אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/מט

יום שני כ' אדר תשפ"ג - מסכת נזיר דף מט

'תרי תנאי אליבא דפלוני' מסברא

דעת התוספות בנזיר שאין אומרים 'תרי תנאי' מסברא

התוספות בנזיר (מט. ד"ה ומשני) כתבו בתוך אריכות דבריהם: דדוחק הוא לפלוגי סוגיא דשמעתין אההיא דפרק טבול יום, דהא אידי ואידי רבי עקיבא היא - ואין סברא לומר דתרי תנאי נינהו אליבא דרבי עקיבא, מדלא קאמר הש"ס בהדיא, עכ"ד. ומדברי התוספות עולה לכאורה כלל שאף שמצאנו בכמה מקומות כששתי ברייתות או משניות סותרות זו לזו בדעת אותו תנא, שמיישבת הגמרא ואומרת "תרי תנאי אליבא דתנא פלוני", עם זאת זהו רק באופן שמפורש כן בש"ס, אך באופן שלא נתפרש בש"ס כן, אזי אין סברא לומר כן.

בשו"ת חקרי לב (יו"ד ח"ב להל' ריבית סימן קסא סימן טז) הביא קושיית הראשונים (תוספות שבועות ה. ד"ה דתנא) מדוע לא מנה רבי ישמעאל בי"ג מידות שלו, כלל וכלל ופרט שדעת תנא דבי רבי ישמעאל בחולין (סז.) שנדרש כריבה ומיעט וריבה.

ובכללי הגמרא לבית יוסף (על הליכות עולם שער רביעי, פ"ב סכ"ח) הביא קושיית התוספות, וכתב על דבריהם: ולענ"ד נראה דרבי ישמעאל לית ליה ההיא דתנא דבי ר' ישמעאל. וביבין שמועה כתב שמסברא אפשר להבין דברי הבית יוסף ואין תימה בדבר, שכן זו סברת רבי ישמעאל עצמו וזו סברת בית מדרשו. אלא שהתוספות עצמם כבר נחתו לסברא זו בפסחים (ה.) וכתבו: ובכמה דוכתי פריך מרבי ישמעאל אתנא דבי רבי ישמעאל, ע"כ. הרי שהם סוברים שבסתמא אין אנו אומרים שרבי ישמעאל ותנא דבי רבי ישמעאל חולקים, ולכן יכולים אנו להקשות מדברי זה על זה.

אמנם כתב היבין שמועה שאכן כדעת הכללי הגמרא כך משמע מדברי רש"י (ב"ק סד:) שם כתב וז"ל: הכי גרסינן, תנא דבי רבי ישמעאל, ולא גרסינן כל מקום. ולכאורה כיון שכבר אמר להדיא שאין גורסים 'כל מקום', לשם מה הוסיף 'הכי גרסינן תנא דבי רבי ישמעאל'. וביאר היבין שמועה על פי מש"כ בספר שארית יוסף בשם הקדמונים שאם מזכיר רש"י 'הכי גרסינן' וגם 'ולא גרסינן' כוונתו למעט שני גירסאות. ואם כן אף כאן הזכיר בסוף דבריו 'לא גרסינן' למעט הגירסא של 'כל מקום', והזכיר תחילה גירסת 'תנא דבי רבי ישמעאל' למעט שלא נגרוס 'רבי ישמעאל' - והטעם, שאם כן היה קשה מדוע לא שנה רבי ישמעאל מידה זו המפורשת שם בכלל י"ג מידות. ואם כן מדברי רש"י מדוקדק שכיון שהגירסא היא 'תנא דבי רבי ישמעאל' שוב לא קשה מדוע לא מנה 'רבי ישמעאל' מידה זו בי"ג מידותיו, וכסברת הבית יוסף.

אלא שתמה החקרי לב, שהרי כבר כתבו התוספות, כפי שהביא היבין שמועה, שבכמה מקומות מקשה הגמרא מרבי ישמעאל על תנא דבי רבי ישמעאל, ואם כן כיצד זה אומרים הם שרבי ישמעאל לית ליה תנא דבי רבי ישמאל, הפך המבואר במקומות אלו.

ביאור החקרי לב שדעת רבינו פרץ בנזיר אינה דעת סתם תוספות בכל מקום

ולכן רוצה החקרי לב לפרש שודאי גם הבית יוסף מודה שאפשר להקשות מזה על זה, אלא שכוונתו לומר שיש ליישב הקושיא כדרך שיישבה הגמרא עצמה במגילה (כג.) ובזבחים (נב:) שהקשתה סתירה מרי"ש על תנא דבי רי"ש ויישבה: תרי תנאי אליבא דרבי ישמעאל. ואם כן הוא הדין בנידון זה יש לומר 'תרי תנאי אליבא דרבי ישמעאל'. "והן הם דברי הבית יוסף, אף שסתם דבריו הרבה והניח מקום לחושדו".

והוסיף החקרי לב שאפשר שאף התוספות לכך התכוונה, וכמו שכתב בספר כנסת הגדולה (כללי הפוסקים סימן כא) בשם פליטת בית יאודה שכל מקום שכותבים תוספות תימה ואינם מתרצים אך גם לא כותבים בסוף דבריהם צ"ע - התירוץ ברור. ואף כאן אפשר שתירוצם ברור שיש לומר 'תרי תנאי אליבא דרבי ישמעאל' כפי שהגמרא עצמה מיישבת בשתי סתירות שכאלה.

אלא שמעיר החקרי לב על דבריו מדברי התוספות בנזיר הנזכרים בתחילת הדברים, שכתבו התוספות בבירור ש"אין סברא לומר דתרי תנאי נינהו אליבא דרבי עקיבא מדלא קאמר הש"ס בהדיא", ואם כן גם לענין רבי ישמעאל לא נתרץ כן מסברא בלא שמפורשים הדברים בש"ס.

סברא לחלק בין מקום שנאמרה השמועה רב מפי רב לשמועה מפי הרב עצמו

ולכאורה אפשר היה לחלק ולומר, דהנה באופן שיהיו שתי ברייתות, בראשון רב פלוני בשם רב אלמוני, ובשני רב פלוני אחר בשם אותו רב אלמוני, נראה שבאופן זה גם התוספות יודו שאפשר לומר מסברא 'תרי תנאי אליבא דאותו תנא' - שכן כיון שבידינו שתי שמועות, שמועה של זה מפיו ושמועה של זה מפיו, קל לומר שנחלקו בדעתו. וכל סברת התוספות היא כשלא נזכר תנא שאמר כן בשם תנא אחר, אלא לפנינו שתי בריתות ששניהם בשם אותו תנא, שבכהאי גוונא כתבו התוספות שאין אומרים 'תרי תנאי' אם לא נזכר בש"ס בהדיא.

והתוספות בברכות (ט. ד"ה לעולם) הקשו סתירה בדברי רבי עקיבא, וביישובם הראשון כתבו: ויש לומר דתרי תנאי אליבא דרבי עקיבא. והקשה החקרי לב שלכאורה סתרו לדבריהם בנזיר, שכתבו שאין לומר 'תרי תנאי' אם לא נתפרש בש"ס. ואמנם לפי מה שנתבאר הרי שחילוק גדול ישנו, שכן שם מקום אחד נאמר בשם רבי עקיבא סתם והמקום השני נאמר בשם רבי שמעון בר יוחאי משמיה דרבי עקיבא, ואם כן בזה יש לומר שמודים התוספות שיש כאן עדות מיוחדת של רשב"י בשם רבי עקיבא דלא כהמקובל אצל בני הישיבה בדעתו.

ועכ"פ החקרי לב מעמיד הדברים כסתירה בדעת התוספות, וכך ציין עוד לדברי התוספות בזבחים (צא: ד"ה הא רבי יהודה) שכתבו שם גם כן 'תרי תנאי' מסברת עצמם. ולכן מסיק החקרי לב שנראים הדברים שדברי התוספות בנזיר הם מהרבינו פרץ, כמו שסיימו בסוף הדיבור "ע"כ לשון הר' פרץ", ורק הוא סובר שאין לומר מסברא 'תרי תנאי', ואילו דעת התוספות בסתם שאף אנו יכולים לומר 'תרי תנאי אליבא דרבי פלוני'.

הצעת היד מלאכי למחלוקת הראשונים בענין זה בדעת התוספות הרא"ש והר"ש

וכדבריו ממש כתב גם ביד מלאכי (כללי התלמוד סימן תרמד), שודאי שאין קפידא כלל לתרץ 'תרי תנאי' מסברא דנפשין, שהרי כך מצאנו בתוספות בברכות שתירצו כן מדעת עצמם לפי תירוצם הראשון, וכן הביא הרא"ש (ברכות פ"א סימן ט]), ושכן כתבו התוספות בזבחים. והוסיף עוד לציין לדברי התוספות בנדה (ל. ד"ה ש"מ) שאף שם כתבו תירוץ זה מסברת עצמם. וכך מבואר בר"ש על המשניות שבכמה מקומות תירץ כן מסברת עצמו (דמאי פ"ב מ"ה, כלים פי"א מ"ו, שם פי"ד מ"א, שם פט"ז מ"ד, טהרות פ"ט מ"ד ואהלות פי"ז מ"ה).

וסיים שאף בנזיר כתבו התוספות שאין סברא לומר כן, ובספר שארית יוסף (נתיב המתרץ כלל ה) שהעתיק דברי התוספות בנזיר, אך "לא סיימוה קמיה דמר" - שהרי בסוף הדיבור מפורש שדברי התוספות שם הם מדברי מהר"ף, ואם כן יש לומר שגם לענין זה דעת רבינו פרץ שונה מדעת סתם התוספות. ואמנם כך גם דעת הרדב"ז (שמיטה ויובל פ"א ה"ח), שכתב שם כלשון התוספות ממש: וליכא לתרוצי דתרי תנאי ואליבא דרבי אליעזר, דאם כן לא הוה שתיק מיניה תלמודא.

הערת הים של שלמה על דברי הרא"ש שאין לומר שינוי דחוק זה מסברא

ומש"כ היד מלאכי שדעת הרא"ש שאפשר לתרץ תירוץ זה מסברא, כך מבואר בדבריו גם במסכת בבא קמא (פ"י סימן טז), שכתב שם וז"ל: אם לא שנאמר תרי תנאי אליבא דרבי ישמעאל. ובים של שלמה (סימן כט) עמד על לשונו, וכתב: ומה שדחה הרא"ש דתרי תנאי אליבא דרבי ישעמאל כו', שינויא דחיקא הוא, אפילו היכא שנאמר בגמרא, קל וחומר דאנו לא פרשינן הכי... מכל מקום נראה לי שהרא"ש חזר כאן מדבריו הראשונים, מדכתב 'משמע דהלכה כרבנן כו' אם לא שנאמר תרי תנאי אליבא דרבי ישמעאל', משמע שהוא עצמו אינו רוצה לפרש כהאי גוונא, וזהו פשוט למבין...

ורבי חיים פלאג'י בספרו נשמת כל חי (ח"ב חו"מ סימן לח ד"ה והנה מ"ש) העיר על מה שכתב הים של שלמה שהוא תירוץ דחוק אפילו כשנאמר בגמרא וק"ו שאנו לא נאמר כן, מכח דברי התוספות בברכות, במנחות ובנדה, ובפרט שהרא"ש עצמו בברכות הסכים עם יישוב התוספות. ובשדי חמד (מערכת הת' כלל ג) העיר שלא זכר דבר היד מלאכי מה שכתב בזה. ובמק"א הוסיף השדי חמד שכדברי התוספות בברכות, מנחות ונדה, כך נמצא גם בדבריהם בבא מציעא (צח. ד"ה משכחת) לאחד התירוצים שם.

ובספר מקנה אברהם לרבי אברהם שיראנו (מהדו"ת מערכת הת' אות תסד) הביא דביר היד מלאכי, והוסיף שכן מצאנו שיישבו 'תרי תנאי' מדעת עצמם, שיטה לא נודע למי (קידושין לא. ולב:), שו"ת התשב"ץ (ח"א סימן קיז), עצמות יוסף (דף צ עמוד ב), כוס הישועות (דף קמח:).

תליית השדי חמד לנידון זה גם ביחס ליישוב 'אמוראי נינהו'

נידון זה עולה גם בנוגע ליישוב הגמרא בכמה מקומות 'אמוראי נינהו אליבא פלוני', וכתב השדי חמד שנידון זה תלוי אף הוא במחלוקת הראשונים הנזכרת, ולדעת התוספות בנזיר גם יישוב זה לא נאמר מסברא. והעיר בדעת הרשב"א, שבחידושיו למסכת שבת (מ ע"א) כתב דלא שתיק הש"ס מלאקשויי... ולשנויי אמוראי נינהו. הרי מבואר שתפס בידו סברת התוספות נזיר שהיה לש"ס להקשות וליישב כן. ומאידך בחידושיו לגיטין (כ"ה ע"ד) תירץ תירוץ זה מדעת עצמו. ובספר לב שומע (מערכת הא' אות מח) ציין שדעת הרשב"א בשבת בשני מקומות וביבמות שאין אומרים תירוץ זה מסברא. ולכן מסיק השדי חמד שאם ננקוט שיש לדחות דבריו בגיטין מכח דבריו בשבת וביבמות, נמצא שגם דעת הרשב"א כדעת התוספות בנזיר. ובדעת רש"י דקדק השדי חמד שהוא סובר שאין אומרים כן מסברא דנפשין, ואילו בדעת הר"ן כתב בספר מקנה אברהם (מ"ב אות ס) שאומרים 'אמוראי נינהו' מסברת עצמנו.

חקירה בגדר 'תרי תנאי' האם אחד משקר בדבריו או ששמע דעת רבו קודם שחזר בו

והנה יש לדון בעיקר היישוב תרי תנאי אליבא דפלוני, מה הביאור ביישוב זה, וכיצד תתכן סתירה בדעתו של אותו תנא. ובהליכות עולם (שער שני פ"ב סל"ה) כתב: ואי לא דמסתפינא אמינא דכל כהאי גוונא לא משקר חד מינייהו, אלא שמעו מרבן. ומשכחת לה דמעיקרא אמר הכי ושוב חזר בו, האחד שמע החזרה והאחד לא שמע... אלא שלא נראה כן מדברי רש"י ז"ל (כתובות נז.) גבי הא דאמרינן התם ניחא לן לומר דפליגי תרי אמוראי ואליבא דנפשייהו ולא דפליגי תרי אמוראי ואליבא דחד אמורא, וכתב רש"י ז"ל וז"ל דכי פליגי תרי אליבא דחד, מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני, חד מינייהו קא משקר. אבל כי פליגי אליבא דנפשייהו בדין או באיסור והיתר, כל חד וחד אמר הכי מסתבר טעמא ואין כאן שקר דכל חד וחד סברא דנפשיה קאמר, מר יהיב טעמא להתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא - אלו ואלו דברי אלקים חיים, זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מעט, כל אלו דברי רש"י ז"ל, ע"כ דברי ההליכות עולם.

הרי לנו שנחלקו בביאור יישוב הגמרא 'תרי תנאי' או 'תרי אמוראי', אם גדרו שנחלקו מה דעתו ואחד מהם טועה בדבריו ומשקר, או שגדרו שאכן שניהם אמת בפיהם ושניהם שמעו כן מפי הרב אלא שאחד שמע שחזר בו הרב והאחד לא שמע [ובסגנון אחר אפשר לומר שאחד שמע קודם החזרה והאחד שמע אחר החזרה].

ואפשר לתלות מחלוקת הראשונים הנזכרת במחלוקת זו, שכן אם היישוב הוא שדבר אמת בפיהם רק ש'כאן קודם חזרה וכאן אחר חזרה' אפשר לומר גם מסברא יישוב זה. אבל לומר מסברא שאחד מהתנאים או האמוראים דבר שקר בפיו - זה אי אפשר לומר מסברא. ואם כן ימתק מאד שרש"י לשיטתו שסובר שהוא גדר של 'חד מינייהו קא משקר', סובר גם שאין אומרים כן מסברא דנפשין. אמנם יש להעיר על כך שבראשונים נראה שהסברא לא לומר כן מסברא היא מכח מה שלא נתפרש כן בגמרא, ויש לדון בכוונתם אם זו ראיה שאין הדבר נכון, או שכוונתם רק שאין מחדשים כן מסברא כל זמן שלא נתפרש כן בגמרא.