קרן אורה/נזיר/מט/א

קרן אורה נזיר מט א

דף מ"ט ע"א

ולר"ע מכדי כו' לאביו ולאמו למה לי צריכי כו' התוס' ז"ל האריכו כאן ותוכן דבריהם דלר"ע אי כתיב לאביו לחוד או לאמו לחוד הוי דרשינן בכלל ופרט דווקא לאביו לא יטמא אבל לאמו דוודאי ילידתיה יטמא ומש"ה ליכא יתורא דלאמו בנזיר ולאביו ולאמו דכ"ג מיותר הוא לגז"ש דמיטמא למת מצוה שמעינן מלאחיו שאם הי' כ"ג ונזיר כו' ובכ"ג ג"כ איצטריכו תרווייהו דאי הוי כתיב חד מינייהו הוי דרשינן ג"כ בכלל ופרט אבל השתא דכתיב תרווייהו מיותר הוא לגז"ש ולר"י לא איצטריכו תרווייהו כיון דליכא כלל מפורש לא דרשינן בכלל ופרט ושפיר ילפינן אמו מאביו בק"ו ומדבריה' אלו משמע דר"י נמי מודה בהך צריכותא אלא דילפינן אמו בק"ו וכבר הקשו לעיל ע"ז דא"כ לאביו אינו מיותר דהא איצטריך לגופא דלא נימא דלאביו יטמא ובאביו ליכא ק"ו ולהך שיטתא ס"ל לסוגיא דשמעתין דלכהן הדיוט ונזיר לא איצטריך קרא כיון דמיטמא לקרובים פשיטא דאין בו חומר למת מצוה ולפ"ז קצת קשה לר"ע אביו ואמו דגבי כ"ג למה לי ואי משום צריכותא דה"א לאביו הוא דלא יטמא אבל לאמו יטמא או איפכא א"כ למה לי קרא לכ"ג ונזיר כיון דכ"ג שרי לקרובים יותר מנזיר לית ביה טופיינא בהדי נזיר להצריך קרא לזה כמו בכהן הדיוט ונזיר דלא צריך קרא משום דקיל מנזיר בקרובים ומה לי אם קיל מנזיר בכל הקרובים או בקרוב אחד אביו או אמו וכ"ת דאיצטריך לכ"ג גופא דמיטמא למת מצוה דלזה ג"כ לא איצטריך דאיכא למילף בק"ו מה נדר דאין מיטמא לאביו ולאמו מיטמא למת מצוה כ"ג דמיטמא לאביו או לאמו פשיטא דמיטמא למת מצוה אלא מדאיצטריך לאחיו דנזיר לכ"ג למת מצוה ש"מ דלכל הקרובים אסור לטמאות ולמה לי לאביו ולאמו לגז"ש ליכתוב חד וצ"ל כיון דכלל ופרט ניתן לידרש הוי דרשינן ליה ולאחיו הוי מוקמינן לשום דרשא אחריתא:

ומ"מ לא הוי צריכי לסברא זו דלתוספת קדושה דכהן הדיוט לא איצטריך קרא דכבר כתבתי לעיל די"ל דלר"ע נמי אמרינן מה לי חד לאו כו' ולכ"ג גופיה הוא דאיצטריך קרא דמיטמא למת מצוה ולאו משום תוספת קדושה אבל סוגיא דטבול יום ע"כ ס"ל דלר"ע איצטריך קרא לתוס' קדושה כמו שהביאו התוס' דמצריך התם לאמו לכהן הדיוט ונזיר וע"כ היינו משום תוס' קדושה וכתבו דסוגיא דהתם ס"ל דר"ע עביד צריכותא בכ"ג וכיון דגלי רחמנא בכ"ג דאביו ואמו שוין ה"ה גבי נזיר ולהכי דריש לאמו ג"כ לאם היה כהן הדיוט ונזיר וכתבו עוד דסוגיא דהכא ג"כ הכי ס"ל דלאמו דנזיר ג"כ לדרשא אתי ולא חש הש"ס לפרש והך צריכותא אכ"ג קאי ולא משמע הכי דא"כ מאי פריך לעיל לר"ע גז"ש מנ"ל דילמא לאמו דכ"ג אתי לגז"ש דלפי שיטה קמייתא א"ש כיון דבנזיר מצריך תרווייהו לאביו ולאמו ה"נ בכ"ג תרווייהו צריכי וגז"ש מנ"ל אבל או ר"ע דריש לאמו ג"כ לדרשא גבי נזיר. א"כ לאמו דכ"ג אתי לגז"ש דהא עדיין לא סליק אדעתיה דלר"ע לא איצטריך למת מצוה גבי כ"ג וא"כ לאביו למת מצוה ולאמו לגז"ש:

ולענ"ד נראה ליישב הני תרי סוגיות בדרך אחר ע"פ מש"כ לעיל דלסוגיא דשמעתין לר"ע נמי אין חילוק בין חד לאו לתרי לאוי ומש"ה לא מצריך הכא לכהן הדיוט ונזיר. וכי איצטריך לכ"ג ונזיר היינו לאשמעינן דכ"ג גם כן מיטמא למת מצוה ומלאביו ולאמו לא דריש אלא חד דרשא והיינו משום צריכותא דקעביד הש"ס. ולפ"ז איצטריך להך צריכותא בין בנזיר בין בכ"ג דהא היתר טומאה למת מצוה בכ"ג מלאחיו דנזיר שמעינן. וא"כ תרווייהו לאביו ולאמו בכ"ג למה לי ע"כ ג"כ כצריכותא דהש"ס אבל סוגיא דזבחים פ' טבול יום ס"ל דלר"ע נמי איצטריך לתוס' קדושה וכדמצריך קרא לכהן הדיוט ונזיר מלאמו ומלאחיו דריש לכ"ג ונזיר ולפ"ז בכ"ג גם כן איצטריכו תרווייהו לאביו ולאמו לאביו למת מצוה ולא תיקשי הא כבר שמעינן לה מנזיר מלאחיו זה אינו דאי לא כתב רחמנא גבי כ"ג דמיטמא למת מצוה לא הוי ילפינן מלאחיו כ"ג ונזיר אלא כ"ג לחוד באם אינו ענין לנזיר תנהו ענין לכ"ג כי היכי דמוקמינן לאחותו באם אינו ענין להולך לשחוט את פסחו לחוד כדמוכח בשמעתין דטבול יום התם אבל כ"ג ונזיר לא שמעינן להכי כתב רחמנא לאביו גבי כ"ג למת מצוה ושפיר שמעינן מלאחיו דנזיר דאפילו כ"ג ונזיר מיטמא למת מצוה וכולהו קראי צריכי ולא איצטריך למיעבד צריכותא כלל אלא לאביו דכ"ג למת מצוה ולאמו לגז"ש כן היה נראה נכון לכאורה ואי תיקשי לפ"ז מנ"ל היכא דהוי כולהו בהדדי כ"ג ונזיר ועושה פסח דמיטמאי למת מצוה דילמא לא איתרבאי מלאחותו אלא עושה פסח לחוד אבל לא כולהו בהדי הדדי י"ל דלענין זה לכ"ע מסברא בעלמא מותר דבשלמא נזיר וכ"ג דאיתוסף עליו קדושה ה"א דאסור במת מצוה אבל נזיר עם עושה פסח לאו מענין אחד הם דבמה שהולך לשחוט את פסחו לא איתוסף עליו קדושה וכיון דשמעינן דנדחית עשה דפסח מפני מת מצוה ה"ה דאפילו הוי ג"כ נזיר וכ"ג דמיטמא למת מצוה:

ורש"י ז"ל פי' שם בזבחים הא דהולך לשחוט את פסחו מיירי שהיה כ"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו וכן פי' בסנהדרין וצ"ע מי הכריחו לפרש כן דהא וודאי לעושה פסח לחוד ג"כ איצטריך קרא משום דפסח ומילה כרת הם וכדאמרינן לעיל בגמרא וי"ל דלפי פשטיה דשמעתא הכא שני ליה לר"ע בין חד לאו לב' לאוי ואפ"ה אייתר ליה לאביו ולאמו דכ"ג לגז"ש משום דמלאחיו שמעינן נזיר וכ"ג ויקשה מנ"ל באמת דלאחיו אתי לנזיר וכ"ג דילמא אתי לכ"ג לחודיה באם אינו ענין אבל נזיר וכ"ג מנ"ל וע"כ צ"ל משום דלא מסתבר לאוקמי לאחיו דגבי נזיר לכ"ג לחוד כיון דכתיב גבי נזיר להכי קאמר דאתי לכ"ג ונזיר וא"כ ה"נ לאחותו לא מוקמינן להולך לשחוט את פסחו לחוד אלא לנזיר וכ"ג והולך לשחוט את פסחו ומ"מ עיקר משמעותיה דקרא אתי להולך לשחוט את פסחו לחוד וכנ"ל דצירוף נזיר וכ"ג לזה לא מעלה חומר ולא איצטריך קרא לרבויי ועפ"ז יש ליישב קושית התוס' ז"ל שם בזבחים לפירש"י ז"ל מנ"ל דלקרובים אינו מיטמא בעושה פסח לחוד דילמא דווקא בכל הני הוא דלא מיטמא ע"ש שהאריכו בזה וגם בברכות וסנהדרין האריכו בזה וכ' ליישב דאי נימא דעושה פסח לחוד מותר להטמאות לקרובים א"כ לא אהני חומר דידיה גם עם נזיר וכ"ג ולא דמי לכהן הדיוט ונזיר דקדושתו קדושת עולם ואין דבריהם מוכרחים בזה דבפסח ג"כ איכא חומרא דהוי עשה שיש בה כרת. ולכאורה אם פגעו במת מצוה נזיר ועושה פסח יטמא נזיר ואל יטמא עושה פסח דכרת הוא וא"כ שפיר אהני חומר דידיה ג"כ אפילו אי נימא דמיטמא לקרובים גם מש"כ דפסח הוי קדושת שעה אינו מוכרח דנזיר דווקא הוא דמיקרי אין קדושתו קדושת עולם משום דהוי קדושת פה בעלמא אבל למש"כ בלא"ה א"ש דהא דמוקמינן ליה לקרא בצירוף כל הני לאו משום רבותא הוא אלא כדי שלא להוציא קרא מפשטיה לגמרי אבל באמת אין חומר בצירוף כל הני עם עושה פסח כיון דלאו מענין אחד הם וכנ"ל ועיקר קרא אתי לעושה פסח לחוד ושפיר שמעינן מינה דלקרובים אינו מיטמא דאל"ה לא איצטריך קרא דמיטמא למת מצוה:

ומש"כ בנזיר ועושה במת מצוה דיטמא נזיר איכא לספוקי בזה די"ל דיטמא עושה פסח דלא קעביד איסורא בידים:

ואיכא למידק עוד בהך שמעתא הא דאמרינן בריש יבמות ובסנהדרין דמת מצוה דוחה עבודה לאחותו הא משמע הכא דלאחותו לא איצטריך אלא להולך לשחוט את פסחו דאיכא כרת אבל שאר עבודות דאין בהם כרת בלא"ה דחיא וילפינן לה מדדחי לאו דנזיר וכ"ג וכבר כתבתי לעיל למידק בהא דאיצטריך הש"ס למימר דמשום דאיכא כרת לא ילפינן הא בלא"ה ליכא למילף ובין לשיטת רש"י בברכות ובין לשיטת התוס' ז"ל לא ילפינן מינה בעלמא תדע דהא קבורת מת מצוה לא דחי יו"ט ג"כ אע"ג דליכא אלא לאו והיינו משום דלא ילפינן מנזיר וכ"ג לעלמא ועיין בסנהדרין דף ל"ו ובתוס' ז"ל שם באורך:

ועוד יש לדקדק למה לי קרא דלא תבערו דלא נימא דקבורת מת מצוה דחיא שבת הא בלא"ה ידעינן מדכתב חמל רחמנא גבי כ"ג דמיטמא למת מצוה ואדחי אפילו שבת. א"כ למה לי קרא בכ"ג מה שבת דאיסור סקילה דחי כש"כ לאו דכ"ג וי"ל דאי לאו דכתב רחמנא גבי כ"ג דמיטמא למת מצוה לא הוי מוקמינן לאחותו דדחי עבודה אלא הוי מוקמינן בכ"ג אבל עבודה לא דחי:

ולענין הך צריכותא דה"א דאביו לא מיטמא ליה דחזקה בעלמא היא בנזיר א"ש הך צריכותא אבל בכ"ג תיקשי ממ"נ אי לאו אביו הוא הרי הוא חלל ואינו מוזהר על הטומאה וכבר הקשו כן על דברי הספרא דמצריך לאביו ולאמו דכהן הדיוט ג"כ בהך צריכותא דאי כתב דלאמו יטמא ה"א דווקא לאמו דידוע. אבל לאביו לא יטמא והקשה הרשב"א ז"ל ג"כ כנ"ל ותירץ שם דה"א דלאביו ליכא מצוה דחזקה בעלמא היא אבל הכא ליכא למימר הכי דהא אמרינן דמש"ה אסרה תורה להטמאות לאביו משום דחזקה בעלמא היא והרי ממ"נ מותר כנ"ל אם לא שנאמר דה"נ מהאי טעמא הוא דקאמר כיון דאביו הוי חזקה ואין כאן מצוה כ"ר מש"ה אסור ליטמא לו אבל הוא דחוק ונראה דלאו משום ספיקא הוא דקאמר אלא סברא בעלמא הוא דקרוב הוא אצל אמו יותר דוודאי ילידתיה מלאביו דחזקה הוא ואין קורבתו נודעת. ומש"ה לאמו התירה התורה אבל לא לאביו וק"ל:

שם תוס' בא"ד ונ"ל כיון דגבי נזיר לא מצי למידיינא בכלל ופרט כו' א"כ גבי כ"ג נמי לא דיינינן בכו"פ דילפינן מהדדי בגז"ש דאמו עכ"ל ואין זה מובן דאם נדייניה בכו"פ ליכא גז"ש כלל דלאו מופנה היא וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף