אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/צא

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

יום שלישי ב' שבט תשפ"ג - מסכת נדרים דף צא[edit]

אזהרת הבעל מאכילת השחלים[edit]

מדוע הדגישה הגמרא שאכילת הבעל היתה 'בלא דעתא דאינתתא'

בגמרא בסוף מסכת נדרים (צא:): ההוא נואף דעל לגבי דההיא אנתתא. אתא גברא [- בעלה], סליק נואף איתיב בכלאי בבא [- הלך והסתתר במסך שלפני הדלת]. הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא [- היו מונחים שם שחלים שאכל מהם נחש]. בעא מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאיננתא [- רצה בעל הבית לאכול מאותם השחלים ללא ידיעת אשתו]. אמר ליה ההוא נואף: לא תיכול מינהון דטעמינון חויא.

ומכח אמירתו זו הורה רבא כי אשה זו מותרת לבעלה, שכן אם אכן עשה נואף זה איסור עם אותה אשה, הרי עדיף היה לו שיאכל הבעל את השחלים עם ארס הנחש, ועל ידי זה ימות, וכמו שנאמר (יחזקאל כג לז) "כי נאפו ודם בידיהן" [- דנואפים הורגין הבעלים. מפרש]. ומבארת הגמרא שמכל מקום אין הוראה זו פשוטה, כי היה מקום לומר שבאמת עשה נואף זה דבר איסור עם האשה, ואמר כן לבעל כי "ניחא ליה דלא לימות מבעל, דתהוי אינתתא עלויה 'מים גנובים ימתקו'" וקא משמע לן שאין אומרים כן, אלא כל שאמר כן לבעל כדי שלא ימות, אות הוא שלא חטא עמה.

ויש לעמוד על אחד מפרטי הסיפור, הנראה לכאורה כמיותר ואינו שייך להוראת רבא. והוא מה שכתבה הגמרא שבעא מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי "בלא דעתא דאינתתא" – היינו שכשחפץ הבעל לאכול את השחלים, לא ידעה מכך אשתו. והמפרש פירש: בלא דעתא דאיתתא, שאילו היתה יודעת לא היתה מניחתו לאכול, ע"כ. על פניו נראה שבא לבאר כפשוטו, שהגמרא מבארת כיצד זה חפץ הבעל לאכול מהשחלים המורעלים, ואיה אשתו, ועל כך ביארה הגמרא שאשתו לא ידעה מרצונו זה, ואילו היתה יודעת מכך ודאי לא היתה מניחתו לאכול. דהיינו שבאמת פרט זה אינו נצרך לעיקר ההוראה, כי אם להעמדת המעשה שלולי פרט זה היה נראה המעשה חסר – כיצד יתכן שיבוא לאכול מהשחלים בלא שאשתו תמנענו.


ביאור הבן יהוידע שאילו לא היתה מזהירתו היה מכך ראיה שזינתה

מהלך אחר בביאור דברי הגמרא מציע הבן איש חי בספרו בן יהוידע: הא דהוצרך תלמודא לפרש שהיה בלא דעתא דאינתתא, משום דאם היתה האשה רואה, ושתקה ולא אמרה שלא יאכל, הוות אסירא – דהשתא ידים מוכיחות איכא דהיא מזנה עם אותו נואף, מאחר שרצתה שימות בעלה. ואז אותה אומדנא היוצאה מדברי הנואף שאמר לבעל הבית שלא יאכל, לא היתה מועלת כלום להתיר אותה.

דהיינו שאכן פרט זה נצרך לעצם היתרו של רבא, כי אמנם מדברי הנואף ראיה יש בידינו שלא נאסרה – שכן אילו חטאו היה חפץ במותו של הבעל, אך כנגד זה יש לנו להביא ראיה לאיסור – מכך שהאשה לא הזהירה את הבעל שלא יאכל מהשחלים, ומזה נראה שהיא חפצה שימות. וצריך לומר שהראיה שיש מכך שאשה רוצה במות בעלה שאשה זו נואפת, גדולה יותר מהראיה להיפוך ממה שהנואף אינו רוצה להמיתו – כי אם לא כן כיצד נאסור האשה מספק.


ביאור רבי זלמן סנדר שאילו לא הזהירתו היינו נוקטים שנחש לא טעם מהם

בחידושי הגרז"ס עמד אף הוא על מה ש"לכאורה אינו מובן, למה הוצרך הש"ס להזכיר זה שהיה 'בלא דעתא דאינתתא". ואף הוא מיישב תחילה כביאורו של הבן איש חי: "ונראה, שאם היא ידעה מזה והיתה מניחתו לאכול, לא הוי אמרינן דאינתתיה שריא משום דאם איתא דעבד איסורא כו' [- היינו הטעם המבואר בגמרא שהנואף היה מניח לו למות ולא מזהירו], משום דמדידה איכא הוכחה להיפוך – מדלא מנעתו, ע"כ. היינו כדברי הבן יהוידע, שיש ראיה לאיסור ממה שאשתו מניחתו למות – שמכך יש ראיה שרוצה שימות כדי שתצא מתחת ידו. וכ"כ גם במנחת שלמה: יתכן שאילו היתה רואה ולא היתה מעכבתו – הרי זה מוכיח שנתנה עיניה באחר ורוצה להפטר ממנו, ועדיין צ"ע, עכ"ל.

ויישב עוד באופן אחר, שאילו היתה אשתו מניחתו למות ולא היתה מזהירה אותו למרות שידעה מרצונו לאכול את השחלים, שוב לא היה ראיה ממה שהזהירו הנואף – כי באופן זה היינו אומרים שאפשר שכל אזהרת הנואף בשקר יסודה, ומעולם לא אכל נחש משחלים אלו – וכוונתו היתה להקניט את הבעל, באומרו לו שנחש טעם מהם ואילו אשתו ידעה ולא הזהירתו – ועל ידי זה אולי יגרש הבעל את אשתו ויוכל הוא – הנואף – לקחתה. ורק מאחר שהיא כלל לא ידעה מכך, אז מתעוררת הראיה ממה שהזהיר הנואף את הבעל שעל כרחך לא חטא עם אשה זו.


ביאור החתם סופר בטעם שרצה פרעה להחטיא את המיילדות באיסור עריות

והנה בפרשת שמות (א יז) נאמר: "ותיראן המיילדות את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים". ובגמרא במסכת סוטה (יא:) מדקדקים חז"ל את לשון הכתוב 'דבר אליהן' ולא 'דיבר להן': "ולא עשו כאשר דבר אליהן" – 'להן' מיבעי ליה. אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו, ע"כ.

והחתם סופר (עה"ת פ' שמות ד"ה לא עשו) כתב לבאר הטעם שתבע מהם דבר זה, ומה השייכות בין תביעה זו לבין בקשתו מהם להמית את הילדים. וזאת על פי המבואר במשנה באבות (פ"ד מ"ב) בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה. ומעתה יש לומר שרצה פרעה להכשילם באיסור עריות כדי להביאם על ידי זה לחטא של שפיכות דמים.

ומוסיף החתם סופר שאין זה רק מחמת ש'עבירה גוררת עבירה', אלא שקשר יש בין איסור עריות ובין איסור רציחה, וכמבואר בגמרא בנדרים, שמוכיחה הגמרא שהנואף לא עשה איסור, כי אילו היה עושה איסור גם היה נוח לו שיאכל הבעל מהשחלים וימות – הרי שעד כמה שחוטא בעריות בא על ידי זה להקל גם באיסור רציחה. ועל כן רצה פרעה להחטיא את המיילדות בחטא עריות ועל ידי זה יקל עליהן להרוג את העוברים. אמנם הם נזהרו מאיסור העריות – ועל ידי זה התחזק אצלם גם איסור רציחה – ולכן "ותחיינה את הילדים" שהיו משפרות ומיטיבות את הולד.


אשה שאינה חוששת ממות בעלה אות היא שזינתה ועבירה גוררת עבירה

ומבואר שאף שהפסוק שמביאה הגמרא עוסק ברצון הנואף להרוג את הבעל, וכמו שכתב המפרש: דנואפים הורגין הבעלים. הרי שמדברי החת"ס מבואר שהוא דבר כללי, שכל החוטא בעריות ממילא יכול לבוא ביותר קלות גם לאיסור רציחה. ולפי זה יש לומר שעד כמה שהיתה האשה יודעת מרצון הבעל לאכול שחלים מורעלים והיתה מניחתו – הרי גם ללא הסברא שאשה הרוצה במות בעלה, אות הוא שרצונה לצאת מתחת ידו מחמת שזינתה, יש לומר שאשה שאינה חשה למות בעלה כ"כ ודעתה קלה באיסור רציחה – אות היא שחטאה באיסורי עריות ולכן אינה חוששת גם להריגת אדם.

על דרך זה ביאר בספר כלי גולה שאילו היתה יודעת ושותקת – הרי חשודה היא על שפיכות דמים וכמבואר בשבועות (ל: ובתוספות ד"ה אבל) שכל שיכול למנוע מלעשות איסור, אין זה בגדר 'שב ואל תעשה' אלא בגדר 'קום עשה', וממילא כאן שלא הצילה את בעלה הרי חשודה היא על איסור רציחה – וממילא אות היא גם שעשתה איסור – כי חשודה היא על איסור עריות כמו על שפיכות דמים. [אמנם בסוף דבריו שב וכתב כדברי האחרונים הנ"ל, שמכח שלא הצילתו יש הוכחה שברצונה להיות פנויה שתוכל להינשא לבועל].

אמנם בבן יהוידע דקדק בפשטות ממה שכינתה הגמרא את אותו אדם בתואר 'ההוא נואף' – שאותו אדם היה ידוע כנואף. ואם כן קשה לדברי החתם סופר שפירש שרציחה תלויה בניאוף אף כשהנידון אינו רציחת הבעלים על ידי הנואפים – מנין לנו שלא חטא עמה, הלא בלאו הכי נואף זה אינו נוהג כמנהג העולם, שהרי נואף הוא מכבר ואעפ"כ חמיר ליה איסור רציחה. וע"כ שגם לדברי החת"ס, עיקר הסברא היא משום שדרך הנואף להרוג את הבעל כדי לקחת אשתו, אלא שמכל מקום רואים שייכות בין קרירות באיסור רציחה לקרירות באיסור עריות, ולכן למד החת"ס גם למעשהו של פרעה שרצה להחטיאם בעריות כדי לגרום להם לחטוא ברציחה, אף שאינו בדומה ממש.


מהלך לאידך גיסא שכוונתה להוכיח שהחשוד על עריות אינו חשוד על רציחה

מהלך הפוך מציע בספר ישמח לבי (משלי פ"ט) והוא שבאו חז"ל ללמדנו שהחשוד על גילוי עריות אינו חשוד על 'לא תעמוד על דם רעך' – ולכן הדגישו שאשה זו לא ידעה במה שנעשה, ואילו היתה יודעת ודאי היתה מונעתו מלאכול השחלים – ולא היינו אומרים שכיון שיש חשש ניאוף באשה זו ממילא יש לחוש גם שעוברת על 'לא תעמוד על דם רעך' – כי בוודאי אינו כן, ואילו היתה יודעת ודאי היתה מזהירתו אף שעברה על איסור ניאוף.

אלא שדחה דברי עצמו, כי אם כן מנין הוכיח רבא שהנואף לא עשה איסור, כי אילו היה עושה איסור היה נח לו שיאכל בעל הבית וימות – הלא נתבאר שהחשוד על עריות אינו חשוד על שפיכות דמים. "והגם שיש מקום לחלק ביניהם, לא נראה לעניות דעתי".


סמיכות 'לא תרצח' ל'לא תנאף' ו'לא תלך רכיל' ל'לא תעמוד על דם רעך'

לסיום, נביא פרפרת נאה המובאת בכמה ספרי אחרונים (ראה שמן המאור ותורה מסיני פ' יתרו), בפירוש סמיכות הדברות 'לא תרצח' ו'לא תנאף'. וזאת על פי המבואר בגמרא דידן שהוכיח רבא שהאשה מותרת כי אילו היה הנואף עושה דבר איסור – ניחא ליה דליכול ולימות, דכתיב "כי נאפו ודם בידיהן". דין זה נרמז בסמיכות הדברות – לא תרצח ולא תנאף, היינו הנכנס לבית חברו ונזהר מאיסור 'לא תרצח', ומזהירו שלא לאכול ממה שטעם ממנו הנחש – מזה תלמד שנזהר גם מ'לא תנאף' וודאי לא עשה עמה דבר איסור.

בכעין זה ביאר החתם סופר את סמיכות הכתובים (ויקרא יט טז) "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמוד על דם רעך אני ה'". דהנה בסוגיין מבואר שהנואף הנכנס לבית עם אשה עומד על דם רעו ואינו חושש, שמכך הוכיחה הגמרא שעד כמה שחושש לאיסור רציחה ואינו עומד על דם רעו – אות הוא שלא נאף.

והנה הגמרא ביבמות (כד:) מביאה ברייתא: דתניא, רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר – תצא.

על כך אמר הכתוב: "לא תלך רכיל בעמיך" – היינו שלא ימצא ביניכם נואף ורוכל המתייחד עם אשה בביתו לדבר איסור, וממילא "לא תעמוד על דם רעך" – כי בנואף נוקטים שאינו חושש לעמוד על דם רעו, ועל ידי שלא יהיה בעמיך 'רכיל' ממילא 'לא תעמוד על דם רעך'.


פרעה שלח אנשים עם אברהם ושרה להוכיח שחושש להריגתם וע"כ שלא חטא

ובספר ויצבור יוסף (בראשית יב כ) כתב בשם ספר באר יצחק לבאר הכתוב אצל פרעה, "ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו". ולכאורה תמוה, מה היתה כוונת פרעה בזה ומדוע שלח עמם אנשים, ורש"י פירש מה שפירש שחשש מכך שארץ מצרים מלאה זימה.

אמנם בספר הנזכר כתב לבאר על פי המבואר בסוגיין, שהנואף רוצה שימות הבעל כדי שתהיה אשתו מותרת לו. ועפ"ז יש לומר שזו היתה כוונת פרעה בצוותו לשלוח עמהם אנשים לשומרם, להודיע כי לא נגע בה כלל ולא עשה שום מעשה ואשה כשרה היא, והראיה לכך כי באמת כל הדרכים בחזקת סכנה, ואילו היה פרעה עושה איסורא הרי היה עדיף לו שילכו בדרך ואולי ימות אברהם. ואעפ"כ ציווה אנשים לשומרו, ועל כרחך שלא ניחא ליה שימות, וע"כ שכשרה היא.