קרן אורה/נזיר/מה/ב

קרן אורה נזיר מה ב

דף מ"ה ע"ב

משנה ואם גילח במדינה לא היה משלח תחת הדוד מדברי התוספות ז"ל בד"ה לא היה משלח כו' נראה דגילח במדינה היינו חוץ לירושלים וטעמא משום דמחוסר הבאה לירושלים דבישול השלמים בכל ירושלים כשר הוא והא דתני בברייתא חוץ מן הטהור במקדש האי מקדש היינו כל ירושלים וכן משמע דס"ל כיון דעקרינן לקרא דוגלח פתח כו' מפשטיה אין עוד מקום מיוחד לתגלחת ויכול לגלח אפי' חוץ לירושלים והא דתנן במדות שהיו מגלחים בעזרת נשים היינו שנהגו כן אבל לא בתורת חיוב ומ"מ לא היו מוכרחים לפרש דגילח במדינה היינו חוץ לירושלים. דגם בירושלים י"ל דחשיב מחוסר הבאה כיון דדרך בישול השלמים הוא בעזרת נשים בלשכת הנזירים כי היכי דגילוח אהל מועד חשיב מחוסר הבאה אע"ג דמותר לבשל השלמים מן הדין אפי' פתח אהל מועד והיינו משום דדרך בישול שלמים הוא חוץ למחנה שכינה וה"נ אם גילח בירושלים חשיב מחוסר הבאה משום שדרך לבשלם בעזרת נשים ועוד דלדבריהם יקשה על עיקר מנהגא שנהגו הנזירים לגלח ולבשל שלמיהם בע"נ ולא בירושלים ככל שלמים דלא מצינו בהם מקום מיוחד לבישול ע"כ נראה דקרא דפתח אהל מועד לא מפקינן ליה לגמרי ועכ"פ מצות גילוח במקדש ולא בירושלים היינו בעז"נ ומש"ה מבשלים שלמיהם ג"כ שם כדי לשלח השער תחת הדוד וא"כ היינו טעמא דאם גילח במדינה היינו אפי' בירושלים חוץ למקדש אינו משלח תחת הדוד משום דלא נאמר שילוח תחת הדוד אלא היכא דנעשה כמצותו שגילח במקדש וכדאמרי חכמים בברייתא חוץ מן הטהור כו' שנעשה כמצותו ומלשון המשנה דמדות לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלין שלמיהם ומגלחין שערן ומשלחין תחת הדוד. אינו מוכרח כ"כ דהגילוח היה שם וי"ל דמגלחין שערן לאו בע"נ קאמר אלא על שילוח קאמר דהתם הוי אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' בית הבחירה כתב דהגילוח היה בע"נ וכ"כ בפ"ח מהלכות נזירות ומשמע מדבריו דמקדש היינו מקדש ממש ומדינה היינו ירושלים אלא דפסק כר' יהודה דברייתא דטהור אפילו במדינה ישלח תחת הדוד ונראה דכך היה גירסתו במשנה וכנוסחת הירושלמי אם גילח במדינה משלח כו' ולפ"ז י"ל דר"ש שזורי ג"כ מודה דלאו דוקא פתח אהל מועד ובעזרת נשים מגלח היינו במקדש ומיעט נזירה דלא תגלח במקדש כלל שמא יתגרו בה פרחי כהונה ומש"ה אמר בתוספתא דאינה משלחת תחת הדוד משום דהוי שלא כמצותו. וכמו נזיר אם גילח במדינה אבל לשיטת התוס' ז"ל דירושלים בכלל מקדש הוא א"כ נזירה אמאי אינה משלחת תחת הדוד דלא מיחסר הבאה דבירושלים ודאי יכולה לגלח וכן איתא בתוספתא לדברי חכמים אין לך שמשלח אלא נזיר בטהרה וגילח פתח אהל מועד. וע"כ פתח אהל מועד ל"ד אלא היינו ע"נ במקדש ועי' תוספתא מכות לענין רוצח נזיר דמשלח תחת הדוד ע"ש:

ר"מ אומר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה מפני ששערו נקבר כדאיתא בברייתא בגמרא וצריך לדקדק מ"ט דר"מ בנזיר טמא אפילו במקדש אמאי צריך שילוח תחת הדוד כיון דאין לתגלחת שייכות לקרבן כלל דהא בז' הוא מגלח וקרבנותיו מביא בח' ועוד דהא מחוסר הבאה דבישול חטאת ואשם בעזרה הוא ולזה י"ל דר"מ בטהור אפי' במדינה טעון שילוח תחת הדוד אע"ג דמחוסר הבאה אבל עיקר שילוח בנזיר טמא מנ"ל ואי ס"ל דמטהור ילפינן אם כן אפילו במדינה נמי ואיזה טעם הוא זה מפני ששערו נקבר מנ"ל הא וכמו שהקשו התוס' ז"ל ואמאי לא נימא דבין טהור בין טמא בין במקדש בין במדינה כולן משלחין תחת הדוד ועיין בח"מ ולא ידענא מאי קשיא ליה וצ"ל דר"מ מסברא הכי ס"ל דנזיר טהור אפי' במדינה טעון שילוח הואיל והיה ראוי לגלח במקדש ונזיר טמא דוקא אם גילח במקדש וכן אמרו בירושלמי לר"מ ראוי אע"פ שאינו סמוך סמוך אע"פ שאינו ראוי אבל אם אינו ראוי ולא סמוך הרי הוא מן הנקברים והא"מ נראה שהבין דקושית התוס' ז"ל מנ"ל דאסור בהנאה כלל ע"ש מש"כ ול"נ דמקדוש יהיה שמעינן לכל שער נזיר דאסור בהנאה כדדרשינן בפסחים ובקדושין גידולו יהיה קדוש ואפי' אם נתגלח תוך מלאת אסור השער בהנאה דאי לשער של תגלחת מצוה לא איצטריך קרא דמצותו בשריפה כדכתיב ונתן על האש וכי איצטריך קרא היכא דנתגלח שלא כמצותו ועי' רש"י בקדושין שם וכן משמע מדברי הירושלמי פ' ב' נזירים במשנה דנזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק דבעי התם שערו מהו ר' יוחנן אמר שערו אסור ר"ל אמר שערו מותר ר' זעירא בעי במצורע שנזר פליגין או בנזיר שנצטרע אין תימר במצורע שנזר אבל בנזיר שנצטרע ד"ה אסור ואין תימר בנזיר שנצטרע פליגי הא במצורע שנזר ד"ה מותר ומסיק דבמצורע שנזר פליגי אבל בנזיר שנצטרע ד"ה אסור וע"כ נראה דלאו אמתניתין בעי לה דהוי מוחלט ספק דא"כ ליכא נפ"מ אי נזירות תחלה או נצטרע תחלה. דמ"מ השער אסור מספק שמא נזיר הוא ולאו מוחלט וכי בשביל שנולד ספק צרעת תחלה נקל בספיקו אלא בנזיר ומצורע ודאי מיבעי ליה אי השער של תגלחת מצורע אסור אם הוא בשעת נזירות ובזה שייך שפיר לחלק אי נצטרע תחלה מסתבר דהשער מותר דנזירות לא חל עדיין לגמרי כ"ז שהוא מצורע אבל אם הנזירות חלה תחלה י"ל דאפי' השער של תגלחת צרעת אסור ואיכא למימר נמי כיון דאין עולין לנזירותו לאו שער נזיר הוא ומותר ומסיק דבנזיר שנצטרע ד"ה אסור אלמא דשער הנזיר נאסר לעולם ולאו דוקא ע"י תגלחת נזיר טמא או טהור אלא אפי' ע"י תגלחת צרעת וא"כ ה"ה אם גלחוהו לסטים בתוך מלאת דהשער אסור:

אבל מה אעשה אם הרמב"ם ז"ל אינו אומר כן שכתב בפ"י מה"נ בדינא דמתניתין לקמן מי שהיה מוחלט בספק דשערו אסור מספק דשער נזיר שנצטרע מותר וע"כ צריך לומר דמפרש לדברי הירושלמי דאמתניתין קאי דהיה מוחלט מספק והשער נאסר שמא לאו מצורע הוא ותגלחת נזיר הוא אבל תגלחת מצורע ודאי שערו מותר. וכפשטא דשמעתא דסוף תמורה דאין השער נאסר אלא בנזיר טמא או טהור אבל לא בשאר תגלחת ואכתי י"ל דדוקא ע"י תגלחת מצורע מותר שערו דבשעת צרעתו ליכא לעשה דקדוש יהיה גדל פרע וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בטעמא דעשה דמצורע דוחה ל"ת דנזיר. אבל אם גילחוהו לסטים בתוך נזירותו שערו אסור וצ"ע בזה שוב מצאתי הדבר מבואר כן בילקוט בשם הספרי דאפילו גילחוהו לסטים שערו אסור:

גמ' אמר רבא ה"ק ואם נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם יצא עי' ש"מ שהקשה הא לתנא דמתניתין נזיר טמא אינו משלח כלל ולהך נוסחא דגרם במתניתין אם גילח במדינה משלח תחת הדוד י"ל דהא דאמר במתניתין בד"א כו' אבל בתגלחת טומאה לא היה משלח היינו במדינה אבל במקדש משלח וכ"כ בש"מ בשם י"מ אבל אין זה מובן דא"כ ת"ק היינו ר"מ דר"מ נמי הכי קאמר ועוד דאי נימא דלמ"ד נזיר טמא משלח מיירי ברייתא א"כ לישנא דיצא לא אתי שפיר דהא לכתחלה דינא הכי לשלח תחת הדוד של אשם דלא מסתבר לומר דעיקר מצותו לשלח תחת חטאת העוף אבל הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש להך ברייתא למ"ד דנזיר טמא אינו משלח כלל ואפ"ה אם שלח תחת הדוד של אשם יצא ולפ"ז א"ש לישנא דיצא דלכתחלה מצותו בקבורה ואם שלח תחת הדוד של אשם ג"כ יצא אבל צ"ע תו מנ"ל דמקרא דזבח השלמים ליכא למילף דאנזיר טהור קאי ועוד דהא חשיב במתניתין סוף תמורה שער נזיר טמא בין הנקברים ותנן התם כל הנקברים לא ישרפו וכ"כ הרמב"ם ז"ל להך משנה בסוף ה' פסולי המוקדשים וחשיב לשער נזיר טמא בין הנקברים דאפרן אסור וא"כ אמאי יצא בשריפתו תחת הדוד ונראה דהיינו דקאמר ר"מ מפני ששערו נקבר ומש"ה אין לשלחו תחת הדוד דנקברים לא ישרפו אלא דר' יהודה דאמר טמא אינו משלח ע"כ אינו צריך לשלח קאמר דאיסורא ליכא דר"י ס"ל בתמורה דרשאי לשרוף את הנקברין ועוד דמאי קמ"ל ברייתא דיצא פשיטא דאם כבר עשה בשריפה דיצא וכן הוא בכל הנקברים ובשלמא גבי נזיר טהור דאמר אם שלח תחת הדוד של חטאת יצא א"ש אע"ג דא"א לתקן דיצא ידי המצוה קאמר דמצוה לשלח תחת הדוד אבל בנזיר טמא דמצוה לבערו פשיטא דיצא בכל מיני ביעור ועיין תוסי"ט ז"ל מש"כ בזה ועי' בילקוט פ' נשא:

שם מאי זבח ש"מ לרבות חטאת ואשם כבר כתבתי דהך ריבוי דאשם אינו מובן דלמ"ד דנזיר טמא משלח תחת הדוד ודאי לא איצטריך לרבות אשם דפשיטא דתחת אשם הוא משלח כיון דליכא שלמים בנזיר טמא ולמ"ד דאינו משלח כלל ג"כ לא שייך לרבות אשם דמנ"ל הא כיון דאיצטריך קרא לחטאת דנזיר טהור ודו"ק:

ועיין תוס' זבחים דף נ"ה שהקשו למה לי קרא להא דמשלח תחת הדוד של חטאת יצא תיפוק ליה מהא דאיתקש חטאת לשלמים דמינה ילפינן נמי הא דאם גילח על אחת משלשתן יצא כדאיתא שם בזבחים ואין כאן קושיא כ"כ דשילוח שער לא ילפינן מהיקשא משום דלחטאת מחוסר הבאה ונתינה דבישול חטאת בעזרה היא ועיין תוסי"ט ז"ל שהביא להא דאם גילח על אחת משלשתן יצא דרשת הירושלמי ע"ש ואמאי לא הביא דרשא דש"ס דילן כנ"ל והתוס' ז"ל לעיל דף כ"ח הביאו הך הקישא דזבחים להא מילתא ומה שפי' רש"י ז"ל שם בזבחים גילח על אחת משלשתן יצא היינו דהותר הנזיר בכל באחד מכל הקרבנות יתבאר לקמן בזה וגם מה שהביא שם בשם הספרי דרשא דוגלח פתח אהל מועד דקאי על שלמים יפלא דהרי מבואר דרשא זו בשמעתין ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכה זו דנראה מדבריו דהא דאמרינן לעיל דדרך בזיון היינו למעוטי גילוח כנגד הפתח אפילו בע"נ ע"ש:

משנה היה מבשלן כו' הכהן נוטל זרוע בשלה כו' ובחולין פרק גיד הנשה ילפינן מהכא שיעור נתינת טעם אי במאה או בששים ולדידן אסמכתא בעלמא היא דמב"מ בטיל ברוב ולר"י דאמר מב"מ לא בטיל אמרינן התם דהכא חידוש הוא ע"ש. ולכאורה היה נראה דקודם הפרשה אין עליו שם תרומה וצ"ל כיון דחלק הכהן ניכר חל עליו מיד איסור אכילת זרים:

שם ואח"כ הותר כו' ופי' התוס' ז"ל דסתם לן תנא כר"א דכל הקרבנות ותגלחת כולם מעכבין בו ור"ש אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר בכל אפילו בלא תגלחת דתגלחת ג"כ לא מעכבא והא דתנן לעיל אם גילח על אחת משלשתן יצא לר"א ג"כ נצרכה דסד"א דלא הוי תגלחת אלא אם גילח אחר שחיטת שלמים אבל אם גילח על החטאת ועולה לא הוי תגלחת להכי איצטריך היקשא דעל א' משלשתן יצא ולעיל דף כ"ח גבי נזרק עליו א' מן הדמים דאינו יכול להפר מוקים לה כגון דשחט חטאת ברישא כדתנן גילח על אחת משלשתן יצא משמע דהביא ראיה מזה דאין כולן מעכבין בו וכמש"כ בתוס' ז"ל ובש"מ שם. וכן משמע בערכין דף כ"א דאמר התם דחטאת נזיר ממשכנין אותו כיון דאמר מר אם גילח על אחת משלשתן יצא ואין החטאת מעכב אלא דהתם מייתי נמי הא דתנן נזרק עליו אחד מן הדמים הותר בכל וק"ק תרתי למה ועוד דלא צריך לאתויי התם הא דאם גילח על אחת משלשתן יצא דהא עיקר המצוה לגלח על השלמים ולא על חטאת. וכן במנחות דף ד' קרי לשלמי נזיר הכשר שאינו קבוע משום דאם גילח על א' כו'. מכל הלין משמע דמתניתין דאם גילח כו' אתי לאשמעינן דבקרבן אחד סגי וא"כ סתרי מתניתין אהדדי דהכא תנן אם גילח כו' יצא והכא תנן ואח"כ היתר הנזיר אחר המעשים כולן. שוב ראיתי במנחות דף ה' בתוס' בד"ה אם גילח שכתבו וז"ל ואפילו לרבנן דלא שרי לשתות יין עד שיביא חטאתו בפ' ג' מינים עכ"ל. ואין הבנה לדברים אלו היכן מצינו לרבנן דס"ל הכי וגם עד שיביא חטאתו אינו מובן דמאי אריא חטאת דלר"א כל הקרבנות מעכבים ולרבנן בחד סגי והדבר ברור דכוונתם אפילו לר"א דאמר דכולם מעכבין בו מ"מ מודה בהא דאם גילח על אחת משלשתן דיצא ידי התגלחת. וא"כ הדק"ל היכי מייתי מינה דעולה ושלמים הכשר שאינו קבוע הוא ונראה דכל הני דמייתי הש"ס מתניתין דאם גילח אסיפא סמיך דנזרק עליו אחד מן הדמים הותר בכל וכדאיתא בערכין וע"כ צ"ל כן דאל"ה ר"א מאי עביד ליה בהיקשא דחטאת לשלמים וכדאיתא בזבחים דף נ"ה:

והנה הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כאן נראה דפוסק כר"א דבעינן אחר כל המעשים כולן שכתב דאין הלכה כר"ש דאמר כיון שנזרק עליו כו' ובחיבורו פסק כר"ש דנזרק עליו אחד מן הדמים הותר ועיין בכ"מ ז"ל והלח"מ והתוסי"ט שניהם כתבו דסמך אמתניתין דסוף פירקין דתני רבי בלשון חכמים דיביא שאר קרבנותיו והיינו משום דבאחד מהם הותר כר"ש וא"כ דבריו בפי' המשנה סותרין זא"ז דבמתניתין פסק דלא כר"ש ובמתניתין דסוף פירקין פסק כחכמים שם בפי' המשנה דמביא שאר קרבנותיו לכשיטהר ועוד דקדקו עליו ז"ל מש"כ בלשון המשנה ואח"כ הותר הנזיר לשתות כו' דמשמע אחר כל המעשים ודבריו בחיבורו הם כסותרים זא"ז עיין שם בלח"מ ועיין שם בדברי הרמב"ם ז"ל עוד הלכה ה' שכ' וז"ל ואם הביא קרבנותיו ולא גילח ראשו אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומטמא לערב שמשיזרק עליו אחד מן הדמים הותר עכ"ל ולשונו ז"ל שותה ומטמא לערב אינו מובן מאי אריא לערב הא משמע דמותר מיד לאחר שנזרק עליו אחד מן הדמים ע"כ אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דלא ניחא להרמב"ם ז"ל למימר דהא דתנן ואח"כ הותר כו' אתיא כר"א ומפרש דאפילו לרבנן דזריקת אחד הדמים מתיר היינו לערב דוקא דכבר עבר היום אבל כל אותו היום אסור לשתות וליטמא דמחוייב הוא לקיים כל מצות נזירות התגלחת והתנופה ומש"ה תנן ואח"כ הותר כו' ור"ש אומר דאחר זריקת אחד מן הדמים מותר מיד לשתות יין ובזה אין הלכה כר"ש ולפ"ז דבריו בחיבורו ובפי' המשנה הכל אחד הם. וא"ש נמי דלא סתרי דבריו בפי' המשנה אהדדי אבל לא מצאתי מקום מוצא לזה לחלק בין יום ח' לערב שאח"כ ועוד יתבאר בזה לקמן בסוף פירקין בס"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף