רשב"א/נדרים/פה/א

רשב"א נדרים פה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואי אמרת טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו. קסבר מעשר שני לית ביה טובת הנאה, כלומר אינו יכול ליתנה למי שירצה, אלא הרי היא הפקר, והוי מצי לשנויי כשנפלו לו מבית אבי אמו כהן, ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קא מיפלגי, כדמשני בשלהי פרק האיש מקדש (קידושין נח:) רבי סבר קנסו לגנב כי היכי דלא ליגנוב, ורבי יוסי בר יהודה סבר קנסו לבעל הבית. יש מפרשים דלצדדין קאמר, והכי קאמר אי טובת הנאה אינו ממון דרבי יוסי בר יהודה ניחא, ורבי סבר קנסו רבנן לגנב, ואם תמצי לומר טובת הנאה ממון דרבי ניחא, ורבי יוסי בר יהודה סבר קנסו לבעל הבית. ומסתברא דאאוקמתא דטובת הנאה אינה ממון סמוך, והכי קאמר לעולם טובת הנאה אינה ממון כדקא שני, אלא טעמא דרבי משום דקנסו רבנן לגנב, ורבי יוסי בר יהודה סבר אף על פי דודאי איכא למיקנס לגנב כי היכי דלא ליגנוב, אפילו הכי לא קנסינן ליה משום דקנסינן ליה לבעל דלא לישהייה לטיבלה, וקנסא דבעל הבית היינו כשנמנעים מלקנוס הגנב.

הא דאמר רב משלם דמי כולו. לאו דוקא כולו, אלא דמי החולין וטובת הנאה שיש לו בה, שיכול ליתנה לכל כהן שירצה כבר סלקא הוא מיניה ואפסדה אנפשיה. ושמעינן מיהא דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולין אחרים ליטול אותם בעל כרחו, ואינו יכול לעכב, ואף על פי דיכול לישאל על איסורו השתא מיהא לא איתשיל. ומיהו היכא דנשאל על איסורו איכא למידק, כיון דחכם עוקר זה הנדר מעיקרו, אי חייבים לשלם למפרע אם לאו, ומסתברא דמשלמין, הרי זה כאילו אין כאן איסור כלל. ואם תאמר כיון שכן היאך יטלו כהנים אלו על כרחו דאכתי ממונו הוא, כיון דאי בעי מיתשיל עליה והויא טובת הנאה שלו, ויש לומר מכל מקום כיון דהשתא מיהא לא איתשיל השתא מיהא לאו ממוניה הוא, ולא אמרינן דלמא מיתשיל, ולא חיישינן נמי דלמא מיתשיל אמקצתן בענין שישארו המקצת באיסורין, ונמצא כהנים נוטלים באיסור למפרע. ואל תתמה דגדולה מזו אמרו, שהרי (כתובות עב:) המקדש על תנאי שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, ואינה מקודשת משמע שאינה מקודשת כלל ויכולה היא לינשא לאחר, ואף על גב דתניא הלכה אצל חכם מקודשת לאחר, ולא חיישינן דלמא לאחר שתנשא לאחר תשאל על נדרה ותהא מקולקלת למפרע. וכדמשמע בירושלמי (כתובות פרק שביעי הלכה ז), וכמו שכתבתי שם במקומה בסייעתא דשמיא. ואם תאמר דלמא התם הוא דאינה חשודה לקלקל את עצמה, אבל כאן מצוי הוא שישאל על נדרו, לא היא, דקתני התם (כתובות עה.) וכן הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת, וכשלא הלך אינה מקודשת, ומתירין אותה לינשא לאחר ולא חיישינן שמא ישאל ויקלקלנה. אלא דקשיא לי אשמעתין, אכתי אמאי באין ונוטלין בעל כרחו, דכיון דטובת הנאה ממון יכול הוא למכור אותה הנאה שיש לו בהם לאחרים, ואותם אחרים יתנו לכל כהן שירצו.

הא דאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי. האי שמעתא כולה כתבתיה בארוכה בפרק אף על פי בסייעתא דשמיא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.