אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/טז

יום רביעי י"ז שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף טז

טומאה רצוצה בטומאת קבר

מחלוקת התוספות והרמב"ם בדין 'נוזר בבית הקברות'

תנן (נזיר טז:) מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלושים יום, אין עולין לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה כו', ע"כ. ומצאנו בדברי הראשונים שני מהלכים בביאור דברי המשנה.

התוספות ביארו שדין המשנה הוא בין בנזר בבית הקברות, ובין בנזר כשהוא טמא. שבכל אופן שנזר בטומאה דינו שאין הימים עולים לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה על טומאתו זו. ואמנם התוספות מעירים על לשון המשנה 'אין עולים לו מן המנין' – שלכאורה דין זה פשוט הוא, שהרי אפילו אם היה נזיר טהור שמנה כך וכך ימי נזירות, ואח"כ נטמא – הרי בטומאתו זו סתר את מנין הימים הראשונים, ואם כן כל שכן שאם כל נזירותו היתה בשעה שהוא טמא, שודאי לא יעלו לו ימים אלו לימי נזירותו. והתוספות מבארים שאין הכי נמי, מה שהביא המשנה דין זה שאין הימים עולים לו מן המנין, הוא לענין הדין השני המוזכר במשנה שאינו מביא קרבן על טומאה זו, אך עיקר הדין פשוט ואין צריך לאומרו.

ביאור אחר בדברי המשנה אנו מוצאים בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (פ"ג מ"ה), שם הוא מפרש שטומאת בית הקברות המבוארת במשנה היא באופן כזה שנזיר שנטמא בה אינו מגלח עליה, וקמ"ל מתניתין שאף שטומאה זו אין הנזיר מגלח עליה, מכל מקום אם כשנזר כבר היה בבית הקברות – אין הימים עולים לו למנין הנזירות.

ומה שהשמיענו התנא דין זה דוקא בנזיר שנזר כשהוא בבית הקברות, אף שיכול היה להשמיענו עיקר הדין גם בנזיר טהור שנטמא בטומאה כזו שאין הנזיר מגלח עליה שמכל מקום אין הימים עולים לו למנין הנזירות, הוא משום שבא להשמיענו אגב אורחא שאף שאין הימים עולים לו למנין הניזרות, מכל מקום כל איסורי נזירות חלים עליו.

גם דברי המשנה 'ואינו מביא קרבן טומאה' יתבארו באופן שונה לדעת הרמב"ם, כי בעוד שלדעת התוספות דין זה הוא המשך לדין הקודם ש'אין עולין לו מן המנין' וכמו שנתבאר שעיקר דין זה בא ללמדנו שאינו מביא קרבן טומאה על הטומאה שהיה בה בשעה שנזר, הרי שלדעת הרמב"ם דין אחר נאמר כן – שאם בעודו בבית הקברות, אחר שנזר, נטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליה, באופן זה אינו מביא קרבן טומאה.

וכך פסק הרמב"ם בי"ד (נזיר פ"ו ה"ח): מי שנדר והוא בבית הקברות, נזירות חלה עליו, ואפילו שהה שם כמה ימים – אין עולין לו, ולוקה על שהייתו שם... ואם נטמא שם בבית הקברות באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן – אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה. וכך ביאר ביתר ביאור בספר ברכת ראש את דברי המשנה לדעת הרמב"ם.

מחלוקת הראשונים אם נזיר מגלח על טומאת בית הקברות

והנה מתוך מחלוקת הראשונים עולה מחלוקת נוספת העומדת בבסיס השוני שבין ביאורי הראשונים במשנתנו. כי התוספות נקטו בפשטות שאף שבמשנה מובא שאותו אדם נזר את נזירותו 'בבית הקברות' הרי שהוא הדין אם נזר כשהוא 'טמא' דינו שווה. וזאת משום שהתוספות נוקטים שגם טומאת בית הקברות טומאה גמורה היא לענין דין זה שנזיר מגלח עליה וסותר נזירותו. משא"כ הרמב"ם מבאר שזה גופא החילוק בין הרישא לסיפא במשנה, ותחילה דנה המשנה בדין 'נזר בבית הקברות' – שהיא טומאה שנזיר בעלמא אינו מגלח עליה, ולבסוף דנה המשנה בדין 'נזיר טמא' – שהיא טומאה שנזיר בעלמא מגלח עליה. ונמצא שנחלקו הראשונים בדין טומאת 'בית הקברות' אם היא טומאה שהנזיר מגלח עליה או לא, שברמב"ם מפורש שאינו מגלח, ואילו מדברי התוספות עולה שאף על טומאה זו הוא מגלח.

מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בדין קבר סתום שיש בו חלל טפח אם מטמא באהל

והנה דין הוא ש'קבר' מטמא. וכתב הרמב"ם (טומאת מת פ"ז ה"ד) שחילוק יש בדבר: אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח... היתה טומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח, טומאה בוקעה ועולה בוקעה וירודת, ואין טמא אלא הנוגע כנגד הטומאה מלמעלה או המאהיל עליה מלמעלה, או הנוגע כנגדה מלמטה או מה שתאהיל עליו מלמטה, אבל הנוגע בצדי הבנין טהור.

והראב"ד השיג על דברי הרמב"ם וכתב ש"זה הענין שלש מדות יש בו": א' אם יש במקום הטומאה טפח מרובה והטומאה ממעטת החלל, אזי דין הקבר שהוא כטומאה בוקעת ועולה בוקעת וירודת בכל שטחו, ומטמא כל סביביו, וזה דין 'קבר סתום'. ב' אם יש שם חלל טפח מלבד הטומאה – אינו מטמא באהל, אבל מטמא כל סביביו במגע. ג' אם אין במקום הטומאה טפח – אין זה אהל אלא טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואינו מטמא סביביו.

ובחידושי רבינו חיים הלוי (טומאת מת פ"ז ה"ד) האריך לבאר דעת הרמב"ם, והעולה מדבריו שגזרת הכתוב בדין קבר כך היא, שאפילו כשיש בקבר חלל טפח באופן שכלפי המת אין לנו להחשיבו כ'טומאה רצוצה' מכל מקום נתחדש דין קבר ודנים טומאתו כטומאה רצוצה הבוקעת ועולה עד לרקיע.

חקירת הגר"ח בגדר טומאת קבר אם המת עצמו חשוב טומאה רצוצה

אלא שחקר הגר"ח בגדר הגזרת הכתוב, האם גדרה שטומאת המת עצמו אף עתה אינה 'טומאה רצוצה' כיון שיש בקבר חלל טפח, ורק ביחס לקבר מחשיבים אנו את הטומאה כטומאה רצוצה בקבר סתום. או שאחר הגזרת הכתוב רואים אנו את הקבר הסתום עם הטומאה שבו כטומאה רצוצה, וממילא גם ביחס למת עצמו אף שיש מעליו חלל טפח, סוף סוף הוא נמצא בתוך קבר סתום ורואים אותו כטומאה רצוצה.

והנפקא מינה באופן שיאהיל על קבר סתום במקום שנמצא תחתיו המת – האם נגדיר את טומאתו כ'טומאת קבר' שכן אף שהוא מאהיל על המת, הרי ביחס למת אין כאן טומאה רצוצה. או שכיון שנמצא המת בקבר סתום חשוב אף הוא כטומאה רצוצה וממילא יש לנו לראות את המאהיל כמאהיל על 'המת' ולא על ה'קבר' וטומאתו תהיה טומאה הבאה מהמת עצמו.

והגר"ח רוצה לפשוט את חקירתו מכח דברי הרמב"ם בביאור דברי המשנה בנזיר, שכן מבואר ברמב"ם שהנוזר בבית הקברות טמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה – ואם אכן המאהיל על קבר כנגד מקום המת עצמו חשוב 'טמא מת' ממש ולא רק 'טמא קבר' – אם כן מדוע לא יגלח הנזיר על טומאתו זו. אין זאת אלא שמדברי הרמב"ם מוכח שכל שיש חלל טפח, אין עוד 'טומאת מת' כאן, ורק ביחס ל'טומאת קבר' נתחדש הדין שאנו רואים הטומאה כרצוצה שהיא בוקעת ועולה, ולכן סובר הרמב"ם שעל 'טומאת קבר' אין הנזיר מגלח. דהיינו שמצד הטומאה עצמה אין כאן 'מאהיל על המת' אלא 'מאהיל על הקבר' כיון שיש בקבר חלל טפח, אלא גזרת הכתוב יש כאן שהמאהיל על הקבר טמא אף הוא, אך על טומאה זו אין הנזיר מגלח.

מדוע לא חשש רבי אלעזר בר צדוק לטומאת קבר בדלגו על ארונות של מתים

והנה בגמרא בברכות (יט:) איתא: אמר רבי אלעזר בר צדוק, מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל כו'. ומבארת הגמרא כיצד עשה כן ולא חשש להיטמא למתים כיון שהיה כהן: כדרבא דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ מפני הטומאה, ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה. ורוב ארונות יש בהן חלל טפח. וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן.

וכתב הרמב"ם (טומאת מת פי"ב ה"ו): ארונות של עץ שמניחין בהן את המת, אינן כקבר, אלא אם יש בין כיסוי הארון והמת גובה טפח – חוצץ, והעומד על גבי הארון טהור מן התורה. ואע"פ שרוב ארונות יש בהן חלל טפח, הואיל ויש שאין שם חלל טפח, גזרו על כל הארונות שאינן חוצצין, ושיהיה המהלך ע"ג הארון כנוגע במת או בקבר, ע"כ.

וביאר הראב"ד שהוקשה לרמב"ם דין הגמרא שלא חששו לדלג על הארונות של מתים מחמת הדין שטפח חוצץ מפני הטומאה – ולכאורה קשה הלא סוף סוף קבר הוא ודינו של קבר שהוא מטמא אף אם יש בו חלל טפח, ולכן הוצרך הרמב"ם לבאר שהיו אלו ארונות עץ ואין עליהם דין קבר.

אמנם הראב"ד חלק על הרמב"ם וביאר באופן אחר, כשלדבריו באמת ארונות אלו כל דין קבר להם – אלא שהדין הוא שאין הכהנים מוזהרים אלא על טומאה שהנזיר מוזהר עליה, והנזיר אינו מגלח אלא על גופו של מת ולא על קבר, וממילא גם הכהנים לא מוזהרים על קבר. ולכן כל נידון הגמרא הוא רק ביחס לדין טומאה רצוצה, שעד כמה שלא יהיה חלל טפח בתוך הארון הרי זה כאילו מאהילים על גוף המת ולא על הקבר.

סתירה בדברי הראב"ד אם ארונות המתים דין קבר להם או לא

ולעיל הבאנו מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בדין קבר סתום שיש בו חלל טפח מלבד הטומאה, אם נאמר בו דין קבר לענין שיטמא באהל כדעת הרמב"ם, או שאינו מטמא אלא במגע כדעת הראב"ד. והראב"ד שם הביא ראיה לדבריו מעדותו של רבי אלעזר בר צדוק, ולא פירש ראייתו.

ולכאורה ראייתו היא שהגמרא מבארת שכל שהיה בו חלל טפח היה מותר להם מעיקר הדין לדלג על גבם, ולכאורה לדברי הרמב"ם מה בכך שיש בהם חלל טפח הא סוף סוף הארון הוא קבר והמאהיל עליו טמא [אמנם הרמב"ם ביאר כנזכר שהארונות שם היו מעץ ולא היה להם דין קבר].

והנה כל ראיה זו מבוססת על כך שהארונות הללו מוגדרות כ'קבר', ועל כן אפשר להביא ראיה מהם שחלל טפח מבטל דין טומאת קבר מהם. ותמה הגר"ח שסתר הראב"ד דבריו, שהרי הראב"ד כתב להדיא שהגמרא כלל לא דנה מחמת דין טומאת קבר כיון שכהן אינו מוזהר אלא על טומאה שנזיר מגלח עליה ולא על טומאת קבר, וכיון שכן מה שייך להביא ראיה משם שחלל טפח מבטל טומאת קבר, הלא אפשר שטומאת הקבר בעינה עומדת ורק הכהן אינו מוזהר עליה כיון שאינו מוזהר אלא על מה שהנזיר מוזהר עליו.

דעת הראב"ד שכל שנתחדש דין רצוצה הרי הטומאה היא טומאת המת ולא הקבר

ומבאר הגר"ח שהראב"ד חלק בזה על היסוד המבואר לעיל בדעת הרמב"ם שדין ה'רצוצה' בקבר הוא רק מדין ה'קבר' ולא מחמת ה'מת עצמו'. וסובר הראב"ד שעד כמה שהיה מתחדש בגזרת הכתוב שבקבר סתום עם חלל טפח יש בו דין טומאה רצוצה, אם כן ע"כ לא שייך היה לומר שהטומאה היא מחמת ה'קבר', וודאי שכנגד המת היתה ה'רצוצה' רצוצה של טומאת המת, ורק הרצוצה שבצידי המת היא היתה נחשבת לטומאת קבר.

ועל פי זה יישב סתירת דברי הראב"ד, כי מחד יכול הראב"ד להוכיח שאין טומאת אהל בקבר עם חלל טפח מדילוג ראב"צ על גבי ארונות המתים, ואף שאין הכהן מוזהר אלא על טומאה שהנזיר מוזהר עליה ולא על טומאת קבר – שהרי עד כמה שהיה דין טומאת אהל בקבר, על כרחך שדנים אנו את הטומאה כטומאה רצוצה הבוקעת ועולה [כי אם לא כן היה הקבר עצמו אהל החוצץ מפני הטומאה כיון שיש בה חלל טפח], ואם כן גדר הטומאה יהיה 'טומאת מת' ולא 'טומאת קבר' כפי שנתבאר בדעת הראב"ד – ועל טומאת מת נזיר מגלח וכהן מוזהר.

אמנם למרות זאת הוצרך הראב"ד להוסיף גם שכהן אינו מוזהר על טומאת קבר, שכן כל דבריו עד כה היו רק ביחס לטומאת אהל הנובעת מבקיעת טומאה רצוצה, אך מלבד זאת יש להקשות סו"ס כיצד דילגו אל הקברות ולא חששו למגע טומאה – שישנו גם באופן שיש חלל טפח מעל גבי הטומאה, וכדרגה האמצעית בטומאת קבר שמנה הראב"ד - ועל זה ביאר שכל שאינו מטמא באהל ואין בו טומאת רצוצה אלא רק מגע סביבותיו, הרי פשוט שאין גדרו 'טומאת מת' אלא רק 'טומאת קבר' – ועל זה אין הכהן מוזהר כיון שאין הנזיר מגלח עליו.

תמיהת החזו"א מהמבואר במשנה שיש מאהיל על קבר ומגלח עליו

על עיקר יסוד הגר"ח שקבר סתום חוצץ מפני הטומאה, והמאהיל עליו אינו מאהיל על המת וכל טומאתו מחמת מאהיל על הקבר – ולכך אין הנזיר מגלח עליו, תמה החזו"א בגליונותיו, וזאת מהמשך דברי המשנה בנזיר: מי שנזר והוא בבית הקברות... אין עולין לו מן המנין כו' יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה, ע"כ. הרי מפורש במשנתנו שנזיר נטמא בבית הקברות. ואילו לדברי הגר"ח אין אופן שיטמא נזיר מקבר אלא רק ממת מגולה – הפך משמעות המשנה.

ועל כרחך צריך לומר שמה שחילק הרמב"ם בין נטמא מטומאה שהנזיר מגלח עליה ובין טומאה שאין הנזיר מגלח עליה, היינו בין אופן שנשתייר בקבר כזית בשר או רוב בנין או חצי קב עצמות, ובין אופן שיש בו רובע עצמות בלבד ושאר המת נרקב שאז אינו מטמא אלא בטומאת קבר ואינו מגלח עליו.