קרן אורה/נזיר/מד/ב

קרן אורה נזיר מד ב

דף מ"ד ע"ב

יכול לא יטמא לשדרה כו' של אחרים עי' תוס' ז"ל בד"ה כשהוא אומר כו' שכ' דמן הדין הוי ליה למימר יכול יטמא לאחרים גם לאברים ולפמש"כ ניחא דאי לא ילפינן מאחותו מן הדין הוה למימר דלא יטמא אפי' לשדרה כו' דלאביו בזמן שהוא שלם משמע ודו"ק בכל הנ"ל:

שם חומר בטומאה מבתגלחת כו' פי' בש"מ ז"ל שהקשה אמאי לא תני במתניתין חומר בתגלחת מבטומאה דבתגלחת עשה מגלח כמתגלח משא"כ בטומאה ובירושלמי תני לה בגמ' התם ונראה דהא דלא תני לה במתניתין משום דלא תני אלא. חומרא דשייכא לנזירות כמו הסתירה וחומרא דיוצא מן הגפן דלא הותר מכללו אבל חומרא זו דעשה מגלח כמתגלח לא שייכא כ"כ לגוף הנזירות ומש"ה לא תני לה:

שם גמ' וטומאה לא יותר מכללה ק"ו מיין כו' ויין יותר מכללו ק"ו מטומאה כו' נראה דכל הני ק"ו קאמר הש"ס לרווחא דמילתא דבלא ק"ו נמי מסברא ה"א דטומאה לא הותרה מכללה לענין מת מצוה אי לאו קרא וכן לענין יין שיותר מכללו ג"כ מסברא ה"א דאין נדר חל על דבר מצוה ועוד דהאי ק"ו דיין מטומאה להיתר מכללו פריכא הוא דהא מצינו טומאה שנאסרה במקום מצוה ג"כ כמו טומאת קרובים דאיכא מצוה. ואפ"ה נאסרה ומנ"ל למילף ממת מצוה דהותר במקום מצוה נילף מקרובים דלא הותר במקום מצוה וע"כ דעשה דכבוד הבריות חמור משאר עשה וא"כ ליכא למילף ליין מצוה שידחה העשה את הל"ת אלא וודאי לרווחא דמילתא הוא דקאמר הש"ס הכי:

ויין יסתור כו' והגלחת יסתור כו' עי' בש"מ שהקשה אמאי לא פריך מה לטומאה שכן חייבין עליה קרבן והכא ליכא למימר דלרווחא דמילתא קאמר הש"ס הכי דהא איצטריך קרא למעוטי דאין סותרין וצ"ל דלא חשיב ליה להש"ס הך חומרא דחיוב קרבן למיפרך הקל וחומר כיון דבעיקר נזירות יין ותגלחת חמור מטומאה וק"ל:

וטומאה נעשה בה מטמא כמיטמא ק"ו מתגלחת כו' ויש לדקדק הא אין מזהירין מן הדין וליכא למילף בק"ו למלקות אלא לאיסורא בעלמא ואיסורא בלא"ה איכא דמה על הקטנים מוזהרים לספות להם איסור בידים כש"כ על הגדולים וגם עובר משום לפני עור ועיין מש"כ בזה ביבמות סוף פרק חרש. וצ"ל דמ"מ נפ"מ לעבור בלאו מיוחד דלנפש לא יטמא:

ולענין כהן כתב הרמב"ם ז"ל בהל' אבל דמטמא לוקה דווקא אם היה המיטמא היינו הכהן שוגג אבל אם היה הכהן מזיד אין המטמא לוקה וכבר תמהו עליו הראשונים ז"ל ומש"כ הלח"מ ז"ל בה' אבל דמשמע ליה הכי מהא דמיעטה התורה הכא גבי נזיר דווקא דמטמא אינו כמיטמא אבל בכהן מטמא כמיטמא. ואין זו ראיה דהכא איצטריך למעוטי דלא נילף בק"ו מתגלחת אם לא כמש"כ דמשום ק"ו דתגלחת לא איצטריך קרא דאין מזהירין מה"ד אלא משום דה"א דנילף מכהן וכדילפינן נזיר מכהן לכמה מילי ומ"מ יקשה מנ"ל דבכהן מטמא כמיטמא וגם מה שחילקו בין הכהן שוגג או מזיד מנ"ל וכמו שהקשה הלח"מ ז"ל שם ועוד קשה לי א"כ למה לי קרא גבי טומאה להזהיר גדולים על הקטנים כיון דגבי טומאה מטמא כמיטמא וממילא מוזהר גם על הקטן כמו בהקפה דמקיף את הקטן חייב וכן כתב הוא ז"ל גבי כלאים להאי דינא והדברים נפלאים ומלשונו ז"ל בפ"ה מה"נ הלכה כ' משמע דהא דאיצטריך קרא הכא דלא עשה מטמא כמיטמא היינו דלא נילף מכהן שכ' שם ואם היה הנזיר שוגג וזה שטימאו מזיד אין אחד מהם לוקה ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר שנאמר וטמא ראש נזרו אינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו עכ"ל משמע דאי לאו קרא ה"א דילקה המטמא אם הנזיר שוגג כמו גבי כהן וממש"כ בסוף דבריו עד שיטמא עצמו מדעתו משמע לי עוד דבר חדש דבדין טומאה בין בכהן בין בנזיר חייב המיטמא אע"ג דלא עביד מעשה כל שהוא מדעתו. והיינו דלא בעינן שום סיוע כמו בניקוף דאינו לוקה אלא א"כ סייע:

ושם בפ' הנ"ל כ' דאחד המגלח וא' המתגלח משום שנא' תער לא יעבור על ראשו והתם נמי חייב המתגלח גם בלא סיוע. ונראה דיליף מדכתיב לא יעבור דנאסר העברת תער בין לו בין לאחר וכן אפילו לא עביד מעשה דכל אופן העברת תער נאסר בין ע"י עצמו בין ע"י אחר ומטעם זה יש לומר ג"כ גבי כלאים דכתיב לא יעלה עליך מש"ה חייב אחר המעלה ג"כ וכן בטומאה כתיב לנפש לא יטמא משמע אפילו ממילא היינו ע"י אחר ועדיין צ"ע:

שם גמ' ותגלחת לא תותר כו' אמר רחמנא ראשו כו'. עי' מש"כ לעיל ד' מ"א בזה באריכות:

תוס' בד"ה ומה תגלחת כו' וא"ת מה לתגלחת כו' וי"ל דמהאי טעמא כו'. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דלמסקנא ג"כ אמאי לא נילף שיהיה משקה כשותה בק"ו מתגלחת. ומש"כ כיון דאינו סותר ז"א דהא דאינו סותר לאו קולא היא מתגלחת דבתגלחת נמי היכא דאיכא גידול שער כמו בנזירות מרובה לא סתר כלל ולשיטת הרמב"ם ז"ל דל' יום בכל גווני סותר ניחא קצת ובלא"ה י"ל דלא מסתבר לעשות משקה כשותה דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ודו"ק ועיין בלח"מ ריש פ"ו מש"כ:

ועי' בפי' המשניות שכתב דנאמר בתורה מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות אבל בטומאה לא אמר לא יטמא בלבד אלא לאביו ולאמו לא יטמא ובא בקבלה לאביו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה משמע מדבריו דאם נאמר סתם לא יטמא היה אסור אפילו במת מצוה ומ"ש דגבי יין ושכר איצטריך יתורא אבל מסתמא דקרא דחומץ יין ושכר לא ישתה ה"א דמותר ביין מצוה ואי משום דנזיר הוי מיתסר נפשא אחפצא ולא חייל על דבר מצוה. וכמש"כ התוס' ז"ל בשבועות דף כ"ח א"כ טומאה נמי אפילו כתב לא יטמא לחוד ה"א דמותר לטמאות למת מצוה דלא חל על דבר מצוה, וכבר הארכתי בזה בריש מכילתין וע"כ צ"ל דאיצטריך משום דהוי ילפינן מיין דלא הותר במקום מצוה. וא"כ היכי כתב בטעם תגלחת דהותר משום דעשה דוחה ל"ת ומנ"ל הא איכא למילף מיין דלא הותר במקום מצוה וגם זה כבר כתבתי לעיל דף מ"א ומלשונו ז"ל שם בפי' המשנה ובאה בקבלה לאביו לא יטמא כו' מבואר כדברי הלח"מ ז"ל בה' אבל דמש"כ הרמב"ם ז"ל במת מצוה ודבר זה הלכה מפי הקבלה לאו הלכה למשה מסיני קאמר אלא אקרא דלאביו סמיך ע"ש וכן מוכח מהא דבעי למילף הכא בשמעתין דיין יותר מכללו בק"ו ממת מצוה ואי הלכה היא הא אין דנין ק"ו מהלכה ודו"ק וכ"כ בתוי"ט ז"ל שם במשנה תגלחת הטומאה כיצד ועיין פירש"י ז"ל בזה ועיין בק"א והעיקר כפי' התוס' ז"ל וכן כ' הרמב"ם ז"ל:

בד"ה אלמא טבול יום דזב כזב דמי כו' וז"ל דלענין שוחטין וזורקין עליו קאמרי דהוי כזב. והוצרכו לפרש כן דבהאי דינא גופא דאיסור כניסה למחנה לויה גם אביי מודה לה וכדמסיק לקמן אלא דבהא דס"ל דאין שוחטין וזורקין עליו בהא פליג אביי עלייהו ועוד כ' ואני שמעתי כו' דבזה הוא מחלוקת אביי עם חבריו דר"נ דהם רוצים לדקדק דטבול יום דזב אפילו בעל ב' ראיות הוי כזב ואסור ליכנס למחנה לויה ואביי מסיק דדווקא בעל ג' ראיות משום דמח"כ ג"כ וכמו שיתבאר לקמן:

תוס' בד"ה ואמינא להו כו' כלומר לפי מ"ש דבריהם כו'. לקמן יתבאר כוונתם בזה ויש בד' ז"ל עירוב פירושין כמו שיתבאר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף