. י"ל כן דלגבי עכן בכבר כמעט ידוע היה שהוא הוא בעוכרי ישראל, שפיר ג"כ נהרג עפ"י עצמו ולק"מ. אלא שצ"ע קצת על מה שפרש"י בם ביהושע ח' כ"ה וירגמו אותו כל ישראל אבן. פרש"י שחלל את השבת. ובגמ' שם מ"ד ע"א משמע משום שבא על נערה המאורסה. יע"ש וזה בוודאי הוי נהרג עפ"י עצמו בלא עדים ובלא אומדנא. ועיין רש"י שם מ"ג ע"ב ד"ה יהושע בגורל אתה בא. להרגני שלא בעדים. וצריך עיין בכל זה ועדיין צריכין אנו למודעי דברי רבינו ז"ל משום שעפ"י דין המלכות היה. או הוראת שעה. ומסיים הרמב"ם ז"ל אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה שמא מן העמלין מרי נפש הוא וכו' כללו של דבר גזירת המלך הוא עכ"ל. וראיתי בהגהות ציוני מהר"נ שהביא בשם הגרצ"ח שכתב די"ל בפשיטות בטעם רבינו כיון דקיי"ל דצריך להיות התראה באיזה מיתה וגם שיקבל עליו התראה ויתיר עצמו למיתה וגם צריך שיעבור תוכ"ד כמש"כ הרמב"ם פי"ב מסנהדרין וא"כ בהודאה מפי עצמו ליכא כל הני ע"כ. וכתב עליו המהר"ן שזה שגגה דא"כ בהודה מפי עצמו שגם התרו בו וקיבל עליו התראה והתיר עצמו למיתה בכה"ג היה צריך להרג עפ"י עצמו ומלשון רבינו משמע שלעולם אין הורגין עפ"י עצמו. ע"כ ונעלם מבין שניהם דברי רש"י דשמעתין שכ"כ באמת מה"ט ולא על הרצ"ח תלונתו. עוד השיג עליו על הרצ"ח יע"ש נראה שנעלם ג"כ מהרצ"ח דברי רש"י דסנהדרין מ"ג ע"ב הנ"ל שפירש בטענת עכן ליהושע קודם ההודאה. שבא להורגו שלא עפ"י עדים יע"ש והנכון עמו עם המהר"נ. ומה נעים לי להעתיק דברי הרדב"ז ז"ל הנחמדים מפז בטעם דברי הרמב"ם ז"ל, וז"ל פי"ח מסנה' תניא מי שבא לב"ד אמר הלקוני אין מלקין אותו והכי אמרינן בכל דוכתא אין אדם משים עצמו רשע והטעם שכתב רבינו לא שייך גבי מלקות ולפיכך כתב וכללו של דבר גזירת המלך היא ואין אנו יודעים הטעם. ואפשר לתת קצת טעם לפי שאין נפשי של אדם קנינו**(ואין זה ענין להא דאמר רבא בנזיר (ס"א ע"א) שאני הכא דאמר קרא לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנוי' לו יצא עבד שאין נפשו קנוי' לו וכו' וכן שם (ס"ב ע"ב) עיי"ש ופשוט)** אלא קנין הקב"ה שנאמר הנפשות לי הנה (יחזקאל י"ח) הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו ומלקות פלגא דמיתה הוא. אבל ממונו הוא שלו. ומש"ה אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג עצמו. כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה לפי שאין נפשו קנינו. ועם כ"ז אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר עכ"ל היקר. ועדיין צ"ע ממלקות דמה שכתב דמלקות פלגא דמיתה. ואין נפשו קנינו. ליתא דהרי קיי"ל החובל בעצמו אע"פ שאיני רשאי פטור עיין ב"ק (צ"ב ע"ב) פלוגתת התנאים בזה. וגם אי נזיר חוטא. ועיין בסנהדרין (פ"ד ע"ב) גם יש לעיין בתשובת מהרלב"ח ז"ל בפסק הסמיכה. שראיתי לפני כתשע שנים שמדבר בענין זה דמלקין עפ"י עצמו כן כמדומה לי. ואין לפני כעת. ועיין בתולדות אדם לרבינו ירוחם ז"ל ח"א. ועיין בשו"ת חת"ס חלק אור"ח בתשובה להרצ"ח סימן ר"ח ג"כ קצת בענין זה דיהושע ועכן:

שם משנה מעלין אותה לשערי המזרח שעל פתח שער ניקנור ששם משקין את הסוטות. ועיין בפרש"י. ואינני יודע מפני מה אינה נכנסת הסוטה בפנים העזרה ואין לומר משום דילמא מתה מחמת המים. דהרי בלא"ה היו אומרים הוציאוה. לקמן דף כ' ע"ב. ופריך שם מ"ט דילמא מתה למימרא דמת אסור וכו' שמא תפרוס נדה וכו' וא"כ יכולים שפיר להכנסה בפנים. ושוב להוציאוה ולכאורה י"ל סעייתא מכאן לשיטת רש"י בקידושין (נ"ב ע"ב) דפריך בגמרא שם. וכי אשה בעזרה מניין ופרש"י דנשים אין נכנסות לה כדתנן במס' כלים. וא"ש. אך התוס' שם כתבו דלא דק דלא אשכחן בשום דוכתא דנשים אסורות ליכנס בעזרה. ועוד הקשו שם מסוטה גופה וז"ל ועוד הרי סוטה ונזירה נכנסות בעזרה להניף עכ"ל. ובאמת לא ראיתי שסוטה גם לתנופתה נכנסת בפנים העזרה דהלא משמע מכאן ומלקמן כ' ע"ב דכל העת היתה עומדת בשער ניקנור שלא נתקדש. ואנה מצאו שנכנסת בעזרה. גם בלא"ה איני מדוקדק לשון התוס' מסוטה דהלא הוי א"א ואין קדושין תופסין בה כלל ושו"מ שהרש"ש שם עמד על זה ואף די"ל דנכנסה להניף. ושוב מת הבעל דאינה שותת. עכ"פ לא שכיח הוא. ואולי מפני שהיה מגלה את לבה וסותר את שערה. אינו כדאי לעמוד כן בעזרה וכמו שכתבו התוס' יומא (כ"ה ע"א) ד"ה והא בעינן וכו' ואומר ר"ת כיון דנוטל מצנפתו של אחד מהן גנאי היה לעמוד בלא מצנפת בעזרה ע"כ. ומעתה כש"כ פרועות ראש באשה דהוי ערוה. כש"כ דגנאי הוא לעמוד כך בעזרה:

שם ר"י אומר אם היה לבה נאה וכו' לא היה סותר. לקמן ח' ע"א כתבו התוס' אע"ג דגזה"כ הוא שב ואל"ת לאו מעקר הוא. ע"כ. הנה אף לפמש"כ לעיל דר"י ס"ל דאין ביד חכז"ל לגזור נגד דבר המפורש בתורה להיתר וכדעת הט"ז כנ"ל, מ"מ אין זה ענין להא דהט"ז הנ"ל דמשום גדר וסייג לד"ת שפיר יכולים לאסור וכבר הזכרתי לעיל דף ב' דברי התו"ח סי' י"ב שכתב כן שגם הט"ז מודה בזה והוסיף להביא המשנה דריש ברכות דכל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר ואע"ג דכתיב התם בהדיא בקרא עד בוקר עכ"ל. ומ"מ איני ברור כלל זה בדברי האחרונים ז"ל וכמדומה שראיתי דבר בארוכה בשו"ת בנין עולם. ויעיין בזבחים (דף ע"ד ע"א) תוס' ד"ה רב אמר וכו' שכתבו דהא דאיצטריך לן קרא לא לחד בתרי איצטריך דבלאו קרא ברובא בטול אלא לחד בחד איצטריך והש"ס מייתא ליה לקרא משום דכיון דכל כך התיר הכתוב אין ראוי להחמיר מדרבנן לגבוה עכ"ל. לכאורה מבואר כהט"ז ז"ל. אך עיין בפנים מאירות שם דביאר להתוס' לאמיתית דכיון שאיצטריך לחד בחד ומדרבנן אסרוה אפילו חד בתרי. א"כ חד בתרי שוה בשאר איסורים ובקדשים דמה לי הכא דמותר מה"ת חד בתרי ורבנן גזרו או בקדשים דמותר מה"ת ורבנן גזרו ואפ"ה אם נאבד אחד מן העולם תלינן איסורא ביה. וה"נ בשאר איסורים. ומזה הוכחתי דאף דדבר שהתורה התירה בפירוש ביד חכמים לגזור ולאסור דהכא התורה התירה בפירוש מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות אפי' חד בחד ירצו וחכמים גזרו דלא כט"ז יור"ד סי' קי"ז עכ"ל ובחק נתן כתב עליו דליתא דלא כתב הט"ז אלא כגון נבילה דכתיב בפירוש או מכור לנכרי דכולהו ידעי וזיל קרובי רב לכך אין כח ביד חכמים לאסור. אבל הכא לאו בפירוש איתמר אלא מדיוקא. ולא ידע לה אלא רבנן לכך יש ביד חכז"ל לגזור ולאסור עכ"ל ואיני במשמע כן מהט"ז עצמו סי' תקפ"ח דשם ג"כ איני קרי בי רב. ואכמ"ל בכלל זה ושו"ר בתו"ח שם בסוף הסימן שהביא דברי הפמ"א. אך לא ראה דברי החק נתן. וגם הוא העיר מאו"ח הנ"ל. ועיין מש"כ לעיל דף כ"ב מזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף