קרן אורה/נזיר/נה/א

קרן אורה נזיר נה א

דף נ"ה ע"א

לימא כתנאי הנכנס לארץ העמים כו' שיטת רש"י ז"ל בזה הוא דבעי הש"ס למימר דפליגי רבי וריבר"י אי משום גושא היינו גושא ממש או משום אוירא דעל אויר ג"כ גזרו ורבי ס"ל משום אוירא מש"ה אפילו בשידה כו' טמא וריבר"י סבר משום גושא ובשידה כו' טהור ומסיק דכ"ע משום גושא וטעמא דרבי דמטמא משום דקסבר אהל זרוק לא שמיה אהל וכמאן דמהלך ע"ג קרקע דמי' ואין דבריו ז"ל מובנים בזה דודאי אי לא גזרו אלא משום מגע גושא פשיטא דבשידה כו' טהור וכדאמרינן בגיטין לענין סוריא דלא גזרו אלא על מגע גושא דטהור אפילו לרבי דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל וע"כ צריך לפרש כשיטת התוס' ז"ל דמשום גושא היינו אויר גושא באין. דבר מפסיק וכיון דס"ל לרבי דאהל זרוק לא שמיה אהל לא חשיב הפסק:

ופריך להאי אוקימתא מהא דאמר ריבר"י זרק תיבה שהיא מלאה כו' טמאה אלמא דריבר"י נמי ס"ל דאהל זרוק לא שמיה אהל ומסיק אלא דכ"ע משום אוירא וטעמא דריבר"י דמטהר משום דלא הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן ולפי שיטה זו אינו מובן למה ליה להש"ס לחדושי דכ"ע משום אוירא ואמאי לא קאי בשיטתא קמייתא דכ"ע משום גושא ולכ"ע אהל זרוק לא שמיה אהל. וטעמיה דריבר"י דמטהר הוא משום דלא שכיחא וי"ל כיון דלא מצי לאוקמי פלוגתייהו באהל זרוק ניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו בכל גוונא אפילו במונחת ורבי דמטמא ע"כ דס"ל משום אוירא וריבר"י נמי ס"ל הכי אלא משום דהוי מילתא דלא שכיחא לא גזרו ומייתי סייעתא מברייתא דמחלק בין שידה כו' לקרון וספינה והיינו משום דהא שכיחא והא לא שכיחא ואמרינן עוד ואי בעית אימא דמה"ד לכ"ע טהור הוא וע"כ צ"ל דכולהו ס"ל משום גושא דאי משום אוירא לכ"ע טמא הוא אלא דכ"ע משום גושא ואהל זרוק לכ"ע ס"ל דשמיה אהל ומיירי במונחת ורבי דמטמא משום שמא יוציא ראשו ורובו לשם:

והתוס' ז"ל כתבו גירסא אחרת דוהתניא קמייתא ג"כ סייעתא היא דריבר"י ס"ל אהל זרוק שמיה אהל והיינו מונחת אבל זרוק ממש לכ"ע לאו אהל ולאו מונחת ממש אלא כל שאדם או בהמה מוליכין אותה חשיב מונחת ולפ"ז גרסינן ואי בעית אימא דכ"ע משום אוירא וטעמיה דריבר"י משום דלא שכיחא ולפ"ז אהל זרוק ממש לכ"ע לאו אהל הוא ואי פליגי באהל זרוק היינו ע"י שוורים או אדם המוליכין אותו ובש"מ ז"ל דקדק לאוקימתא קמייתא דכ"ע משום גושא ובאהל זרוק פליגי א"כ לרבי היכי משכחת לה אויר אוירה שיטהר ותי' דנ"מ באהל מונח דלרבי ג"כ טהור הוא ומהאי טעמא לא קאמר הש"ס להך אוקימתא דכ"ע משום אוירא וריבר"י מטהר משום דאהל זרוק שמיה אהל משום דא"כ היכי משכחת לה אויר אוירה דטמא ע"ש ולא הבנתי דברים אלו דהיכי מצינן למימר דכ"ע משום אוירה א"כ מאי אהני הא דשמיה אהל מ"מ טמא הוא משום דנכנס מלמעלה וכדס"ד מעיקרא דלמ"ד משום אוירה טמא אפילו אי הוי אהל וצ"ל דכוונתו ז"ל לוקים בשידה סתומה מכל צד ופליגי באהל זרוק אלא דא"כ אינו מובן מש"כ לר"י אויר אוירה לא משכחת לה דטמא הא שפיר אשכחן אם היא פתוחה מלמעלה דמשום גושא טהור היה אבל משום אוירה טמא ומדבריו נראה דלא מחלק כלל בין פתוחה למעלה אי לא אלא למאי דס"ד דבגושא ואוירה פליגי היינו דלרבי אע"ג דאהל הוא מ"מ כיון דמשום אוירה לא מהני אהל כלל דמ"מ באויר ארץ העמים הוא בא ולר"י דמשום גושא מהני אהל. וזש"כ דלא מצי למימר באידך אוקימתא דכ"ע משום אוירה ורבי מטמא משום דלאו אהל הוא אבל לריבר"י מהני אהל אפילו לאוירה משום דא"כ אויר אוירה דטמא היכי משכחת לה אי אהל מהני גם לאויר אוירה אלא ע"כ למאן דס"ל אהל זרוק שמיה אהל לא מהני אהל לאויר אוירה אי טמא הוא ולהכי איצטריך לומר דכ"ע משום גושא וכן מסתבר דסתם שידה כו' סתומים הם מכל צד:

והנה בכמה דוכתי בש"ס נראה דעיקר הך אוקימתא דפליגי באהל זרוק. וכמש"כ התוס' ז"ל בד"ה והתניא וא"כ צ"ל דכ"ע משום גושא וא"כ להך גירסא דאהל זרוק הוי אפילו הולכת על ידי שוורים ולא דרך זריקה הא דמחלק בברייתא בין שידה כו' לקרון וספינה י"ל דבהא גזר ר"י שמא יוציא ראשו ורובו. וכ"כ המל"מ ז"ל בפי"א מהל' טומאת מת וא"כ איפשיטא נמי דמשום גושא גזרו וכן משמע דס"ל להרמב"ם ז"ל מדכתב דהנכנס בשידה כו' טמא משום דאהל זרוק לאו שמיה אהל ואי משום אוירא בלא"ה טמא והקשה המל"מ ז"ל מהא דבים ובשונית כתב הרמב"ם ז"ל דטומאת גוש ליכא וטומאת אויר איכא ואמאי הא לא גזרו אלא על אויר גושא וכיון דגוש ליכא ה"ה דאויר ליכא. אבל לפי מה שפירשתי לעיל דברי הש"ס לדברי הרמב"ם ז"ל א"ש דלשיטת התוס' ז"ל לא א"ש לישנא דהש"ס דמשום גושא היינו אויר גושא ומשום אוירא היינו אויר בלא גוש ולפי מה שפירשתי ניחא דהש"ס מיבעי ליה בעיקר תקנתא דארץ העמים אי עיקר תקנתא היה משום טומאת האויר שלא יצאו לח"ל ותחילה גזרו אגוש לחוד ואח"כ גזרו גם על האויר או דילמא איפכא דעיקר הגזירה הוא משום הגוש ואח"כ גזרו גם על האויר לחזק גזירת הגוש ובעי הש"ס לאוקמי כתנאי דרבי וריבר"י רבי סבר משום אוירא היינו דעיקר הגזירה היתה משום האויר וא"כ לא מהני הפסק אהל כלל דאין אהל מפסיק בפני האויר' וריבר"י סבר משום גושא דעיקר הגזירה משום הגוש הוא וא"כ נהי דגזרו אח"כ גם על האויר מ"מ מהני ביה הפסק אהל דלא עדיף האויר מגוש עצמו דמהני ביה הפסק אהל:

ומסיק דכ"ע משום גושא ובאהל זרוק פליגי וא"כ ליכא נ"מ בין אויר גושא לאויר אוירה וכי גזרו על אויר בכל מקום גזרו אפילו היכא דליכא טומאת גוש ומ"מ כיון דעיקר גזירה משום הגוש הוא מהני ביה הפסק אהל אבל בלא הפסק אוירה מטמא בכל מקום אפילו בים ובשונית ולא שייכא טומאת האויר לטומאת הגוש כלל דטומאת האויר לא הוי אלא טומאת ערב ודוקא בכניסת ראשו ורובו ולפי גירסתנו בברייתא דאו ראשו או רובו בחדא סגי אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דתרתי בעינן ראשו ורובו וזה שכתב הרמב"ם ז"ל בה"נ דוקא אם נטמא בגוש ארץ העמים הוא דצריך הזאה ואין עולין לו הימים אבל באויר דאינו טמא אלא טומאת ערב לא שייך למיחשבא במתניתין כלל ודברי הלח"מ ז"ל בפ"ג מה"נ שכתב דה"ה אויר תמוה הוא וכן יתר דבריו ז"ל שם אינן מובנים וכבר תמה עליו המל"מ ז"ל שם:

וראיתי עוד שם בדברי המל"מ ז"ל שכתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דאפילו באויר גושא אין צריך הזאה ובשמעתין לא משמע הכי משום דשמעתין אזלא אליבא דרבנן דק"כ מטמאין באהל אבל לדידן דקיי"ל כר"ש אפילו אויר גושא לא בעי הזאה וכתב עוד שם דלדברי הרמב"ם ז"ל ניחא הא דחגיגה שהקשו התוס' ז"ל שם היכי היו עולין לרגל מגליל כיון דאפסקיה רצועה של כותים ובעי הזאה ג' וז' ולדברי הרמב"ם ז"ל ניחא דהוי אזלי בשידה כו' ולא בעי הזאה וזה סתירה לדבריו הראשונים ז"ל דהא כותים מטמאין באהל לכ"ע אפילו לאחר שקלקלו ואמאי לא בעי הזאה ג' וז' וי"ל כיון דגזירת אויר בכל ארץ העמים לא היה אלא לטומאת ערב גם בארץ כותים לא גזרו יותר ולפמש"כ בלא"ה א"ש ודו"ק וצריך עוד לדקדק בשמעתין בדין אהל זרוק אי דוקא ע"י זריקה או כל אהל המהלך בין שמוליכין אותו על גבי קרקע או על אדם או בהמה בכלל אהל זרוק הוא ולפי נוסחא קמייתא משמע דע"י זריקה ג"כ בכלל אהל זרוק דפליגי בזה רבי וריבר"י מדפריך עליו מהא דתיבה שזרקה ומ"מ גם להך נוסחא שידה כו' המהלכת ג"כ בכלל אהל זרוק הוא ולמ"ד לאו אהל הא נמי לאו אהל הוא דליכא למימר דוקא ע"י זריקה פליגי דסתם נכנס לארץ העמים בשידה כו' לא משמע ע"י זריקה והכי מוכח מהא דעירובין דאמר ר"י דכהן יכול להניח עירובו בביה"ק מפני שיכול לחוץ ולילך ע"י שידה כו' וס"ל אהל זרוק שמיה אהל ואי לא מיקרי אהל זרוק אלא דוקא ע"י זריקה לכ"ע יכול לילך בשידה ע"י הולכת אדם או ע"ג בהמה אלא ש"מ דגם זה אהל זרוק מיקרי וכן מוכח בחגיגה גבי גליל דרצועה מפסקת ואין יכול להביא ע"י שידה משום דאהל זרוק לאו שמיה אהל ש"מ דבכל גוונא מיקרי אהל זרוק:

אבל לאידך נוסחא ע"י זריקה לכ"ע לאו אהל הוא ודמי לטלית המנפנפת דאין חוצץ וכי פליגי דוקא במהלכת ולשיטת התוס' ז"ל בשמעתין מהלכת היינו ע"ג אדם או בהמה הנושאן וכיון דרגלי הנושאן נוגעין בארץ חשוב אהל למ"ד שמיה אהל ולפ"ז יש לומר אם השידה עצמה מונחת ע"ג קרקע ומהלכת היא ע"י המשכה לכ"ע הוי אהל ואינו בכלל אהל זרוק אלא דא"כ הדק"ל מעירובין וחגיגה הא אפשר בכה"ג להוליכה ע"ג קרקע וע"כ גם זה בכלל אהל זרוק הוא אבל בשעה שהיא מונחת ממש פשיטא דהוי אהל לכ"ע:

והתוס' ז"ל בעירובין כתבו דוקא כשהיא מונחת הוי אהל לר"י ולריבר"י אבל בשעת זריקה לכ"ע לא הוי אהל וע"כ לא מונחת ממש קאמרי דזה לכ"ע הוי אהל אלא מונחת ע"ג ומהלכת או מונחת ע"ג בהמה וכ"כ המהרש"א ז"ל שם והתוס' ז"ל הקשו שם מהא דגבי פרה עשו דלתות ע"ג שוורים מפני קבר התהום ולמ"ד אהל זרוק לא הוי אהל מאי אהני בזה וכתב שם בשם הרשב"א ז"ל דע"ג שוורים עדיף ולכ"ע הוי אהל ולדבריו ז"ל ע"כ לא הוי אהל זרוק אלא במהלכת ע"ג קרקע והקשה המהרש"א ז"ל שם לדברי הרשב"א ז"ל הא לרבנן נמי יכול לילך בכה"ג בדלתות ע"ג שוורים ותירץ דלא התירו אלא ע"י מידי דשכיח שדרך לילך במרכבות אבל לא בדלתות ע"ג שוורים דלא שכיח ואין דבריו מובנים דהא הש"ס קרי לה להליכה בשידה כו' ג"כ מידי דלא שכיח ועוד דלענין עירוב הוי עירוב ע"י איזה אופן שיכול לבוא לעירובו כדאיתא בעירובין בכמה דוכתי ועוד נראה מדבריו ז"ל דבשידה אפילו ע"ג שוורים לאו אהל הוא דאי במהלכת ע"ג קרקע פשיטא דהוי מילתא דלא שכיחא ולא ידענא לחלק בין דלתות ע"ג שוורים או שידה ע"ג שוורים:

וראיתי שם בריטב"א ז"ל שכתב לישב קושית התוס' ז"ל מהא דפרה דבפשוטי כלי עץ לכ"ע אהל זרוק הוי אהל ע"ש שהאריך בסוגיא דשמעתין ודקדק שם ג"כ לנוסחא קמייתא הא דקאמר הש"ס אלא דכ"ע משום אוירה ע"ש וכתב עוד שם בשם ר"ח ז"ל דאהל זרוק הוי כל שזרקו שם לפי שעה ואפילו בשעה שהוא מונח לאו אהל הוא ולא ניחא ליה בהאי שיטתא ומסקנת דבריו ז"ל כשיטת התוס' ז"ל דכל שהיא מהלכת לאו אהל הוא בשעת הילוכו ולהך שיטתא צ"ל הא דרבא לעיל דף י"ז דבעי נזיר בביה"ק כו' ומוקי לה כגון שנכנס בשידה כו' וכן רב פפא בדף מ"ז גבי טומאה וביאה דמוקי לה נמי בכה"ג ע"כ צ"ל דס"ל אהל זרוק שמיה אהל וק"ק דס"ל דלא כסתמא דחגיגה דס"ל דלאו שמיה אהל וכן קיי"ל הלכה כר' מחביריו ויותר תיקשי על הרמב"ם ז"ל שפסק דאהל זרוק לאו שמיה אהל וכרבי. ואפ"ה כתב להני אוקימתא בהלכות נזירות ובהלכות אבל וכבר הקשה כן המל"מ ז"ל שם וכן הקשה הא"מ ז"ל:

וראיתי במל"מ ז"ל שם שכתב דלדברי הרמב"ם ז"ל אהל זרוק לא הוי אלא במהלכת ע"ג בהמה דאין השידה נוגעת בארץ וכן ביאר דברי התוס' ז"ל בעירובין דמונחת היינו מונחת' ע"ג שוורים אבל מהלכת ע"ג קרקע לכ"ע הוי אהל וכבר כתבתי דמדברי התוס' ז"ל בעירובין נראה דמהלכת ע"ג קרקע ג"כ הוי אהל זרוק וע"ג שוורים עדיפא ליה להרשב"א ז"ל שם וכן כתב הריטב"א ז"ל שם דע"ג קרקע ג"כ חשיב אהל זרוק בשעת הילוכו והוא ז"ל בעצמו הקשה שם מהא דחגיגה דהא אפשר להביא בכה"ג להעבירה ע"ג קרקע:

ותירץ שם דכלי המחזיק במדה קשה להעבירה ע"ג קרקע וזה י"ל שם על רצועות ארץ העמים אבל גבי עירוב קשה הא יכול לבא לשם בשידה כו' על גבי קרקע וכדאוקימנא הא דנזיר בביה"ק אבל לשון הרמב"ם ז"ל שכתב שידה כו' הפורחין באויר נראה כדברי המל"מ ז"ל דדוקא בשעת זריקה לאו אהל הוא ואולי יש לומר דהרמב"ם ז"ל לאו משום דפסק כרבי בזה אלא משום דגרס כנוסחא קמייתא דאיפרך הך אוקימתא דפליגי באהל זרוק משום דלכ"ע בכה"ג לאו אהל הוא ודלא כהני שמעתא דעירובין וחגיגה דאיתא התם הך אוקימתא קמייתא ונחלקו הסוגיות בזה סוגיא דעירובין וחגיגה ס"ל דבמהלכת לחוד שלא ע"י זריקה ג"כ פליגי וא"כ לא איתותב הך אוקימתא אבל סוגיא דשמעתין דאיתמר בדוכתא ס"ל דלא פליגי אלא ע"י זריקה ומש"ה איתותב הך אוקימתא דבכה"ג לכ"ע לאו אהל הוא ובמהלכת לכ"ע הוי אהל וכהנך אוקימתא דאמוראי בתראי דלעיל רבא ורב פפא ופסק כוותייהו ולא תיקשי מתניתין דחגיגה דלא היו מביאין יין ושמן מגליל דבפירוש המשנה שם טעמו של דבר כיון דארץ העמים היא מעורב שם בגליל נעשית כולה כארץ העמים והוא דלא כמשמעות הש"ס שם אבל לפי הנ"ל כתב כן לפי מסקנא דשמעתין דאם מהלכת לאו אהל זרוק היא ותו ליכא לשנויי כהא דשנינן התם דמתניתין סברי דאהל זרוק לאו שמיה אהל ולהכי איצטריך לפרש משום דחזרה גליל כולה לארץ העמים ועיין בזה בתוי"ט סוף חגיגה ובתוי"ט פ"ג דפרה וע"ש בתוסח"ד שכתב בטעמא דמחלק בברייתא בין שידה כו' לקרון או ספינה משום דשידה כו' סתומה מכל צד וליכא אויר אבל בקרון פתוח מלמעלה ונכנס האויר והוא דלא כמבואר בשמעתין ובדברי התוס' ז"ל וכבר כתבתי דטעמא משום שמא יוציא ראשו ורובו אלא דקצת יש לדקדק למה כלל ספינה בהדי קרון הא ספינה ודאי לאו אהל היא בשעה שהיא מהלכת דחשיב לה באהלות שם בהדי טלית המנפנפת וכזרוק באויר דמי ובלא"ה טמא. ונפ"מ דבקרון דהטעם משום שמא יוציא כו' אם הובאו כלים בקרון טהורין דבכלים לא שייכא הך גזירה וכמש"כ בש"מ להך שינויא דגזר רבי שמא יוציא ומשום גושא א"כ אוירא דטהור היכי משכחת לה ותירץ דאשכחן בכלים דלא גזרינן בהו הך גזירה ובספינה דלאו אהל הוא כלל אפילו כלים שהובאו בספינה טמאים ועיין פני יהושע בגיטין שהאריך ג"כ בזה ולא ביאר הדברים ככל הצורך ע"ש:

ומ"ש התוס' ז"ל בחגיגה דהא דארץ כותים דין ארץ העמים להם היינו לאחר שגזרו עליהם וק"ק דהא ר"ג ברבי גזר עליהם כדאיתא בריש חולין וזה היה לאחר החורבן ומתני' דטהרת יין ושמן בזמן הבית היה ועיין בר"ש ז"ל פ"ח דמקוואות מש"כ בזה:

רש"י בד"ה אבל בנזירות כו' עד שלא עברו ל' יום עכ"ל כוונתו שנצטרע עד שלא עברו ל' יום חוץ מימי חלוטו וספירו וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף