אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/פה

יום רביעי כ"ה טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף פה

דבר שלא בא לעולם

דימוי הגמרא לדין מקדיש דשלב"ל ואוסר פירות חבירו על עצמו

במשנה בנדרים (פה.) תנן: קונם... שאיני עושה על פיך, אינו צריך להפר [- משום דשעבודי משעבדת ליה ולאו כל כמינה דמפקעת ליה לשעבודיה. ר"ן]... רבי יוחנן בן נורי אומר, יפר שמא יגרשנה ותהי אסורה עליו.

ובגמרא: אמר שמואל, הלכה כרבי יוחנן בן נורי. ומקשה הגמרא שמכך נראה שלדעת שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, כי אם לא כן כיצד יחול הנדר אחר הגירושין, כיון שעתה לא חל מחמת שיעבודה לו. ומאידך מצאנו שפסק רבי שמואל כדעתו של רבי יוחנן הסנדלר, שהמקדיש מעשה ידי אשתו, מלבד מה שצריכה למזונותיה אף המותר חולין הוא – כי אף שאחר מיתה יהיה המותר שייך לבעל, מכל מקום אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ואם כן סתרו דברי שמואל. ומביאה הגמרא את יישובו של רבי יוסף, לפיו אין דין המשנה בנדרים מכריח ש'אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם', כי יתכן באמת שבעלמא אין אדם מקדיש דשלב"ל, ורק בנדרים הדין שונה כי: שאני קונמות, הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו, אוסר נמי דבר שלא בא לעולם עליו.

מדברי הגמרא עולה כי ישנו קשר ושייכות בין דין 'מקדיש דבר שלא בא לעולם' ל'אוסר פירות חבירו על עצמו' – ומאחר ויכול לאסור פירות חבירו עליו, יכול גם לאסור דבר שלב"ל. וכדי להבין קשר זה שומה עלינו לברר את שורש החסרון בדשלב"ל, ושורש החסרון לאסור פירות חבירו עליו.

מחלוקת מהר"ם מרוטנבורג ורבינו יחיאל מפרי"ש אם יכול להקנות לחברו זכות סנדקאות

והנה יש לחקור בגדר הקנאת דשלב"ל מה חסרון יש בדבר, כי מחד יש לבארו שכל שאין החפץ קיים בעולם – לא סמכא דעתיה. וכן מבואר בשיטה מקובצת (ב"ב קנב:) בשם הרא"ש, ובנמוקי יוסף (ב"מ סו:).

ומאידך יש לבאר שאין החסרון בדעת הקנין כי אם בחלות הקנין, שאין הקנין יכול לחול כל זמן שאין על מה לחול כיון שאין החפץ קיים בעולם. וכך נקט רבי שמעון שקאפ זצ"ל (ב"ב סימן ל אות ה) דהחסרון הוא "דליתא על מה לחול עכשיו", ו"החסרון הוא מצד שהדבר הנקנה אינו בעולם, ואי אפשר שיחול עכשיו עליו חלות הקנין".

והנה בספר התשב"ץ (דיני נדרים סימן שצח) כתב בשם מהר"מ מרוטנבורג, שהנודר לחבירו ליתן לו בנו למול או להיות בעל ברית [- סנדק] צריך לקיים לו. ואע"ג דאמרינן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מכל מקום כאן שהוא מנהג בני אדם שנודרין זה לזה למול או להיות בעל ברית ומקיימין – גם בכאן יש לקיים. והביא סייעתא לדבר מדברי הגמרא בבבא מציעא (עד.) שם איתא: אמר רב פפי משמיה דרבא, האי סיטומתא קניא. ופירש רש"י: סיטומתא, חותם שרושמין החנוונים על החביות של יין, שלוקחין הרבה ביחד ומניחין אותן באוצר הבעלים, ומוליכין אותן אחת אחת למכור לחנות, ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות, ע"כ. ומבררת הגמרא: למאי הלכתא, ומסקנתא שבכל מקום סיטומתא קניא לענין 'מי שפרע' [- שהחוזר בו אחר שנעשה רישום זה, הרי הוא ב'מי שפרע מדור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו'], "ובאתרא דנהיגו למקני ממש קנו". הרי שהסיטומתא חשיבא קנין ממש מחמת שכך הוא מנהג המקום, ו"אף בכאן, הואיל ומנהג הוא כמו שפירשתי – צריך לקיים", ע"כ.

ובהגהת רבינו פרץ על התשב"ץ שם, כתב: מיהו רבינו יחיאל מפרי"ש היה אומר, דמתנה בעודה מעוברת אינו כלום – משום דהוי דבר שלא בא לעולם. ובדבר שיועיל קנין הוי מנהג, אבל בדברים שלא יועיל קנין לא הוי מנהג. ולא דמי לסיטומתא – דהתם הוי דבר שבא לעולם, ואתא המנהג להחשיב הסיטומתא כאילו היה קנין גמור, אבל בדבר שלא היה מועיל בו קנין, כגון דשלב"ל, לא מצינו שמועיל המנהג, עכ"ל.

ביאור הקובץ שיעורים שנחלקו אם החסרון בדשלב"ל הוא בקנין או בגמירות דעת

וכתב רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד בקובץ שיעורים (ב"ב אות רעו), שראשונים אלו נחלקו בחקירה זו בגדר החסרון בדשלב"ל. דדעת המהר"ם מרוטנבורג, שהחסרון בשלב"ל אינו חסרון בגוף הקנין שאינו יכול לחול על דבר שאינו בעולם, רק החסרון הוא בגמירות דעת – ועל כך אמר שכל שמנהג המקום כן הוא, שוב סמכה דעתו, כדרך שבסיטומתא כיון שכן הוא מנהג המוכרים – סמכה דעתו והוי קנין גמור.

מאידך, דעת רבינו פרץ שהחסרון בדשלב"ל אינו [או עכ"פ אינו רק] מחמת חסרון בסמיכות דעת, אלא החסרון הוא בגוף הקנין שאינו יכול לחול על דבר שאינו בעולם, ואם כן אין ללמוד מסיטומתא לנודר לחבירו שיהיה מוהל או סנדק – שכן בסיטומתא הכל בעולם ונתחדש רק שהמנהג מאלים את כוח מעשה הרישום שיהיה כקנין גמור כיון שיש לו סמיכות דעת וגמר ומקני, משא"כ בברית כשנודר לו ועודו עובר חסר בגוף הקנין, ולא מצאנו בשום מקום שמועיל מנהג בכהאי גוונא. [ולשון הגרא"ו "דאין לו כח הקנאה במה שלא בא לעולם", ויש לדון אם כוונתו לגדרו של הגרש"ש הנזכר "דליתא על מה לחול עכשיו"].

ולאור טעמים אלו יש לשוב ולדון בביאור דברי הגמרא בנדרים, בסברת רב יוסף שמתוך שאדם אוסר פירות חיבור עליו, אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ומעיר הגרא"ו דבשלמא אם נפרש שחסרון דשלב"ל הוא חסרון בגוף הקנין, היינו שחסר בכח ההקנאה שלו כשהדבר אינו בעולם – אזי יש לומר שקונמות כשם שיכול לאסור פירות חבירו עליו, אף שאין לו כל כח בפירות חבירו, הוא הדין שיוכל לאסור דשלב"ל אף שחסר בכח ההקנאה וההקדש שבו.

אמנם לפי דעת המהר"ם מרוטנבורג, שגדר החסרון בדשלב"ל הוא שחסר בגמירות דעת – אם כן מה השייכות בין הדברים, הלא מה שאין אדם אוסר פירות חבירו הוא חסרון בכח שיש לו בדבר, ואילו מה שאינו יכול לפעול בדבר שלא בא לעולם הוא חסרון בגמירות דעת – ואין כל קשר בין הדברים.

פסק הרמב"ם שאשה מדירה ממעשי ידיה ותמיהת הר"ן דהוא דבר שלא בא לעולם

והנה בגמרא בנדרים אחר שדחה אביי את דברי רב יוסף בחלקו בין 'אוסר פירות חבירו עליו' ובין 'אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו', מביאה הגמרא ביאור אחר בדברי המשנה בשם רב הונא בריה דרב יהושע, המפרש את דין המשנה באופן שאין בו משום 'מקדיש דבר שלא בא לעולם', והוא "באומרת יקדשו ידי לעושיהן" שבכה"ג אין חסרון דשלב"ל כיון שהידים ישנם בעולם. והגמרא מאריכה לדון ולשאת ולתת בדבריו.

והרמב"ם (נדרים פי"ב ה"י) פסק להלכה את דין המשנה: [האשה ש]אמרה יקדשו ידי לעושיהן, או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה - אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדין לו... אבל צריך הוא להפר, שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו, ע"כ. הרי מבואר מדברי הרמב"ם שדינו של רבי יוחנן בן נורי שצריך הבעל להפר מחמת חלות הנדר העתידית שאחר הגירושין, הוא באחד משני אופנים, באמרה יקדשו ידי לעושיהן ובנדרה שלא יהנה במעשה ידיה.

והכסף משנה הביא את תמיהת הר"ן בכתובות (נט.) שתמה על דברי הרמב"ם שמשמע מדבריו שאם נדרה שלא יהנה ממעשיה ידיה צריך להפר, ואמאי הא דבר שלא בא לעולם הוא.

מחלוקת הרמב"ם והטור אם יכול לאסור חפציו על חברו בשבועה

והנה נחלקו הרמב"ם והטור בדין שבועה על חברו, שהרמב"ם (שבועות פ"ה ה"ד) כתב: במה דברים אמורים, כשנשבע על דבר שאינו ברשותו, כגון שנשבע ראובן על שמעון שלא ילך בסחורה... אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו ושלא יהנה מנכסיו, ועבר שמעון ונכנס לביתו של ראובן ונהנה מנכסיו... שמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו.

והטור (יו"ד סימן רלו) כתב על פסק הרמב"ם שאינו מובן, כי מאחר ושבועה היא איסור גברא, איך יכול לאסור בשבועה על חבירו מלהיכנס לביתו או להנות ממנו. והלחם משנה (שבועות שם) הוסיף לתמוה, שהרי דעת הרמב"ם במדיר את חברו, שהמדיר הוא שלוקה על 'בל יחל' ולא המודר, וכיצד זה אפוא בשבועה לדעת הרמב"ם יתחייב המושבע.

ובקובץ תורה אור שי"ל בישיבת מיר בשנחאי (סיון תשו, ונדפס בשנית בחדושי הגר"ח סטנסיל, נדרים פה: בענין מודר ומושבע מפי אחרים) הובא ביאורו של הגר"ח מבריסק במחלוקת הראשונים, וזאת בהקדם מה שיש לבאר בעצם הדבר כיצד יכול אדם לאסור דבר על חברו בנדר - הרי אף שאדם מקדיש דבר ובכך אוסרו על חברו, ונדר כהקדש, עדיין יש חילוק גדול בין הדברים. כי הלא הקדש הוא חלות בגוף החפץ - וכיון שנעשה החפץ 'הקדש' ודאי אף חברו אסור להנות בו, משא"כ נדר אף שגדרו הוא 'איסור חפצא', אך סוף סוף עדיין צריך לצרף הגברא לאיסור - דהיינו שגדר נדר הוא שהחפצא נאסר על הגברא, וכלשון הכתוב "לאסור איסר על נפשו", וכיון שכן כיצד יוכל להחיל חלות איסור זו על חברו.

חילוק הגר"ח מבריסק בין נדר בהתפסה שאוסר כבהקדש ושלא בהתפסה שנלמד מדרשה

ואמנם בספרי זוטא (ר"פ מטות) דרשו דין זה בילפותא מיוחדת: אין לי אלא לאסור על עצמו, לאסור על אחרים מנין, תלמוד לומר "כל היוצא מפיו יעשה". ואם כן נתבאר בספרי שאכן מצד הסברא לא היה מקום לדין זה - זולת שהוא גזירת הכתוב. והנה כיון שהוא גזה"כ מקרא ד'כל היוצא מפיו יעשה', ופסוק זה הוא אף בשבועה, נמצא שגם שבועה - אף שעניינה איסור גברא - יוכל להחילה על חברו. ואם כן נתבארה דעת הרמב"ם.

והנה כל סברא זו שהזכרנו לחלק בין נדר להקדש, אשר בשלה הוצרכנו להגיע לדרשת הספרי, היינו רק אם 'נדר' הוא אף נדר איסור בלי התפסה. אבל באופן שנודר בהתפסה הרי בזה נדר הוא בדומה ממש להקדש, וחל חלות איסור בגוף החפץ, וממילא נאסר גם על חברו, ואין צורך לפסוק.

ומעתה תבואר גם מחלוקת הרמב"ם והטור והלכו בזה לשיטתם בדין נדר בהתפסה - כי הרמב"ם סובר שנדר הוא אף בלא התפסה, ואם כן על כרחך צריכים אנו לדרשת הספרי זוטא, וכיון שדורשים כן אין עוד מקום לחלק בין שבועה לנדר, ולכן פסק הרמב"ם שאף שבועה על חברו חלה. משא"כ הטור סובר שכל נדר הוא בהתפסה [ושלא בהתפסה מועיל מדין יד וכאילו התפיס], ואם כן מסברא נדר כהקדש ויכול לאסור אף על חברו, ואין צורך בדרשת הספרי זוטא, וסברא זו שייכת בנדר דוקא ולא בשבועה, ולכן תמה הטור על הרמב"ם שיש לחלק בין נדר לשבועה.

ביאור הגר"ח שהחסרון בדשלב"ל הוא חסרון בכח ההקנאה מחמת חסרון בבעלותו

על פי זה מיישב הגר"ח גם את קושיית הר"ן המובאת בכסף משנה, כיצד תוכל האשה להחיל את נדרה על מעשה ידים שהם דבר שלא בא לעולם. ותחילה מקדים הגר"ח מהלך שלישי בביאור החסרון בהקנאת דבר שלא בא לעולם. לדבריו, עיקר החסרון הוא "דעל דבר שלא בא לעולם לא הוי בעלים, ואין לו דין הקנאה" - דהיינו שהחסרון אינו רק גמירות דעת אלא חסרון בעצם הקנין, אך לא כדברי הגרש"ש מחמת שאין לקנין על מה לחול, אלא שאין מי שבידו להחיל הקנין, כי מאחר וקנין הוא מזכויות הבעלים, הרי באופן שהדבר לא בא לעולם חסר בבעלות על החפץ, וממילא אין ביד הבעלים כח ודין הקנאה [ואולי לזה כיוון הגרא"ו בדבריו בדעת ר"י מפרי"ש].

ומאחר וכן הוא, מחדש הגר"ח שסברא זו שייכת דוקא ביחס לקניינים והקדשות - שכל חלותם היא מדין הבעלות שיש לאדם בחפציו, ובזה יש מקום לומר שבשלב"ל חסר לו בכח ההקנאה. אבל בנדרי איסור שנתבאר בדעת הרמב"ם שבאמת אין זה מ'כח הבעלות' שלו, אלא גזירת הכתוב הוא בדרשה מיוחדת שיכול לאסור על חברו, ואפילו בשבועה שהוא איסור גברא, ממילא אין טעם שלא יוכל להחיל חלות זו אף בדבר שלא בא לעולם, כל שבשעת חלות האיסור יהיה הדבר בעולם. ואמנם בגמרא בכתובות (נט.) מבואר שלמ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אין מועיל הנדר אלא באומרת קידשו ידים לעושיהן, אך יש לומר שהגמרא עוסקת דוקא בנדר בהתפסה שאינו נלמד מדרשה אלא יכול לאוסר על חברו כדין הקדש, ובכה"ג יש חסרון בדשלב"ל. משא"כ הרמב"ם איירי בנדר שלא על ידי התפסה ובכה"ג ילפינן מקרא שיכול לאסור על חברו, ואינו שייך לכח ההקנאה שלו, וחל אף בדשלב"ל.

והנה לפי המהלך השלישי שהתחדש לנו בדברי הגר"ח בביאור החסרון בדשלב"ל, שבדבר שלא בא לעולם חסר בבעלות הבעלים, יומתק מאד דימוי הגמרא בין 'אוסר פירות חבירו' ל'אוסר דבר שלא בא לעולם' שכן באוסר פירות חבירו ודאי עיקר החסרון הוא בבעלותו, שאינו יכול לפעול בחפץ מחמת שאינו שלו – ואם אף כשאינו שלו כלל יכול לפעול בו, כל שכן שיוכל לפעול בדבר שהוא שלו וכל החסרון בבעלותו הוא ממה שאינו בעולם.