קרן אורה/נזיר/כח/ב
< עמוד קודם · עמוד הבא > צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות פירוש הרא"ש שיטה מקובצת קרן אורה רש"ש |
תוס' בד"ה כבשי עצרת. ע"ש שהקשו דהא בכבשי עצרת שנשחטו לשמן ואבד הלחם מיבעי ליה במנחות אם יכול לזרוק דמן שלא לשמן להתיר בשר באכילה עיי"ש מה שתירצו ולא הבנתי קושיתם ז"ל דבהדיא אמרינן התם דבתודה כה"ג מותר לזרוק דמו שלא לשמו אלא לשם שלמים משום דתודה איקרי שלמים וה"ה הכא וע"ש בתוס' ז"ל בד"ה והרי תודה. אלא דקשיא לי הא דמוקמינן הפסד קדשים דר"ע דוקא בחטאת ואמאי לא מוקמינן לה גם בשלמי נזיר דיפסד הלחם ובשלמא למ"ד מיעקר עקר א"כ איגלאי מלתא למפרע דלאו שלמי נזיר הואי ולא קדיש הלחם כלל ויכול לפדותו. או אפשר דיוצא לחולין לגמרי דגבי חטאת הוא דאמרינן דהוי כחטאת שמתו בעליה אבל למ"ד מיגז גייז הרי הלחם קדוש בשחיטה וכן מיפר אח"כ הרי הוא מפסידו וי"ל דשמעתא אליבא דמ"ד מיעקר עקר אזלא ויש ליישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ודברי הרע"ב ז"ל שכתבו סתם אם נשחט אחת מן הקרבנות ולא פרשו דדוקא חטאת קאמר משום דלמאי דקיי"ל מיגז גייז גם באיל נזיר איכא הפסד קדשים הפסידא דלחם. אבל פשטא דתלמודין לא משמע דשייכא בפלוגתא וצ"ל דלהפסידא דלחם לא חיישינן ולר"א בר"ש דאמר במנחות דף מ"ז ובסוף פ"ק דפסחים דשחיטה לא מקדשא כלל א"ש בלא"ה ועיי"ש ברש"י הנוסחאות אליבא דאביי ורבא דפליגי אי קדוש ואינו גמור או קדוש ואינו ניתר ושם במנחות פליגי אמוראי אליבא דר"ע אי ס"ל כרבי או כר"א בר"ש ע"ש:
בא"ד אלא הכא במאי עסקינן ששחט חטאת ברישא דאין לו תקנה דחטאת פסולה שלא לשמה. וכן הוא לשון הירושלמי לא אמר ר"ע אלא בחטאת הואיל וחטאת פסולה שלא לשמה ואין זה מובן דאפי' אם היה כשר שלא לשמה מ"מ חטאת הוא ולחטאת אין להקריבו כיון דהפר לה ומד' התוס' ז"ל נראה דהיינו הך דפסול שלא לשמה ואינו בא בנדבה והלשון דחוק לפי' זה ודברי רש"י ז"ל נכונים בזה דהוי כחטאת שכפרו בעליה ובירושלמי פריך אפי' מחיים ניחוש להפסד קדשים ומשני לא נתקרבה אצל גבוה אלא בשחיטה אבל כל שלא נתקרב אצל גבוה לא חיישינן להפסידו ועיין בק"ע שכ' דלרעיה אזלא והוא תמוה וכדתנן לעיל החטאת תמות. ועיין פירוש הפ"מ ובחנם דחק ודו"ק:
בד"ה דתנן אם גילח כו' ולכך אמר ת"ק כו'. הוכרחו לזה דלר"ע לא שייך להביא הא דאם גילח כו' דאפי' אם לא יצא ג"כ אינו יכול להפר משום הפסד קדשים אלא כיון דר"ע מיירי בחטאת א"כ ע"כ לת"ק דנזרק א' מן הדמים נמי היינו חטאת ולהכי מייתי ראיה דאם גילח כו' אפי' אחטאת וק"ל:
בד"ה ואין האשה מדרת בנה בנזיר כו'. ונסתפקו בגילוח ומחאה של הבן והקרובים אי דוקא בתחלת השמיעה או אפי' לאחר שמיעה בכל זמן שירצו יכולין למחות ולפי מה שכתבו התוס' ז"ל בד"ה איש מדיר כו' א"נ שיצוה לבנו שיאמר הריני נזיר א"כ משמע דיכול למחות אפילו לאחר שנתרצה ואמר הריני נזיר דאי כשמיחה בתחלה ולא רצה לומר הריני נזיר פשיטא דיכול למחות כיון דלא קיבל כלל לאו נדר הוא לפי מה שכתב דצריך שיקבל הוא בעצמו שיאמר הריני נזיר אבל לקמן בעובדא דרבי חנינא שהביאו אביו לבודקו משמע דאין צריך הבן שיאמר הריני נזיר אלא בהדרת האב לחוד סגי ולפ"ז שפיר איכא לספוקי אימתי מהני מחאת הבן והקרובים. אי בתחלת השמיעה או בכל זמן שירצו ומהא דתנן היתה לו בהמה מופרשת כו' משמע דמהני מחאת הבן אפי' בסוף נזירותו דאי בשמיחה בתחלת נזירותו א"כ לא הוי נזיר כלל ואמאי לא יצאו הבהמות וירעו בעדר ועוד מדהפריש לו בהמות הרי דהוה ניחא ליה בנזירות ואפ"ה יכול למחות אח"כ והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פי' דאביו הפריש לו בהמות לקרבנותיו ע"ש שפי' כיצד דמתניתין דקאי אקרבנותיו כיצד יעשה בקרבנותיו אם מיחה הבן וסיים שם וכל זמן שחל עליו הנזירות והתנהג בו אין יכול הבן ולא הקרובים לבטלו הרי דפשיטא ליה שאין הבן מוחה אלא בתחלת הנזירות קודם שהתנהג. וא"כ קשה כנ"ל אמאי חלה קדושה על הבהמות הא ליכא נזירות כלל וצ"ל כיון דהאב הדירו בנזירות כ"ז שלא מיחה הבן שם נזיר עליו אפילו אם לא שמע הבן עדיין וכמש"כ התוס' ז"ל דמנין הימים מתחילין מיד אפילו לא שמע הבן ויכול להפריש עליו קרבנות וכי מיחה הבן בשעת שמיעתו הקרבנות בקדושתן ולא הוי כמבטל הנזירות מעיקרא אלא מכאן ואילך הוא דמוחה אבל קודם שמיעתו היה עליו שם נזיר משעה שהדירו אביו והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' נזירות מסתם לה סתומי והכ"מ ז"ל נסתפק בדעתו בזה ולא הביא דבריו בפירוש המשנה הנ"ל שכ' בהדיא דאינו יכול למחות אחר שהתנהג בנזירות:
וממה שכתבו התוס' ז"ל דמנין הימים מתחילין מיד אפילו לא שמע הבן צ"ל דמ"מ אביו משמרו בדיני נזירות אלא דהוא אינו יודע שאביו הדירו אבל אם אינו נוהג בנזירות ודאי אין עולין לו ולפ"ז אם לא שמע הבן מהדרת אביו עד סוף הנזירות עולה לו הנזירות ויכול למחות ג"כ אפילו בסוף נזירותו בשעת שמיעתו מהדרת אביו וכן משמע פשטא דמתניתין דמיחה ביום הבאת קרבנותיו. ולדידי מספקא לי בכה"ג כשמיחה ביום הבאת קרבנותיו אמאי לא יקרבו הקרבנות כיון דכבר השלים נזירותו ולמה יבטל במחאתו מלהקריב הקרבנות אלא דלעיל גבי הפרה ג"כ אשכחן כה"ג דאם הפר לה בעלה אפילו ביום הבאת קרבנותיה אינה מביאה קרבנות עוד ואפילו למ"ד מיגז גייז והשלימה נזירות כדין אפ"ה כיון שהפר לה בעלה בסוף אינה ראויה להביא קרבן עוד. וה"נ דכוותיה כשמיחה הוא או קרוביו אפי' בסוף אינו מביא קרבנותיו:
עוד דקדקו התוס' ז"ל אמאי לא תני במתניתין דהבאת ב' שערות ג"כ מבטלת הנזירות של אביו וכדתניא בתוספתא ולענ"ד נראה דלא מצי תני לה במתניתין דאם הדירו סמוך לגדלות ולא השלים נזירותו מפני שנתגדל בנתים א"כ מתחלה לא היה ראוי להשלים נזירותו ואין כאן נזירות כלל והקרבנות אינן קדושין ואפי' אם נאמר דאין הנזירות בטל למפרע ואם נטמא קודם גדלות מביא קרבן טומאה אבל לקרבנות טהרה אינו ראוי כיון דאינו יכול להשלים נזירותו אלא די"ל דמשום הבאת שערות אין הדבר ברור שלא ישלים הנזירות דשמא יתאחר להביא שערות עד שישלים הנזירות ולקמן בשמעתין יתבאר יותר בזה וברש"י סוף מכות משמע דאין הגדלות מבטלת הנזירות ועיין מל"מ ז"ל בפ"ב מהל' נדרים ובתוי"ט פ"ג דסוטה ודו"ק:
ועיין בק"ע בירושלמי שכתב דקרובים דמתני' ודשדה אחוזה היינו קרובים פסולי עדות דווקא והוא תמוה כדאמרינן בעלמא ואם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם שאין לו גואלים ולפי דברינו מאי קמתמה וכי יש לך אדם כו' אלא הדבר פשוט דקרובים היינו בני המשפחה עד כמה דורות והא דמיבעי לן התם בירושלמי קרוב מהו שימחה ע"ש מה שפי' בזה ולי נראה לפרש דמיבעי ליה קרוב אחד מהו שימחה דבמתניתין תנן או שמיחוהו קרובים ויש לומר דצריך שימחו בזה כמה קרובים אבל לא קרוב אחד או דלמא לאו דוקא קרובים אלא אפי' קרוב אחד נמי יכול למחות או אפשר דמיבעי ליה היכא דהבן רוצה לקיים אי יכול קרוב למחות די"ל דהא דקרוב מוחה היינו היכא דהבן שותק וצ"ע:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |