קרן אורה/נזיר/טז/ב

קרן אורה נזיר טז ב

דף ט"ז ע"ב

תוס' בד"ה ור"א כו' ואע"ג דלבר פדא כו'. עיין בא"מ. ועיין בירושלמי בהלכה זו דמייתי עובדא בר' אמי דאמר לגלח ביום למ"ד ועובדא אחריתי אמר לגלח ביום ל"א. ופי' הפ"מ שם דמיירי בנזיר שנטמא והוא פלא דבימי ר' אמי מי הוי תגלחת נזירות דהא אין קרבן והדבר פשוט דקאי אשלשים של אבל וכמו שחזר ופי' הוא עצמו שם עיי"ש:

שם במשנה מי שנזר שתי נזירות כו'. ראיתי בירושלמי בהלכה זו שמעתתא הצריכה ביאור ולא נתבארה יפה בדברי המפרשים ז"ל ע"כ ראיתי לבארה בס"ד כיד ה' הטובה עלי וממילא כמה מילי מעלייתא נשמעינה מינה והכי איתא התם השלים נזירותו הראשונה ובא להשען על השניה ולא מצאו פתח לראשונה עד שמצאו פתח לשניה עלת לו שניה ראשונה מה אנן קיימין אם באומר הריני נזיר שתים נדר שבטל מקצתו בטל כולו אם באומר שלשים יום אלו שלשים יום אלו לא בדא עלת לו שניה ראשונה אלא כינן קיימין באומר הריני נזיר ונזיר באומר אלו לנזירות אבל אם אמר אלו לנזירות ואלו לנזירות אחרות לא בדא עלת לו שניה ראשונה אמר ר"א השלים נזירותו לראשונה מכיון שהביא קרבן וגילח עלת לו ראשונה שניה ר' יעקב בר אחא פקיד לחברייא הוון ידעין דר' יוחנן פליג עד שיביא כל קרבנותיו כרבנן ברם כר"ש אפילו לא הביא אלא קרבן אחד הפריש שתיהן כא' אין בידו אלא אחת הפריש זו בפ"ע וזו בפ"ע והקריב של זו בזו ושל זו בזו לא יצא הא לקדש קדשה לא כן תני ר' חייא קרבנו על נזרו ולא שיקדים קרבנו לנזרו שניא היא שעומד בנזירותו ניחא שניה ראשונה ראשונה שניה אמר ר' יודא והדא מסייע לר"א לא כן ר"י בר אחא מפקד לחברייא אין שמעתין מילא מר"א הוון ידעין דר"י פליג עד שיביא כל קרבנותיו סברין מימר כרבנן ור"א כר"ש אנן קיימין ר' חיננא בשם ר' פנחס תפתר בנזירותו ובנזירות בנו בדא עלת לו שניה בראשונה עכ"ל. ועיין בפ"מ מה שפי' בהלכה זו והמעיין יראה רבות הדחוקים לפי' ולא רציתי להאריך ואענה אני חלקי השלים נזירות ראשונה ובא להשען על השניה היינו שיצא בקרבנות השניה על הראשונה ומצאו פתח לשניה עלת לו שניה ראשונה ויוצא בקרבנות שניה על הראשונה מה אנן קיימין אם באומר הריני נזיר שתים נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכבר כתבתי מזה בחידושי לנדרים דף י"ז דמש"ס דילן משמע דזה לא בא לכלל נדר שהותר מקצתו כו' והבאתי שם דברי התוס' ז"ל בשבועות שהקשו כנ"ל על הא דמוקמינן להא דנשאל על הראשונה כו' היינו שקיבל עליו ב' נזירות כאחת ולא הביאו דברי הירושלמי הנ"ל עיי"ש מש"כ בזה אם באומר שלשים יום אלו שלשים יום אלו לא בדא עלת לו שניה ראשונה כיון דנזירות חלוקות הן בזמנים מיוחדים לא שייך למימר דשניה נעשה ראשונה ונהי דלענין קרבנות קאמר מ"מ כיון דהאי נזירות לחוד והאי נזירות לחוד אפילו אם נשאל על השניה אין קרבנותיו ראוין לראשונה ומשני דמיירי באומר הריני נזיר ונזיר וכי נשאל על השניה אלו הימים יחשבו גם לראשונה ואמר עוד באומר אלו לנזירות אבל אמר אלו לנזירותי ואלו לנזירות אחרת לא בדא עלת לו שניה ראשונה פי' דגם בהפרשת הקרבנות צריך שיאמר סתם אלו לנזירות ומש"ה כי נשאל על השניה עולין לראשונה אבל אם אמר אלו לנזירותי ואלו לנזירות אחרת לא בדא עלת לו שניה ראשונה שפי' דלשני הפרושים ג"כ אין ראוין לראשונה אפי' כי נשאל על השניה אמר ר"א השלים נזירותו לראשונה מכיון שהביא קרבן וגילח עלת לו ראשונה שניה וקמ"ל ר"א דאפי' לא הביא אלא קרבן אחד מיד מתחלת נזירות שניה דס"ל כר"ש דאפילו לא הביא אלא קרבן אחד הותר בכל וחל נזירות שניה ור"י בר אחא מפקד כו' הוון ידעין דר"י פליג ע"ז וס"ל כרבנן עד שיקריב את כולם אבל קודם שהקריב את כולם לא חלה השניה הפריש את שתיהן כא' אין בידו אלא אחת היינו שהקריבן כאחת לאחר מנין ב' הנזירות וכדתניא בתוספתא והיינו משום דהשניה לא התחילה כלל קודם הבאת קרבנות הראשונה הפריש זו בפ"ע וזו בפ"ע והקריב של זו בזו לא יצא והכי איתא נמי בתוספתא דלא יצא בקרבן שהפריש על נזירות אחרת ומכאן קשה לי על הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שגגות שנראה מדבריו שם דאם הקריב חטאת שהפריש על חלב שאכל אמש על חלב שאכל היום דיצא ומדרבנן בעלמא הוא דלא יביא וכמש"כ שם הר"י קורקוס ז"ל והביא ראיה מהתוספתא ומ"ש מקרבן נזירות דלא יצא מנזירות על חבירו דהתם כתיב קרבנו על חטאו והכא כתיב קרבנו על נזרו ואי הכא דוקא נזירות זו התם נמי דוקא על חלב שהפרישו ועי' מש"כ לעיל דף י"ב בזה ופריך הא לקדש קדשה אפילו אם הפריש לשניה קרבנות קודם שהתחיל למנותה וכדאמר הקריב של זו בזו ושל זו בזו והתני ר"ח כו' ולא שיקדים קרבנו לנזרו ומשני שניא הכא שעומד הוא בנזירות דהא השניה ג"כ היה לה לחול באלו הימים אלא שהראשונה מעכבת עליו מש"ה לא חשיב מוקדם קרבנו לנזרו ופריך ניחא שניה ראשונה. ראשונה שניה ונראה דצ"ל איפכא ניחא ראשונה שניה דזה דבר שאפשר הוא דמהראשונה יעלה לו לשניה אם נשאל על הראשונה שניה ראשונה בתמיה היכי משכחת לה שתעשה מן השניה ראשונה הא כל זמן שהראשונה לא נגמרה עדיין לא חלה השנייה ומשני לא כן כו' ור"א כר"ש אנן קיימין דס"ל דנזירות שניה חלה מיד אחר קרבן אחד וא"כ שפיר מצינו שתעשה מקרבנות שניה על הראשונה היינו יתר הקרבנות שעדיין לא הביא בשביל הראשונה ר"ח בשם ר"פ תיפתר בנזירותו ונזירות בנו בדא עלת לו שניה ראשונה דבזה אשכחינן כפשוטו דראשונה התחיל למנות נזירותו ואח"כ בלידת בנו חזר למנות נזירות בנו ואם מצא פתח לנזירות בנו עלת לו שניה ראשונה והימים והקרבנות של שניה עלו לו לראשונה ומוכח כמו שהגהתי ומה שפירש הפ"מ בזה הוא תמוה ולענ"ד נראה כמו שכתבתי:

ולפ"ז שמעינן מדברי הירושלמי דהא דאם נשאל על אחת עלתה לשניה היינו דוקא אם הפריש הקרבנות בסתם לנזירות אבל אם פרש דאילו לנזירות זו ואילו לנזירות זו אפילו ע"י שאלה אין ראוין לחברתה ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נזירות לא נתבאר כל זה אלא כתב סתמא ואפילו הביא כפרתו ואח"כ נשאל עלתה ראשונה בשניה וכתב שם הכ"מ דבירושלמי דפרקין משמע הכי ולפי מ"ש אין כאן שום משמעות מדברי הירושלמי דשמעתין אבל לא היה צריך לזה דבהדיא עסקינן הכי בש"ס דילן בשבועות דאפילו הביא כפרתו יכול לשאול וכבר כתבתי בזה בנדרים ואדרבה לשיטת הירושלמי נראה דאם הביא כפרתו כבר אפילו אם נשאל על הראשונה צריך להביא קרבנות לשניה כיון דכבר הקריבן לראשונה ולא גרע מאילו היה ההפרשה בתחלה בפירוש זו לנזירות זו וזו לנזירות זו דאין עולין לחברתה כ"ש הכא שהקריבן לשם ראשונה גם מש"כ הרמב"ם ז"ל שם בהאי דינא בין שקיבל ב' נזירות בבת אחת בין שקיבל בזה אחר זה וכתב הכ"מ ז"ל דהכי משמע בירושלמי דפרקין. ג"כ אינו מדוקדק דהא בירושלמי אמר דאם קיבל בבת אחת הוי נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא מש"ס דילן הוא דמוכח הכי דבתחלה מוקמינן לה בקיבל עליו בזה אחר זה ובתר הכי מוקמינן לה שקיבל בב"א כדאיתא בנדרים והאי דינא דאם הקריב של זו בזו דלא יצא ג"כ לא נתבאר בדברי הרמב"ם ז"ל וי"ל דהוא לשיטתיה בחטאת על חלב של אמש דאם הקריב על חלב שאכל היום יצא וכנ"ל:

וראיתי בתוספתא סוף פ"ד דתני התם פלוגתא דר' אלעזר ור' יוסי אם נטמא קודם הבאת קרבנות של הראשונה. דר"א אומר דצריך להביא קרבן טומאה דעדיין הוא בנזירות מפני השניה העומדת לחול ור"י אומר דיצא מן הראשונה ולשניה לא בא ע"ש משמע דלר"א צריך להביא קרבן טומאה אע"ג דאין כאן סתירה כלל ויתבאר בזה לקמן במכילתין בס"ד:

ע"ב מי שנזר בביה"ק כו' אין עולין לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה. יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה. ופירש"י ותוס' ז"ל דקמ"ל ברישא דאינו מביא קרבן טומאה על מה שנזר בטומאת ביה"ק אבל אם יצא והזה ושנה וטבל וחזר ונכנס עולין לו מן המנין היינו מקצת יום השביעי עולה לו ומש"ה מביא קרבן טומאה על כניסתו לביה"ק ולפ"ז עולין לו מן המנין דסיפא לישנא דרבים קשה הא איום השביעי לחודיה קאי וגם אינו מאותו ענין של ואין עולין לו דרישא דהתם אימי טומאתו בביה"ק קאי ובסיפא עולין לו היינו לגלח ולהביא קרבן טומאה. אבל הרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בפירוש המשנה דטומאת בית הקברות הוא מהטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן וקמ"ל מתניתין דאפ"ה אין עולין אלו הימים לנזירות ואינו מביא קרבן טומאה היינו אם נטמא בעודו ביה"ק בטומאה גמורה אפ"ה אינו מביא קרבן טומאה כיון דאין עולין לו אלו הימים יצא ונכנס אחר שהזה ושנה וטבל אלו הימים שמנה בין יציאה לכניסה עולין לו דכניסת ביה"ק אינו סותר ומביא קרבן טומאה אם נטמא בטומאה גמורה כיון דכבר התחיל בנזירות ומדבריו בפירוש המשנה משמע דאם נכנס אחר שהזה ושנה עולין לו אפילו אלו הימים שעמד בביה"ק כל שהתחיל נזירותו בכמה ימי טהרה אבל בחבורו לא כתב כן וכ"כ הלח"מ ז"ל ג"כ וצריך לפרש לפי שיטתו הא דאמרינן לקמן וטמא ראש נזרו בטהור שנטמא הכתוב מדבר ולפטור את הנזיר בקבר. היינו לפוטרו אם נטמא בטומאה גמורה כיון דהוא טמא בתחלתו לענין זה דאין הימים עולין לו מש"ה פטור אפי' אם נטמא בטומאה גמורה אלא דהק"ו לקמן ומה טהור שנטמא כו' מי שהיה טמא מתחלה אינו דין שיהיה טעון כו' אינו מיושב לשיטתו דהא לאו על הטומאה שנטמא בתחלה היינו טומאת ביה"ק אנו דנין דזו בלא"ה אין מגלח עליה אלא אמה שנטמא אח"כ בטומאה גמורה והיכי קרי ליה טמא מתחלתו וצ"ל דמ"מ קרי ליה טמא מתחלתו משום דגם טומאת ביה"ק טומאה היא שלא יעלו לו ומשום הכי ס"ד למילף בקל וחומר:

ואכתי יש לדקדק מנ"ל למעוטי מקרא דוטמא ראש נזרו דאפי' אם נטמא אח"כ טומאה גמורה דלמא קרא לא אתי למעוטי אלא דהיה טמא בתחלתו טומאה גמורה אבל אם לא היה טמא בתחלתו אלא טומאה שאין הנזיר מגלח עליה כי נטמא אח"כ אימא דקרינן ביה וטמא ראש נזרו דהא כבר חל עליה נזירות ואח"כ נטמא וי"ל דלשיטתו לא איצטריך קרא כלל להיכא דנזר בשעת טומאה ולא צריך קרא אלא היכא דנטמא בתחלתו טומאה שאין הנזיר מגלח ואח"כ נטמא טומאה גמורה ושמעינן מדבריו ז"ל עוד דאם באמצע הנזירות נטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח ואח"כ נטמא בטומאה שהנזיר מגלח סותר את הכל אע"ג דאין ימים אלו עולים למנין נזירות כמו הכא אם יצא ונכנס ונטמא שם טומאה גמורה דמייתי קרבן:

ויש לדקדק עוד לפי שיטתו מאי מיבעי ליה לרב אשי בגמרא אם נזר בקבר אם הוא מגלח והא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן משמע לקמן בפ' כה"ג במתניתין להדיא דאינו טעון תגלחת. ומאי קמיבעי ליה הכא בביה"ק ומבעיא דרב אשי דלא מיבעי ליה אלא משום דהוי טמא קודם שנזר ובהא אפשר לא נאמר תגלחת כמו קרבן אבל טומאת ביה"ק שפיר מגלח עליה. ועוד קשה דלקמן גבי הא דבעי למילף ימי חלוטו דאינן עולין מימי טומאתו ופריך מה לימי טומאה שכן סותר את הקודם ויליף מנזיר בקבר דאינן עולין אע"ג דאינו סותר ולדברי הרמב"ם אמאי לא קאמר כל הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן יוכיחו שאין עולין ואפ"ל דמהא גופא שמעינן הא דאין עולין ימי הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן מדילפינן הכא מקרא דאם נטמא אח"כ בטומאה גמורה אינו מביא קרבן טומאה וע"כ היינו משום דהימים שהוא בביה"ק אין עולין והוי טומאה קודם לנזרו. ומינה ילפינן לכל הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן אבל קושיא הראשונה במקומה עומדת דהא משמע מהבעיא דרב אשי דטומאה גמורה היא ועוד דאכתי תקשה מנ"ל דימי טומאה שאין הנזיר מגלח דאין עולין לו וקרא דוטמא ראש נזרו דלמא אתי להיכא דנזר בעת טומאה גמורה ואח"כ נטמא טומאה אחרת גם מש"כ דלטומאה מעיקרא לא צריך קרא לא משמע הכי בכוליה שמעתין והדברים ארוכים בזה ויתבארו עוד בס"ד בהלכות אשר לפנינו:

ועוד מוכח לשיטתו דהא דימי טומאה שאין הנזיר מגלח עליהן אין עולין הוא מה"ת מדלא מייתי קרבן טומאה אם נטמא אח"כ ויקשה מכאן על דבריו ז"ל בפ"ג מהלכות טומאת מת דכל טומאות אלו הם מדברי סופרים וכבר הקשה המשנה למלך ז"ל דבריו אהדדי בפ"ה מהלכות נזירות וגם זה יתבאר יותר לקמן במקומן בס"ד:

ואחר העיון מצאתי מקום גם לדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שכתב דאם חזר ונכנס עולין לו גם ימים שהוא שוהה בביה"ק דבירושלמי בהלכה זו פליגי בזה רב ושמואל דרב אמר דמיד שיצא מונה לנזירות משום דהכתוב קראו טהור בשעת פרישתו כדכתיב ואחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו ושמואל פליג עליה ואמר דאינו מונה אלא לאחר הזאת שלישי ושביעי הרי דלרב מונה ימי הטומאה שאין מביא קרבן עליהם וצ"ל דרב מפרש למתניתין דלקמן ומתחיל ומונה מיד היינו דמונה גם ימי הטומאה וגם הם עולין לו אבל כ"ז שהוא בקבר לרב נמי אין עולין לו ואכתי דבריו ז"ל בפי' המשנה דלא כמאן והא דאמרינן התם דלרב נמי דוקא אם נכנס בשביעי מביא קרבן טומאה ק"ק אמאי לא יביא טומאה אפילו אם נכנס קודם ז' כיון דעולין לנזירות וע"כ צ"ל דכל שהוא טמא מכבר אפילו אם חזר ונטמא בטומאה אחרת אינו מביא קרבן טומאה ודברים אלו צריכים יותר ביאור יזכני ה' לבאר אותם במקומן:

שם מי שנזר והוא בביה"ק ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו דסבר דמיתלי תליא וקאי וכיון דמשכחת טהרה חיילא ור"ל אמר דאין נזירות חלה עליו ואי הדר אמר חייל עליה ואי לא לא. לכאורה היה נראה לפרש דלהאי לישנא לר' יוחנן נמי אין נזירות חייל על אותן הימים שיהיו כל דקדוקי נזירות עליו לענין טומאה ותגלחת ויין אלא דלענין זה חייל דמיד דמשכחת טהרה חיילא ממילא בלי שום אמירה והכי משמע לישנא דמיתלי תליא וקאי. דאי חיילא מיד לכל דקדוקי נזירות א"כ לאו מיתלי תליא הוא דהא חיילא מיד ולר"ל לאו מיתלי תליא לחול אח"כ ממילא אלא צריך שיחזור ויקבל אחר טהרתו אבל לא משמע הכי מהא דפריך הש"ס לר"ל מהא דאם גילח ושתה יין סופג את הארבעים אבל לר"י ניחא אלמא דלר' יוחנן חייל עליה נזירות לגמרי מיד וע"כ צריך לפרש הא דמיתלי תליא לכי משכחת טהרה היינו לענין קרבן לחוד וכמש"כ התוס' ז"ל דהאי לישנא לאו דוקא ומש"כ התוס' ז"ל בד"ה מיתלי תליא ומ"מ נראה דאסור אינו מדוקדק דהא מבואר כן בש"ס כנ"ל ועיין בא"מ ולר"ל הוא דאמרינן להאי לישנא דלא חייל כלל וצריך שיחזור ויאמר אחר כך ולא ניחא ליה להאי לישנא למימר דלר"ל לא חיילא כלל לענין דיני נזירות ומ"מ אין צריך שיחזור ויאמר אח"כ אלא חייל ממילא לכי משכחת טהרה משום דס"ל להאי לישנא דלא מסתבר למימר הכי דאי אין טומאה מעכבת על הנזירות וקבלתו קבלה היא א"כ היה לה לחול מיד לכל דיני נזירות ואי לא חלה לדיני נזירות קבלתו לאו קבלה היא ואכתי קשה ממ"נ אי לאו קבלה היא לא יהיה נדר כלל ואמאי מחויב לחזור ולקבל ואי קבלה היא ומחויב להיות נזיר יחול עליה מיד אחר טהרתו. אע"ג דבשעת קבלה אינו ראוי לנזירות דטמא הוא מ"מ אחר שיטהר יחול עליו מקבלתו הראשונה כדאשכחן בנזירות על נזירות דאע"כ דנזירות שניה לא חיילא השתא חיילא לאחר מכאן ממילא והיכן מצינו כזאת דקבלתו לא יהיה קבלה ויתחייב לחזור ולקבל ומה שכתבו רש"י ותוס' ז"ל דסגי בקבלה מועטת שיאמר הריני כמו שנדרתי ג"כ אין טעם לזה לחלק בהכי ואי בעלמא לא הוי קבלה כה"ג ה"נ לא ליהוי קבלה וצ"ל דלר"ל מפרשינן למה שנזר בביה"ק היינו שנדר שיקבל עליו נזירות לכשיטהר וכמש"כ התוס' ז"ל בריש נדרים כה"ג ועיין מש"כ שם אבל לסמוך על קבלתו זו לחודא לא סמכינן כיון דלא חזי השתא לנזירות ולא דמי לנזירות על נזירות דהשתא נמי חזי לנזירות ועיין בש"מ ז"ל שנסתפק לר"ל בהאי לישנא אי אסור ביין ותגלחת. ולא הבנתי ספק זה כיון דצריך לחזור ולקבל ודאי נראה דקודם קבלה אין עליו כל דקדוקי נזירות וטעמיה דר"ל בהא נראה דהכי ס"ל מסברא בעלמא דכל עוד שהוא בטומאתו לא חייל עליה נזירות דלא מסתבר למימר דמהא דמיעט רחמנא טמא שנזר מקרבן יליף וכמו שכתבו התוספות ז"ל לאידך לישנא דלהאי לישנא דלא חייל נזירות כלל לא שייך למימר דרחמנא מיעטיה מקרבן כיון דאין עליה נזירות כלל ואשכחן הכי לרב הונא דס"ל בהריני נזיר היום הריני נזיר היום דהשניה לא חיילא כלל וה"נ דכוותיה כיון דאינו ראוי לנזירות מחמת טומאתו אין קבלתו כלום אלא דהתם בטלה נזירות השניה לגמרי והכא מחויב לקבל אחר שיטהר ואפשר דה"נ אם אמר כשהוא בביה"ק הריני נזיר היום דאין עליו נזירות כלל ומיירי הכא היכא דאמר הריני נזיר סתם. וכבר כתבתי בזה בחידושי לנדרים שם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף