אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/סה

יום רביעי ז' ניסן תשפ"ג - מסכת נזיר דף סה

תפוסת הקבר בקבורת יעקב אבינו

מחלוקת הרא"ש והרמב"ם אם תפוסת הקבר נלמד בדרשה גמורה או אסמכתא

שנינו במסכת נזיר (סד:) המוצא מת בתחילה, מושכב כדרכו, נוטלו ואת תפוסתו. שנים, נוטלן ואת תפוסתן. ובגמרא (סה.) היכי דמי תפוסה, אמר רב יהודה, אמר קרא (בראשית מז ל) "ונשאתני ממצרים" טול עמי. וכמה שיעור תפוסה, פירש רבי אלעזר, נוטל עפר תיחוח וחופר בבולה ג' אצבעות וכו'.

וכך לשון הפסוקים בפרשת ויחי (שם פסוקים כט-ל): "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם ויאמר אנכי אעשה כדברך".

וכתב בפירוש הרא"ש: ממצרים טול עמי מעפר הארץ, מיתורא דמצרים קדריש, ע"כ. כלומר שדורשים את אומרו 'ונשאתני ממצרים' שתשא עמי גם מעפר ארץ מצרים, ומכאן – שהמת תופס מהעפר סביבו. וכך כתב הרע"ב (פ"ט מ"ג): דכתיב 'ונשאתי ממצרים וקברתני בקבורתם', שאין צריך לומר 'ממצרים', אלא הכי קאמר, מעפר של מצרים טול עמי.

קושיית התוספות יום טוב שיעקב לא נקבר מעולם במצרים

והתוספות יום טוב (שם) תמה על ביאורם שהרי בכתוב לא נזכר כלל שנקבר תחילה במצרים, אלא מיד חנטוהו המצריים ואחר כך ליווהו לארץ ישראל, ואם כן היכן התקיים ביעקב דין תפוסת הקבר. והביא דברי הרמב"ם שכתב דאסמכתא הוא. והוא מדבריו בפירוש המשניות שם: וסמך לזה מה שאמר 'ונשאתני ממצרים' וידוע שהם ישאוהו משם, אבל הכוונה 'טול עמי מעפר מצרים שאני שוכב בו' לפי שתמצית הלחות והבשר המעופש מעורב בזה העפר, עכ"ד. אמנם מדברי הרא"ש מבואר שהיא דרשה גמורה, וקשה קושיית התוספות יום טוב שהרי לא מצאנו בשום מקום שיעקב נקבר תחילה בעפר מצרים.

מהלך החתם סופר הפך פירוש רש"י ש'ונשאתי ממצרים' היינו בלי עפר

החתם סופר (פ' ויחי ד"ה ונשאתני, ובתורת משה השלם שם ד"ה ושכבתי) כתב שלולי פירוש רש"י המפרש ש'ונשאתני ממצרים' היינו מעפר מצרים טול עמי, היה מפרש את כוונת הגמרא להיפך. דהיינו שכל דברי יעקב אבינו הם בכלל אזהרתו ליוסף שלא יקברנו במצרים, והוסיף באזהרתו שלא רק שלא יקברנו לעולם שם, אלא אפילו לקוברו על מנת לפנותו לאחר זמן, גם זאת לא יעשה שהרי אם יעשה כן על כרחך יצטרך לקחת עמו מעפר מצרים וכיון שאין להביא למערת המכפלה מעפר חו"ל, על כרחך לא יוכל להיקבר עם אבותיו. וכך אמר לו 'ונשאתי ממצרים' – כלומר, באופן שלא ישאר לי שום אחיזה בהם, דהיינו שלא תצטרך לקחת עמי מעפרה [הפך פירוש רש"י], ועל ידי זה 'וקברתני בקבורתם' – שתוכל לקברני במערת המכפלה כי לא יהיה עמי מעפר חו"ל.

גם החיד"א בפני דוד (פ' ויחי אות ט) מבאר כעין דברי החתם סופר אלא שהוא מפרש את אופן הדרשה כפירוש רש"י. וכך הוא מפרש את הכתוב בשם הרב מהר"ר אברהם גרשון, ה"ה רבי אברהם גרשון מקיטוב גיס הבעש"ט: לא עכשיו תקברני במצרים לפי שעה ואחר כך תוציאני ותוליכני "ושכבתי עם אבותי", שאם אתה עושה כן אתה מוכרח "ונשאתני ממצרים" – ליטול עמי מעפר מצרים, כדין 'נוטלו ואת תפסותו', וצריך שתקבור עפר ארץ טמאה עמי. לכן אנכי מצווך "אל נא תקברני במצרים" כלל.

אמנם יש לדקדק שרבי אברהם גרשון נקט שלא רצה יעקב להיקבר ועפר ארץ טמאה עמו, ואילו החתם סופר מוסיף על כך שאילו היה עמו מעפר זה לא היה יכול להקבר בקברות אבותיו כי אין להכניס עפר חו"ל למערת המכפלה.

ובקול הרמ"ז על המשניות שם, ביאר מה שכתב התוספות יום טוב "ולא נמצא בכתוב שנקבר מתחלה במצרים", שהתוי"ט דחה בכך מה שהיה אפשר ליישב בדרשת חז"ל, שאם אכן היינו מוצאים בכתוב שנקבר במצרים הרי שהיינו מפרשים את צוואת יעקב אבינו ליוסף באופן זה, שאחר שקברו במצרים ישאנו ממצרים ויטול עמו מעפרה ויביאו לקבורת אבותיו. אך תמה הרמ"ז: אבל לא ידעתי איך אפשר להעלות זה לסלקא דעתך, דהא כתיב 'אל נא תקברני במצרים'.

מהלך מהר"ש חסיד שיעקב התייחס בדבריו לקבורה זמנית

ובתוספות חדשים על המשניות, מובאת הגהת מהר"ש חסיד, שאף הוא בא בדברים ליישב קושיית התוספות יום טוב על דרשת חז"ל. לדבריו, דקדוק הגמרא הוא מכפל הלשון 'ונשאתני ממצרים' אחרי שכבר אמר 'אל תקברני במצרים', ולכך דרשו חז"ל את הפסוק כך: 'אל נא תקברני ממצרים ושכבתי עם אבותי' – פירוש שישכיב אותו שם, ורק אם תצטרך לקבור במצרים לפי שעה, שלא תוכל לילך תיכף לארץ ישראל, אז תיקח מעפר מצרים גם כן וקברתני בקבורתם, עכ"ד. כלומר שאדרבה לימוד דין תפוסה הוא מהאפשרות השניה אליה התייחס יעקב בדבריו, שלא יוכל יוסף להוציא את אביו ממצרים באותה עת, שאז מצווהו שלכשיוכל לעשות כרצונו בל ישכח לקיים דין 'תפוסת הקבר' ולהוציא עמו מעפר מצרים.

על פי מהלך זה מיישב התוספות חדשים דקדוק לשון בפסוק, עליו עמד רש"י בפירושו לתורה, ואשר הכריח את רש"י לסרס את לשון הפסוק. וזה לשון רש"י: ואין לומר 'ושכבתי עם אבותי' – השכיבני עם אבותי במערה, שהרי כתיב אחריו 'ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם'. ולכך מפרש רש"י ש'ושכבתי' הוא הגוויעה ולא הקבורה כפי שמצאנו בכל מקום, וכמו שנאמר אצל דוד 'וישכב דוד עם אבותיו' ואחר כך נאמר 'ויקבר בעיר דוד'.

אמנם מעיר המהרש"ח על דברי רש"י שהרי בסוף צוואת יעקב אל בניו נאמר (בראשית מט כט): "ויאמר אלהם אני נאסף אל עמי קברו אותי אל אבותי" וגו'. הרי שכשדיבר יעקב על הגוויעה, קראה 'נאסף אל עמי' ואילו כאן לדברי רש"י כינה אותה בתואר 'שוכב עם אבותי', ושינה דבריו בשלשה דברים: נאסף תחת שוכב, אל תחת עם ועמי תחת אבותי.

אך לפי מה שנתבאר, שאכן יעקב בדבריו מתייחס לשתי אפשרויות שונות, יציאה מיידית לקבורתו בארץ ישראל, והשתהות מחמת איזה מעכב עד שיוכלו להוציאו, אם כן סרה קושיית רש"י הראשונה, שהרי תחילה אמר 'אל נא תקברני ממצרים' ושכבתי עם אבותי והיינו שיקחנו מיד ממצרים. אלא שהוסיף ואמר לו עוד שאף אם לא יעלה הדבר בידו, מכל מקום יקיים בו 'ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם'.

ביאור המושב זקנים לבעלי התוספות כעין ביאור החיד"א בפני דוד

ובאמת קושיא זו שהקשה התוספות יום טוב כבר התפרשה בדברי רבותינו הראשונים בעלי התוספות, וזה לשונם במושב זקנים (שם מז ל): ותימה להר"ר ישעיה, וכי יעקב אבינו היה קבור במצרים, דיליף מיניה תפיסת קבר מן התורה, כלומר שיקח ג' אצבעות עפר תיחוח. ותירץ בשם רבינו חיים, שכך הוא הפירוש, לעולם לא היה יעקב קבור במצרים, ומה שלמד תפיסת הקבר ממנו, כך היה יעקב אומר ליוסף "אל נא תקברני במצרים", שאם תקברני, לכשתצאו ותקחו כל השבטים ותקחו גם אותי תהיו צריכים ליקח עמי תפיסת הקבר, והיה טורח הרבה עליכם. אבל אם תקחני עתה לא תצטרך.

ובספר אמרי שמאי (בראשית, עמ' רסט) העיר שדברי המושב זקנים שונים בטעמם מדברי החיד"א, שהחיד"א כתב הטעם שלא רצה שיקחו עמו מעפר ארץ מצרים הטמאה, ואילו בעלי התוספות מפרשים שלא רצה שיהיה להם הדבר לטורח. ויש להוסיף מהלך שלישי כפי שהתבאר מדברי החתם סופר שאם אכן היה צריך לקחת עמו מעפר מצרים לא היה יכול להקבר בקבורת אבותיו שלא היו מכניסים מעפר חו"ל למערת המכפלה.

אם היה יעקב עולה ועפר מצרים עמו היה עפר זה נהפך גם כן לכינים

והנה האור החיים (בראשית מז כט) כתב: פירוש 'אל נא' לשון זמן, שאפילו לפי שעה לא יקברוהו על סמך שישתדל אחר כך להעלותו, אלא תיכף ומיד יעלהו, עכ"ד.

וכתב בספר תורת אהרן (לרבי אהרן קרול, עמ' רמט) שהאור החיים בדבריו יישב קושיית התוספות יום טוב, שהרי במשנה בנזיר מבואר שהמוצא מת כשמפנהו ממקומו צריך שיטול מן העפר של הקבר עמו כדי תפיסה, ובגמרא מבואר המקור מדכתיב 'ונשאתני ממצרים' ממצרים טול עמי. והתוי"ט הקשה שלא נמצא בכתוב שנקבר תחילה במצרים, והביא דברי הרמב"ם שאינו אלא אסמכתא.

אלא שאף אם אסמכתא היא, עדיין הדבר תמוה, מה ענין אסמכתא זו לכאן, כיון שאצל יעקב לא היה שום שייכות לדין תפוסת הקבר מאחר שלא נקבר אף לשעה קלה. ומה לנו לתת רמז כאן לדבר שאינו שייך לענייננו.

אמנם לפי דברי האור החיים מיושב היטב, כי באמת יעקב אבינו הוסיף והזהיר את יוסף שאף לא יקברנו במצרים לפי שעה. וחש יעקב שמא יוקשה ליוסף מה טעם יש בדבר, הלא מבואר ברש"י ג' טעמים לכך שלא רצה יעקב אבינו להיקבר במצרים: א' שסוף עפרה להפוך לכינים. ב' שלא יעשוהו עבודה זרה. ג' שלא יזדקדק לגלגול מחילות. והרי כל הטעמים הללו לא שייכים בקבורה לפי שעה. ולכך הוסיף לו יעקב ואמר שלו יקברנו לפי שעה, על כרחך יצטרך ליטל עמו כדי תפוסת הקבר, ואם כן – גם באופן זה עדיין קיים הטעם הראשון שהזכיר רש"י – שעתיד עפרה של מצרים לההיפך לכינים. כי מאחר ועדיין ישכב יעקב ועפר מצרים עמו – אף עפר זה יהפוך לכינים. הרי לנו מהלך רביעי בטעם שלא רצה יעקב שיעלה עמו לישראל מעפר מצרים, כדי שלא יהפוך גם עפר זה לכינים.

ובמרומי שדה (נזיר שם) ביאר אף הוא בדרך זו בשם חותנו הגאון זצ"ל, ה"ה רבי איצל'ה וולוז'ינר, אלא שלא ביאר שדברי יעקב ליוסף על דין תפוסת הקבר הם נתינת טעם לכך שאינו רוצה בקבורה זמנית זו, אלא רק ביאר שיעקב בא לומר ליוסף שלא יקברנו במצרים עד שתבוא הגאולה ואחר כך תקח תפוסה משם וקברתני בארץ מצרים, אל נא יהיה כן, אלא תוליכני מיד.

ביאור הרמ"ז שהתפוסה היתה מכח מה שפתחוהו לחונטו

והרמ"ז בסוף דבריו כתב וזה לשונו: אבל מפני שפתחוהו לחנטו, לכך ציווה שיטלוהו תבוסתו, עכ"ד. לכאורה, הרמ"ז בא ליישב עיקר קושיית התוספות יו"ט שלא מצינו שנקבר יעקב במצרים ואם כן מה שייכת בו תפוסת הקבר, ועל כך ביאר שעל אף שבדרך כלל תפוסת הקבר שייכת רק במי שנקבר בקרקע, הרי שאצל יעקב אבינו היתה מציאות של תפוסת הקבר גם בלאו הכי, וזאת מחמת חניטתו, שכיון שלצורך חניטתו ניתחוהו ועל כרחך יצאה ממנו תבוסתו, לכך ציווהו שיטול תבוסתו – ומכך למדנו גם דין תפוסת הקבר באופן שנקבר ויצאה ממנו תבוסתו בקרקע.

יוסף ציווה לחנוט את יעקב כדי למנוע ממנו דין תפוסת הקבר

והנה באור החיים (בראשית נ ב) על הפסוק "ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו", כתב שעשה כן משום כבוד אביו כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או שעשה כן כדי שלא יטעו בו שלא מת או שמת ולא הסריח ובזה יעשוהו אלוה ולא יעלוהו לארץ קבורתו. כי לולי הטעמים האלה "הדבר פשוט כי בלא חניטה לא היה מסריח" וצא ולמד ממעשה רבי אלעזר בן רשב"י כאמור בש"ס (ב"מ פד:)" – ששם מבואר שנשמר בשלמות בעליית ביתו.

ויש להעיר לפי זה מה ציווה יעקב ליוסף מכח דין 'תפוסת הקבר' הלא לכאורה אם לא יסריח גם לא יצא ממנו תבוסתו ואם כן אין לו דין תפוסת הקבר. ולכאורה צריך לומר שאין הדבר תלוי זה בזה – כי אף אם לא יסריח אפשר שסוף סוף תצא ממנו תבוסתו. ואם כן היה נראה לחדש וליתן טעם אחר לעצם חניטת יעקב, שכיון שחשש יוסף שמא לא יעלה בידו לעלות מיד את אביו לארץ ישראל, כנראה בפסוקים שלא היה זה דבר פשוט, וביקש מבית פרעה "אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא באזני פרעה", וכיון ששמע מאביו שעיקר הקפדתו הוא מפני תפוסת הקבר – לכך ציווה שיחנטוהו – שבזה משתמר הגוף בשלמות וכבר הוציאו ממנו תבוסתו וקיבלוה בכלי, ובכך לכשיעלה יעקב לארץ ישראל לא יצטרכו לקחת עמו מעפר מצרים.