קרן אורה/נדרים/צא/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף גליוני הש"ס |
בגמ' ההוא גברא דהוי מהרזק כו' אם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוי מירכס וכתב הר"ן ז"ל דאיצטריך האי טעמא לבעל נפש שלא יחוש לעצמו אבל מדינא בלאו הכי שריא דאין האשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה אבל התוס' והרא"ש ז"ל ביבמות פרק ב' כתבו דמיירי הכא באומרת טמאה אני לך דאי לאו הני טעמא הוי אסורה לבעלה וצ"ל לדבריהם ז"ל אע"ג דאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת למשנה הכא בהני עובדי היא נאמנת כיון דאיכא רגלים לדבר וכמש"כ לעיל בשם הירושלמי ומה שהקשו התוספות והרא"ש ז"ל שם הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא לא הבנתי מאי ענין קושיא זו לפי פירושם הא בלאו הכי אמתניתין למשנה אחרונה יקשה קושיא זו וכמו שהקשו ז"ל הכא:
והתוספות ז"ל בכתובות פרק אע"פ. כתבו ג"כ לפרש כנ"ל דמיירי באומרת טמאה אני והקשו שם על זה אמאי לא תהיה נאמנת במיגו דמאיס עלי ומסקי התם דהכא לבועל הוי אסירא אי לאו הני טעמי וכן מסתבר דבאומרת טמאה אני לך משום טעמא דאירכוסי הוי מירכס לא הוי שריא דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא. ואין דבריה' ז"ל מובנים. דאי משום חתיכה דאיסורא תיקשי אמשנה אחרונה דבאומרת טמאה אני לך שריא ליה וכן הקשה מהרש"א ז"ל שם וצ"ל דכוונתם דהכא בהני עובדי דאיכא רגלים לדבר וגם שויא אנפשה חתיכה דאיסורא משום טעמא דאירכוסי הוי מירכס לא מסתבר להתירה ודווקא באומרת טמאה אני לך סתמא הוא דהקילו משום דעיניה נתנה באחר אבל לא בכהאי גוונא דאיכא רגלים לדבר וכן כתב הבית שמואל ז"ל בסי' קט"ו בביאור דבריהם ז"ל:
וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דבעובדא דפרטיה נואף וכלאי בבא נמי מיירי באשת כהן אי נמי באשת ישראל ורוצה להחמיר על עצמו ולא הבנתי דבריו ז"ל ועי' כתובות גבי ראוה מדברת ובתוס' שם ומ"ט אתיא ליה שפיר טפי באשת כהן מאשת ישראל דאי בלא אמרה טמאה אני לך גם באשת כהן מותרת בלאו הכי דאין האשה נאסרת אלא על ידי קינוי וסתירה ואי מיירי דאומרת טמאה אני לך באונס א"כ מאי אריא באשת כהן הא באשת ישראל נמי נאמנת כהאי גוונא אי לא דאירכוסי הוי מירכס כיון דאיכא רגלים לדבר ועי' פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל שכ' ג"כ דהמעשיות מיירי באשת כהן לפי שהטעיות והפיתוי הוא חלק מהאונס ופיתוי זה לא הבנתי דדוקא פיתוי קטנה הוא דהוי אונס וגם זה לא ס"ל להרמב"ם ז"ל:
ומ"מ מדברי הרשב"א והר"ן ז"ל שפירשו דהכא לענין בא לצאת ידי שמים קאמר נראה דסבירא להו דאפילו איכא רגלים לדבר אינה נאמנת לומר טמאה אני לך. ומה שכתבו התוספות ז"ל בכתובות לאסור מטעם דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא וודאי נראה דלא ס"ל להר"ן ז"ל וכמו שכתבתי לעיל דלהפקיע עצמה מיד בעלה אינה נאמנת ואע"ג שכתבתי לעיל להוכיח מדברי הירושלמי בסוטה דהיכא דאיכא רגלים לדבר נאמנת לומר טמאה אני לך היינו דווקא ברגלים לדבר שע"י קינוי וסתירה אבל לא בשארי רגלים לדבר כי היכי דעד אחד אינו נאמן אלא ע"י קינוי וסתירה ועי' סי' מ"ו ס"ח שם בדברי הרמ"א ז"ל מה שכתב בשם תשובת הרא"ש ז"ל וחילק שם דנאמנת לומר שנתקדשה לראשון כיון שיצא קול תחלה והוי כמו היכא דאיכא רגלים לדבר בטמאה אני לך ולי נראה דבאומרת נתקדשה וודאי דלא מהני רגלים לדבר ואדרבא גרע טפי דהא התם בנתקדשה לאחר טעמא דנאמנת משום דאינה מעיזה והיכא דאיכא קול דמסייע לה וודאי מעיזה וכי היכי דאמרינן גבי גרשתני דהיכא דאיכא דמסייע לה מעיזה ודברי תשובת הרא"ש ז"ל נראה כמו שכ' הח"מ שם באורך ועי' שם בסוף סי' מ"ז מה שכתב הרמ"א ז"ל דיש אומרים דאם אמרה נתקדשתי לפלוני אינה נאמנת לומר אח"כ פנויה אני דלאו כל הימנה להפקיע עצמה ממנו והקשה הח"מ אמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני ולענ"ד לא שייך מיגו בזה דממ"נ אי איכא חזקה דאינה מעיזה בטענה כזו א"כ בלא מיגו תהא נאמנת משום חזקה דאינה מעיזה ואי אין כאן חזקה זו כיון דאומרת שלא נתקדשה לו אין כאן העזה א"כ ליכא מיגו הכא ג"כ ואפילו למאן דאמר בעלמא אמרינן מיגו דהעזה לענין ממון אבל הכא לכ"ע לא מהימנא מחמת מיגו כל שאין בטענתה חזקה דאינה מעיזה והתוספות ז"ל ביבמות הקשו אמאי לא תהא נאמנת לומר מת בעלה כמיגו דגרשתני עיין מהרש"א ז"ל ובמה שכתבתי שם:
וכן בגיטין פרק התקבל דאמר רבה ומודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי יהבא כו' מיגו דאי בעי אמרה לדידי יהבא ניהליה דפירש הרא"ש ז"ל דהיינו מיגו דגרשתני ג"כ יש לדקדק כנ"ל הא הוי מיגו דהעזה ואי בטענתה ג"כ מעיזה א"כ בלאו הכי ליהמנה וכן הקשה הלח"מ ז"ל וצריך לומר דבטענתה קמאי דידי כו' נמי איכא העזה אלא דאינה נאמנת מפני שהשליש מסייע להאשה ומשום הכי אמרינן מיגו ובאומרת פנויה אני בלאו הכי לא שייך להאמינה במיגו דגרשתני כיון דסותרת דבריה הראשונים והדברים ארוכים בזה ואני לא באתי אלא לפרש:
שם בגמרא פשיטא מהו דתימא איסורא עבד כו' לפי מה שפירשו הראשונים ז"ל דמיירי הכא באומרת טמאה אני לך אם כן מאי פריך פשיטא דשריא כיון דהיא אומרת שנטמאה וטובא קא משמע לן אף על גב דאיכא רגלים לדבר שנתייחדה עם הנואף אפילו הכי אינה נאמנת ושריא מהאי טעמא דאם איתא דעביד איסורא כו' ויש לומר דיחוד בעלמא לא חשיב רגלים לדבר ועובדא קמייתא עיקר הרגלים לדבר מדפרטיה נואף להוצא וערק רגלים לדבר דעבד איסורא ועיין תוספות ז"ל שפירשו בשם הערוך דערק הבעל מפחד הנואף. להכי קאמר רבא דאדרבא מדלא אירכס שמע מינה דלא עביד איסורא אבל בעובדא אחריתא דלא הוי אלא יחוד בעלמא פריך שפיר פשיטא דשריא ומשני דמהו דתימא דאדרבא מזה רגלים לדבר דעבד איסורא וקאמר ליה הכי כי היכי דלהוי מים גנובים קמ"ל דשריא משום דאיכא למימר איפכא דניחא ליה דלימות וליכא רגלים לדבר לאיסורא טפי מלהיתרא משום הכי שריא. ולפי פירוש הר"ן ז"ל דלצאת ידי שמים מיירי הכא ניחא טפי קושית הש"ס פשיטא ועי' בית שמואל בסי' מ"ב שהקשה מהא דאיתא בסנהדרין דהחשוד על עריות אינו נאמן גם לעיולי משום דמים גנובים ימתקו והכא לא חיישינן להכי ולפי הנ"ל ניחא דהכא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אזלינן לקולא ומותרת אבל לענין עדות פסול שפיר מטעם זה ועי' תוספות ז"ל שכתבו דניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה והתם לאחר חורבן הוא דאמרינן הכי והכא לענין דינא קאמרינן גם מה שכתבו דהנואף אינו יודע זה אינו מובן ואין צריך לזה וכמו שכתבתי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |