קרן אורה/נזיר/סה/ב

קרן אורה נזיר סה ב

דף ס"ה ע"ב

בדק ופנה כו' וללישנא בתרא מותר לפנות גם השלישי ולא הוי שכונת קברות והרמב"ם ז"ל לא כתב להאי דינא והתוס' ז"ל ג"כ תמהו בטעמא דהא מילתא ומש"כ דכ"ז מן ההלכה כבר כתבתי דלדברי הרמב"ם ז"ל כ"ז מדבריהם הוא:

גמ' בדק ולא מצא מאי אמר רב מנשיא אמר רב שכונת קברות ופירש"י ז"ל דמיבעי ליה אם קנו מקומן או דילמא איתרמויי איתרמי ולפ"ז הא דאמר רב שכונת קברות היינו לחומרא דקנו מקומן ולא א"ש הא דאמר מ"ט עילא מצאו וטיהרו א"י ומש"כ דשאר סביבות העיר טהור זה לאו קולא היא דהיכי תיתי לטמויי סביבות העיר והרא"ש ז"ל בש"מ פי' ג"כ כנ"ל וכתב דלא גרסינן כלל הא דעילא מצאו כו':

והתוס' ז"ל פירשו דמיבעי ליה אי איצטריך לבדוק לכל הרוחות ובש"מ הקשו על פי' זה דאי אין צריך לבדוק אלא מרגלי המת א"כ פשיטא דאין צריך לבדוק רק מרוח אחת ואי ליכא היכרא ברגלי המת אמאי לא יבדוק מב' רוחות דהי מינייהו מפקת. ועי' בד' הרשב"ם ותוס' ז"ל בב"ב שם:

עוד פירשו דמיבעי ליה אי צריך לחפור בעומק עד שיגיע לסלע כו' וגם על פי' זה כבר הקשו בש"מ דבהדיא תנן באהלות דחופר עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה. אבל מד' הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש דמיבעי ליה אם לא מצא אם יש על הכ' אמה דין ביה"ק אי לא ופשיט ליה דאין זה אלא שכונת קברות אבל כ' אמה שבדק טהורים הם מטומאת ביה"ק ועי' שם בכ"מ ז"ל:

ועיין בפי' המשנה להר"מ ז"ל באהלות שם שנראה קצת מלשונו דאם בדק ומצא בתוך העשרים הוי שכונת קברות אפילו מצאו הרוג או יושב ע"ש ובחיבורו פ"ט מהל' ט"מ הלכה ג' משמע להיפך ולא אמרינן בזה רגלים לדבר כי חזקתן עובדי כוכבים ע"ש:

גמ' אי הכי אפילו משנזקק לטומאה נמי ופי' התוס' ז"ל דעד שלא נזקק לא צריך קרא דבלא"ה טהור דמוקמינן אחזקת טהרה ומסיק דטעמא דמתניתין הוא מסברא וקרא איצטריך לספק שער לבן קדם כו' ויש לדקדק הא תנן בפ"ה דנגעים דלת"ק אפילו ב' נגעים באיש אחד אע"ג דאחד וודאי פשה מ"מ כל שלא נזקק לטומאה טהור ואי מסברא בעלמא משום דמוקמינן ליה אחזקה הוא דטהור א"כ בכה"ג ליכא לאוקמי אחזקה דחד מינייהו וודאי פשה וע"כ מקרא ילפינן לה וכן הקשה בק"ע וכ' דהכי פריך הש"ס אי הכי דמרבינן מלטהרו אפילו ב' נגעים באיש אחד אע"ג דליכא תו חזקת טהרה משנזקק לטומאה נמי נטהרנו אלא ש"מ דלחלק בין עד שלא נזקק לטומאה ובין משנזקק מאותו הוא דילפינן. וכמש"כ הר"מ והר"ש ז"ל בפ"ה דנגעים הך דרשא דת"כ וטימא אותו את הוודאי מטמא ואין מטמא את הספק וכתיב וטיהר אותו את הוודאי הוא מטהר כו' וכ"כ הר"ש ז"ל שם בנגעים ובש"מ הכא אבל לענ"ד העיקר דהני קראי אסמכתא בעלמא ובלא"ה קים לן מסברא למיזל בתר חזקה וכדילפינן בריש חולין וכי היכי דלר"ע דמטמא בב' נגעים ואיש א' ע"כ משום דאזיל בתר חזקה ובב' אנשים יש לכ"א חזקת טהרה אבל באיש אחד ליכא חזקת טהרה ה"נ לת"ק טעמיה משום דאזיל בתר חזקה וס"ל לת"ק דבאיש נמי מוקמינן ליה אחזקה וכיון דבראיית הכהן תליא אין לו לטמאות נגע אחד משניהם דכ"א מוקמינן ליה בחזקת טהרה דטהור הוא ושוה לת"ק ב' נגעים באיש אחד לב' אנשים ושפיר פריך אי הכי דמקרא דלטהרו מפקת אפילו משנזקק לטומאה נמי דלעד שלא נזקק לא צריך קרא דאי אקרא דת"כ סמיך אמאי לא מייתי ליה הש"ס הכא להני קראי ויתבאר עוד לקמן וקשה לי קצת הא דמייתי הש"ס להך מתניתין הכא אגב גררא דרגלים למאי אר"י האי דינא הא בכל ספיקות דינא הכי דליטמא טהור וליטהר טמא משום דבתר חזקה אזלינן וכמה משניות בטהרות איכא כה"ג אבל אי נימא דטעמא בזה לאו משום חזקה אלא דגזירת הכתוב היא כל שלא נזקק לטומאה אפילו באיש אחד דיש בו פסיון וודאי אפ"ה מטהר ליה יש לומר דדמי קצת לחזקת טמא טמא דקבר התהום דהתם לאו משום דבספק אזלינן בתר חזקה דאפילו נטמא וודאי בקבר התהום אם הוא בחזקת טהור טהור וה"נ דכוותה. ומש"ה תנן הכא להך מתניתין:

גמ' ודילמא כיהה וטימא. והקשו בתוס' ז"ל דא"כ היינו ת"ק ותי' דלת"ק מטמא מספק ור"י אומר דטמא וודאי וזה ניחא אם נאמר דפליגי עד שלא נזקק לטומאה י"ל דלת"ק אינו מטמא אלא מספק ואע"ג דשאר ספק נגעים טהור זה טמא מספק וכמש"כ הר"ש ז"ל ובש"מ דספק זה שאני דנראה יותר דקדמה בהרת דדרך השער לבא שחור והבהרת מהפכו ור"י מטמא וודאי מטעם זה אבל לפירוש ר"ת ז"ל שכ' דפליגי משנזקק לטומאה א"כ היכי מצינן למימר דלת"ק לא מטמא אלא מספק אמאי לא ניזיל בתר חזקה וליהוי טמא וודאי ובאמת דברי ר"ת ז"ל צ"ע וכמו שהאריך הר"ש ז"ל שם בנגעים דאטו פליג ר' יהושע אסתמא דמתניתין דמשנזקק לטומאה טמא ועוד הא תנן התם כל ספק נגעים טהור חוץ מזו ומשנזקק לטומאה כל ספק טמא ועוד אטו לר' יהושע לא אזלינן בתר חזקה גבי נגעים והרי עיקר שורש החזקה מנגעים ילפינן כדאיתא בריש חולין ולר"י תיקשי דילמא אדנפיק בציר ליה שיעורא כיון דאפילו לחומרא לא אזיל ר"י בתר חזקה ולזה י"ל דחזקה כי האי דחולין גם ר' יהושע מודה דאזלינן בתרה ומוקמינן אחזקה שלא נשתנה הנגע מכמות שהיה אבל חזקת טומאה דהכא לא דמיא להא דהא נזקק לטומאה ע"י נגע אחר אבל בזה הנגע עצמו אין כאן חזקה וליכא כאן אלא חזקת טומאה לבד ולא חזקת השתנות בגוף וזה יליף ר"י מלטהרו דלא אזלינן הכא בתר חזקת טומאה ובזה א"ש נמי דר"י לא פליג אסתמא דמתני' דמשנזקק לטומאה טמא דבגוונא דמתניתין דהנגע פשה בשניהם ואח"כ חזר הפסיון באחד מהם. דאכתי איכא חזקת טומאה בזה הנגע עצמו ובזה מודה ר"י דאזלינן בתר חזקה אבל מהא דתנן התם כל ספק נגעים טהור חוץ מזו וודאי משמע דמיירי עד שלא נזקק לטומאה וכמש"כ הר"ש ז"ל שם ועי' בתוס' ז"ל בכתובות ד' ע"ה ע"ב דמבואר בד' ר"ת ז"ל דדווקא בכה"ג הוא דמטהר ר"י משום דליכא אלא חזקת טומאה וחזקת הגוף עדיף ואזלינן בתרה דזה הנגע לא היה בו וכן מבוארים הדברים בד' הר"ש ז"ל שם ג"כ ועי' מהרש"א ז"ל שם בכתובות שהקשה לד' ר"ת ז"ל סברתם הפוכה דר"ג ור"א דהם ת"ק דר"י אזלי התם בתר חזקה דגופא ולא בתר חזקת ממון והכא אזלי בתר חזקת טומאה ולא בתר חזקת הגוף וסברת ר"י הוי איפכא דהתם לא אזלינן בתר חזקת הגוף אלא בתר חזקת ממון והכא אזיל בתר חזקת הגוף ולא בתר חזקת טומאה וע"פ ד' הר"ש ז"ל שם א"ש דהא דאזלי ר"ג ור"א התם בתר חזקת הגוף היינו משום דאלים להו בריא וכמש"כ הר"ש ז"ל שם ולשיטת ר"ת אליבא דר"י דרע"ג דאיכא חזקת טומאה אזלינן בתר חזקה דגופא לטהר הנגע השני א"כ הא דקי"ל בספק בשחיטה לחומרא משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו חזקת אבר מן החי אטו ר' יהושע לא מודה בזה דהא לדידיה הוי לן למיזל בתר חזקה דגופא דלא נתנבלה בשחיטה אע"ג דאיכא חזקת איסור אבר מן החי וכבר אמור ענין זה דמחזיקין מאיסור לאיסור בד' הראשונים ז"ל באורך ואין כאן מקומו להאריך בזה והעיקר נראה דת"ק ור"י מיירי בלא נזקק לטומאה וכן מבואר בד' הרמב"ם ז"ל ומסתבר דלת"ק לא הוי אלא טומאת ספק דנהי דלא אזלינן הכא בתר חזקה לטהר משום דדרך שערות לבא שחורות אבל לעשותו טמא וודאי מנ"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל דיראה לו דטומאתו ספק וא"כ הא דתנן כל ס' נגעים טהור חוץ מזו היינו ס' בהרת קדם ס' שער לבן קדם ועוד אחרת דספק אם זו היא הבהרת או אחרת באה תחתיה ג"כ ספק טומאה היא ומד' הרמב"ם ז"ל לא משמע כן אלא הספק השני טמא וודאי הוא כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ד מהל' טומאת צרעת הלכה ו' וכן מסתבר דמהיכי תיתי למימר דלאו היא עד שצ"ע קצת אמאי קרי לה ספק הא איכא למיזל בתר חזקה דהראשונה לא הלכה וכדאמרינן בריש חולין דמהאי טעמא לא חיישינן דילמא אדנפיק בציר ליה שיעורא משום דאזלינן בתר חזקה וה"נ ניזיל בתר חזקה דהראשונה לא הלכה ועי' תוס' י"ט ז"ל סוף פ"ד דנגעים מש"כ בשם מהר"מ ז"ל ובתוס' י"ט שם ריש פ"ה שכ' בשם נא"י דאזלינן בתר חזקה ראשונה דזו לא הלכה ואטו כל פסיון האמור בתורה ספק הוא דילמא הלכה הראשונה ואחרת באה תחתיה וי"ל דקרא מיירי שהכהן מכיר שהיא היא ומ"מ זה נראה ברור דספק השני טמא וודאי וא"כ הני תרי ספיקי לא דמיין להדדי ועוד דלשיטתו כל ספק הוא מדבריהם וא"כ ליכא בין ת"ק ור"י מידי דמדאורייתא טהור הוא לכ"ע ולמה ליה להש"ס למימר דר"י דמטהר הוא משום דיליף מקרא דלטהרו הא לת"ק ג"כ טהור הוא מה"ת:

ועוד קשה לי לפי משמעות דברי הרמב"ם ז"ל דהא דעד שלא נזקק לטומאה טהור ומשנזקק טמא לאו מסברא פשוטה אלא מקרא דת"כ נפקא וכדאיתא נמי בירושלמי הכא בשמעתין וכמש"כ שם בפ"ו דלאו דוקא בב' נגעים וא' מהן פשה ואינו יודע איזהו דטהור אלא ה"ה אם יש בבהרת ד' שערות לבנות ב' מהן הפכתן הבהרת וב' מהם לא הפכו אע"ג דבנגע זה וודאי איכא סימן טומאה כיון דאינו יודע איזהו מהן הטמאות טהור הוא ואינו יכול לטמאות על הספק ובהא לא שייך למימר דטעמא משום דבתר חזקה אזלינן כמו שכ' לעיל בב' נגעים באיש אחד כיון דהכא ליכא אלא נגע אחד ויש בו סימן טומאה וודאי למה לא יטמאנו אלא ע"כ משום דילפינן מקרא וטמאו את הוודאי הוא מטמא אבל לא הספק ואינו מטמאו אלא אם טומאתו וודאית היא ולא מספק וא"כ הך ספק דשער לבן אי קדם אי לא למה יטמאנו הכהן מספק קרי ביה הוודאי הוא מטמא ולא הספק ואי משום דטומאתו היא רק מדבריהם וכמש"כ:

א"כ אמאי לא החמירו בשאר ספק נגעים לטמאותו מספק אלא דבתוספתא שם משמע דהך ספק דשער לבן קדם אי לא לא הוי אלא טומאת ספק וכדאמר רשב"א התם הואיל וספק נגעים להקל ה"נ טהור וכמו שהביא הר"ש ז"ל להאי תוספתא סוף פ"ד דנגעים שם ואי נימא דלת"ק הוי טמא וודאי א"כ מאי ענין זה לספק נגעים להקל והא ליכא למימר דאנזקק לטומאה קאי כמש"כ הר"ש ז"ל שם הרי דלפי משמעות התוספתא גם לת"ק לא הוי אלא טומאת ספק וע"כ צ"ל דבהאי ספיקא החמירו לטמאותו כיון דרגיל הוא שתתהפך שער הלבן אחר הבהרת ועוד משמע מד' התוספתא דר"י מטהר מסברא דספק נגעים טהור וכדאמר רשב"א דס"ל כר"י הואיל וספק נגעים טהור זה נמי טהור ולישנא דמתניתין סוף פ"ה דנגעים זהו שאמרו משנזקק לטומאה ספיקו טמא מסייע קצת לשיטת ר"ת ז"ל וא"ש זהו דספיקו טמא אבל ס' דשער לבן טהור אפילו נזקק לטומאה וכר' יהושע. ועי' תוס' י"ט ז"ל שם ומהא דאמרינן בירושלמי לעיל איזהו מוחלט ספק כגון ב' מצורעים והחליט א' מהן ואינו יודע איזהו משמע דספק שער לבן כו' לא הוי ספיקא ולת"ק טמא וודאי. ולר"י טהור וודאי דאל"ה איכא לאשכוחי בספק שער לבן דלת"ק טומאתו ספק הוא:

ומדברי התוס' ז"ל בד"ה ור"י אמר כיהה משמע דהא דמייתי קרא דלטהרו כו' היינו לאשמעינן דליכא במצורע אלא טומאה וודאית או טהרה וודאית וא"כ תו ליכא למימר דר"י כיהה וטימא דא"כ ע"כ ת"ק מטמא מספק וזה לא אשכחן במצורע כלל וא"כ הא דמייתי הש"ס קרא דלטהרו כו' לאו דטעמא דר"י הכא הוא דאכתי מנ"ל דילמא ר"י לא דריש לקרא דלטהרו כמו ת"ק וכיהה וטימא וודאי קאמר אלא כ"ע מודו בקרא דלטהרו דליכא טומאת ספק במצורע וא"כ ע"כ ת"ק מטמא טומאה וודאית ור"י מטהר לגמרי ולפ"ז לא תיקשי קושית התוס' ז"ל בכתובות מנ"ל דר"י אזיל בתר חזקה דגופא הא מקרא יליף ולפי הנ"ל לא ילפינן מקרא אלא דליכא טומאת ספק אבל הא דמטהר מסברא הוא דקאמר דאזיל בתר חזקה דגופא ויותר היה נראה לפרש איפכא דת"ק וודאי טמא קאמר ועל ר"י הוא דפריך דילמא כיהה וטימא היינו טומאת ספק ושפיר מייתי קרא דלטהרו דלר"י ליכא למימר טומאת ספק:

אבל לד' הרמב"ם ז"ל דת"ק טומאת ספק קאמר הדק"ל דילמא ר"י כיהה וטימא וקרא דלטהרו כו' לא דריש כמו לת"ק. וצ"ל דה"ק לא מצינן למימר דר"י מטמא וודאי מספק דכתיב לטהרו הכתוב פתח בטהרה תחלה וליכא לטמויי וודאי על הספק ובש"מ פי' דהכי פריך מ"ט דר"י דכיהה וטיהר ודילמא טמא הוא עוד פי' שם ודילמא כיהה וטמא היינו דלא אתי לאפלוגי על ת"ק אלא הוסיף והביא ראיה לד' ת"ק ע"ש שהאריך בשמעתין:

וצריך עוד לדקדק משנזקק לטומאה דתנן שניהם טמאים ומשמע דטמאים וודאין ואמאי כיון דשנים הם וחד מינייהו וודאי טהור היכי מטמא לשניהם טומאת וודאי מידי דהוי אספק טומאה ברה"י דאם נולד הספק בשנים אין טמאים אלא טומאת ספק. וכמש"כ התוס' ז"ל ריש פ' ב' נזירים וי"ל דהכא שאני דצריך הכהן לטהרו וכל שלא טהרו בטומאתו הוא עומד ולהכי שניהם טמאין וודאין ועי' בתוס' י"ט ז"ל מה שרמז לד' הרמב"ם ז"ל בהל' ממרים ועי' משל"מ פ"ב מהל' נגעים בדברי המגי' מש"כ שם וזה אינו אלא לשיטת הרמב"ם ז"ל דעל של דבריהם ג"כ יש לו דין זקן ממרא אבל לשיטת הרמב"ן ז"ל ע"כ מוכח מהא דסנהדרין דלת"ק טמא ד"ת ודו"ק:

רש"י בד"ה משנזקק לזיבה כו' שרגלים לדבר שלא בא מחמת אונסו אלא מחמת זיבה ממש עכ"ל ואינו מובן דהא אפילו מחמת אונסו טמאה דאיתקש לנקבה כדאמרינן בגמרא והר"ש ז"ל בזבים כתב דשרגלים לדבר דמתניתין לא קאי אאונסו דמקרא הוא דנפקא ליה אלא אספיקו וש"ז ויתבאר לקמן ועי' תוס' י"ט במתניתין מש"כ בזה:

ר' נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר ופירש"י ז"ל דטעמיה דר"נ הוא כיון שהקל רגלים לדבר דלאו מחמת הכאה מת אבל הרמב"ם ז"ל פי' דרגלים לדבר טעמיה דחכמים הוא כיון שהכביד רגלים לדבר דמחמת הכאה מת והכי איתא בהדיא בירושלמי כיני מתניתין וחכמים מחייבין שרגלים לדבר והכי מסתברא דמטעם רגלים לדבר מעמידין על חזקתו הראשונה דומיא דכל הני דמתניתין ולרבנן א"ש טעמא דלאו מקרא ילפי אלא מסברא משמע להו הכי. ומש"ה מוקי לקרא דונקה המכה לחבישה כדאיתא בסנהדרין אבל בירושלמי בשמעתין משמע דרבנן נמי נפקי לה מקרא ע"ש ועי' תוס' י"ט ז"ל ומש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' רוצח דאין אומדין אותו אומד שני כשהקל והיינו לרבנן ליכא נפ"מ בהאי אומד דאם הכביד אח"כ ומת חייב וכדאמרי רבנן שם בסנהדרין אין אומד אחר אומד. והא דתני התם בברייתא אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים ר' נחמיה היא אבל לרבנן ליכא אומד שני אלא חובשין אותו עד שיבריא לגמרי ועי' פ"מ בירושלמי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף