קרן אורה/נדרים/פה/א
רבא אמר כו'. עי' ר"ן ז"ל שכתב דשמעינן מהא דרבא דאדם שאסר נכסיו עליו יכולין אחרים ליטול ממנו בע"כ דשויא כעפרא בעלמא ומיהו היכא דאיתשיל חייב לשלם דנעקר הנדר מעיקרו והקשה דא"כ אמאי יטלו כהנים בע"כ ניחוש דלמא מיתשל ועבדי כהנים איסורא למפרע. ומסיק דלא חיישינן דלמא מיתשל כ"כ בשם הרשב"א ז"ל והוא ז"ל מסיק דאפילו אי מיתשל לא עבדי כהנים איסורא דקנין ממונם לא בטל על ידי שאלה. וחששא דשאלה ביאר הרשב"א ז"ל בחידושיו דהיינו דילמא מיתשל אקצתן והשאר נשארו באיסורן וא"כ הנך שלא הותרו בשאלה עבדי איסורא ולכאורה הוי נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ועיין לעיל בחילוק שבין משנה למעמיד אבל הכא מסתברין דברי הר"ן ז"ל דלא מהני שאלה בזה כיון דכבר זכו הכהנים בשלהם וכבר אין לו חלק בהם. דעיקר הזכיה שלו הוא טובת הנאתו והיינו קודם הנתינה אבל אחר שבא ליד הכהנים אין לו עוד שום חלק בהם ואפילו ישאל אח"כ אין זה בכלל הנאה ממנו כיון דלקחו בהיתר אך מ"ש כן גם לענין האוסר נכסיו עליו דלא מהני שאלה אחר זכיה של אחרים בזה יש לדון ולא מיבעי למאן דס"ל דמהני שאלה גם בתרומה שבא ליד כהן אלמא דע"י שאלה פקע קנינו של כהן וה"נ ע"י שאלה ממילא פקע קנינו של הזוכה ונהי דיש לומר דגבי תרומה שאני כיון דפקע שם תרומה ממילא הדרא לטבלא ובטל קנינו של כהן מ"מ אכתי תיקשי מהא דיכול לשאול אחטאות וכל הקרבנות אע"ג דכבר זכה בהן הקדש וכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ואפילו לאחר ששחטו מהני שאלה כמו בשחוטי חוץ וכמו שהארכתי בזה לעיל אלמא דשאלה מבטל הקנין וי"ל דהתם לאו בתורת הפקר זכו בה אלא מדעת הנותן התרומה לכהן והקרבן ליד גזבר ומש"ה מהני שאלה להפקיע הקנין אבל הכא מטעם הפקר הוא דזכי בה ולא מצינו שאלה בהפקר וכמ"ש הר"ן ז"ל וגם בזה יש לפקפק כיון שיכול לשאול על נדרו זכות השני ממילא בטל ואין זה שאלה בהפקר ועוד דעיקר חידוש דברים שחידש הרשב"א והר"ן ז"ל דהאוסר הנאת נכסיו על עצמו יכול אחד לזכות בהן דהוי כהפקר קשיא לי טובא חדא מדבריו ז"ל לעיל גבי אב שאמר לבנו קונם שאתה נהנה מנכסי כתב הוא ז"ל דהנכסים שלו הם ומש"ה נותנן לבניו או לאחיו אלמא אע"ג דאסורין בהנאה עליו מ"מ ברשותו הם ושייך לבניו ומה בין אם הנכסים אסורים עליו מנדר אביו או מנדר עצמו ועוד דלא עדיף מה שאסר הוא עצמו עליו באיסור הנאה ממה שאסרה התורה עליו באיסור הנאה דרשות בעלים עליהם כדמוכח בסוכה דפליגי התם בטעמא דאתרוג של ערלה פסול איכא מ"ד לפי שאין בו היתר אכילה ואיכא מ"ד לפי שאין בו דין ממון דלא שויא פרוטה ומסיק התם דבהיתר אכילה כ"ע מודו דבעינן כ"פ בדין ממון והשתא אי נימא דדבר האסור בהנאה אין רשות בעלים עליו א"כ מ"ט דמאן דלא מודי בדין ממון הא לאו שלכם הוא. דהרי הוא כהפקר אלא ודאי משמע דרשות בעלים על כל איסורי הנאה וכן משמע מהא דילפינן מקרא דממשקה ישראל דאין מביאין קרבן מערלה ואי נימא דאיסורי הנאה הפקר הם ואין להם רשות בעלים פשיטא דאין מביא קרבן מהם דהא בעינן שיביא משלו ועוד דהיכי חל הקדש עלייהו כלל כיון דלאו שלו הם ואטו היכא דאסר אדם על עצמו איזה דבר בקונם פרטי לא יוכל אח"כ לאוסרו לעשותו הקדש גמור כיון דלאו ברשותו הוא וכן משמע מהא דאיתא בעירובין פרק בכל מערבין ככר זו עלי מערבין לו בה. ופרש"י ז"ל שם בלשון אחר דאסר עליו בהנאה ואפ"ה מערבין לו בה דמצות לאו להנות ניתנו. ולפי סברא הנ"ל הא בעירוב צריך לזכות והכא א"א לזכות לו דאסר עליו בהנאה והרי הוא הפקר ועוד דא"כ בחמץ של איסור הנאה לא יעבור בבל יראה כיון דאיסור הנאה לאו ברשותו הוא וא"כ למה לי קרא דשל גבוה אתה רואה תיפוק ליה דבכל איסורי הנאה ליכא בל יראה וי"ל דלא כתבו ז"ל כן אלא דוקא היכא דאסר על עצמו בהנאה דזה הוי כהפקר אבל לא באיסורי הנאה של תורה אבל אין טעם מספיק לחלק ביניהם הן אמת דמהא דאמר ר"א ב' דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו חמץ משש שעות ולמעלה משמע דאיסור הנאה אין רשות בעליו עליו ומה שהוכיחו כן מהא דרבא אינו מכרחת. דהכא דלא הוי אלא טובת הנאה שפיר בטלה ע"י איסורו וכש"כ לפמ"ש לעיל דרבא גופא למ"ד טובת הנאה אינה ממון קאמר דודאי אין ראיה והש"ך ז"ל הביא דעת רש"ל ז"ל דחולק ע"ז ג"כ. ועיין בזה בנודע ביהודא מה"ת בחי"ד שאלה קמ"ט מש"כ בזה וכתב שם דהואיל ואי בעי מיתשיל דהרשב"א ז"ל היינו על התרומה אינו מובן דמה יועיל אם ישאל על התרומה הא צריך להפריש אחרים תחתיהם. ובלא"ה כבר כתבתי דהואיל לא שייכא הכא כלל ועוד כמה הערות יש לי בדבריו ז"ל ולא רציתי להאריך ודוק בכל הנ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |